לפני כמה שנים החל האמן דב אור־נר, ניצול שואה יליד 1927, לצייר את היטלר. הצורר הנאצי, מי שהיה אחראי לרציחתם של הוריו של אור־נר בשואה, החל לככב בעבודות של האמן הוותיק ולהשתלט עליהן. "פשוט הקאתי את היטלר מתוכי", הוא אומר. אפילו עבור אור־נר, שנתפס כאאוטסיידר של הממסד האמנותי בישראל ויצירותיו הוגדרו תמיד כיוצאות דופן, התופעה הזו הייתה קיצונית. עד כדי כך שב־2006, במהלך תערוכה שהציג בגלריה בתל־אביב תחת הכותרת "ידידי היטלר", התייצבה במקום המשטרה והורתה לו לקפל את העניינים. "טוב, בסוף הסתדרנו והתערוכה המשיכה", הוא מחייך.
הפשיטה המשטרתית לא עצרה את אור־נר, שדבר לא מנע ממנו להמשיך וליצור כאוות נפשו, נפש שלא תמיד הובנה כהלכה. זמן לא רב לאחר מכן המציא את הדמות "בד רנרוא" (שמו בהיפוך אותיות), המזכירה את היטלר ומציגה אותו באופן גרוטסקי ומגוחך. כשהוא מגלם את הדמות, אור־נר בן ה־92 צובע את קרחתו בשחור ומצייר מתחת לאפו שפם קטן, ויוצא לשוטט בעולם.
"פעם אחת הסתובבתי ככה בתחנה המרכזית בתל־אביב, אבל להפתעתי הרבה לא הייתה שום תגובה", הוא מספר. "לפעמים אני מסתובב ככה בקיבוץ חצור, בו אני גר. בהתחלה אנשים לא הכירו אותי. אפילו אשתי, שנפטרה מאז, לא זיהתה אותי בפעם הראשונה שראתה אותי מחופש".
היו תגובות של אנשים שהתנגדו, הזדעזעו?
"אין תגובות אלימות. בדרך כלל מדברים איתי ושואלים למה אני עושה את הדבר הזה ומה זה אומר".
ולמה אתה עושה את הדבר הזה ומה זה אומר?
"גם אני לא כל כך יודע להסביר. זו דמות שחיה איתי, ואנחנו מסתדרים טוב בסך הכל. כשאני בדמות הזו אני מרגיש טוב, צעיר בחמישים שנה".
מערכת היחסים יוצאת הדופן שמנהל אור־נר עם היטלר הגיעה לשיא בשבוע שעבר, כאשר "בד רנרוא" הופיעה לראשונה במוזיאון תל־אביב לאמנות, אחד המוסדות המרכזיים של סצנת האמנות בישראל. זה קרה במסגרת התערוכה "קיבוץ בוכנוולד" של גיל יפמן, זוכה פרס רפפורט לאמן צעיר. באחת העבודות בתערוכה משתף יפמן פעולה עם אור־נר, כאשר שניהם מתחפשים לאלטר אגו שלהם — במקרה של יפמן מדובר בפנלופה, מעין אישה אפריקאית צבעונית וחייכנית — ומצטלמים על רקע מחנה הריכוז בוכנוולד. בכך הם מחזירים את היטלר למקום הפשע, אך באופן שיכול להיתפס כבדיחה לא מוצלחת.
מסתבר ששם התערוכה, שגם הוא יכול להיחשד כפרובוקציה, דווקא מתייחס לדבר שהיה באמת: קיבוץ בוכנוולד, שהוקם בידי ניצולי המחנה בסמוך לנס־ציונה ב־1948, אך לאחר התנגדויות שמו הוסב לנצר סירני, הקיים עד היום. כחלק מהתערוכה מצולמים בד רנרוא ופנלופה מתהלכים גם בשבילי הקיבוץ, ואם נשארתם איתנו עד עכשיו, אתם כנראה מסוגלים להכיל אמנות שנוגעת ללא חשש בעצבים החשופים של ההיסטוריה היהודית והישראלית.
האאוטסיידר
למרות שהוא אדם מאוד נחמד, אור־נר מעולם לא היה דמות קלה לעיכול. אנחנו נפגשים בסטודיו שלו בקיבוץ חצור. תמונותיו מחופש להיטלר תלויות על הקירות, לצד אינספור רישומים, ציורים ופסלים שיצר. גם בגילו המופלג הוא רוכב לכאן בכל בוקר על אופניו.
"יש לי בעיה של שמיעה, לפעמים תצטרך לחזור על השאלה", מתנצל אור־נר בפתח שיחתנו. גם דיבורו קלוש וקולו רועד, אך ניתן עדיין לחוש היטב בשאריות המבטא הצרפתי שלו, זכר לנעוריו היפים בפריז. "היינו צרפתים, בקושי ידעתי שאנחנו יהודים", הוא נזכר. אלא שכל זה ישתנה בבת אחת עוד לפני שיספיק לחגוג בר־מצווה.
בספטמבר 1939 חזר הנער אור־נר לביתו, בזמן שהוריו האזינו לרדיו. גם היום, 80 שנה מאוחר יותר, הוא זוכר היטב כיצד מתוך המכשיר בקעו קולות מוזרים, כאלה שלא שמע מעולם. "זה נשמע לי כמו נביחות של כלב פצוע", הוא מספר. בדיעבד, יגלה שהקולות המוזרים הללו היו שייכים לאדולף היטלר, שנאם רגע לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים, המהלך שפתח את מלחמת העולם השנייה והניע את השואה. "הקול הזה נשאר בתוכי במשך שנים. זה ממש הפריע לי, פיזית. היה קשה לי לדבר", הוא אומר.
נביחותיו האיומות של היטלר ליוו את אור־נר גם כאשר ברח עם הוריו מפריז לכפר מרוחק, וכאשר שניהם נעצרו ונשלחו למחנות ההשמדה, מהם לא שבו. הדיבוק לא נעלם גם כאשר שרד לבדו ברחוב את שנות המלחמה, כשחזר לפריז והשתכן בבית מחסה ליתומים, וכאשר עלה ארצה, הצטרף לקיבוץ חצור והפך לאחד היוצרים הייחודים בשדה האמנות הישראלי. "אבל בערך לפני 15 שנה קרה משהו", מספר אור־נר. "הקול של היטלר התחיל לצאת".
היטלר אמנם נתפס בעיני רובנו כטאבו, אבל עבור אור־נר הוא הפך בשנים האחרונות לסוג של ידיד. לא יהיה מוגזם לחשוב שבעיסוקו הכמעט־אובססיבי בהיטלר יש גם סוג של נחמה עבור ניצול השואה. כך או אחרת, עבודותיו תפסו את עינו של גיל יפמן, אמן צעיר, שהחל לבקר אותו בסטודיו ולפתח עימו חברות. "לפני שנה וחצי גיל ישב ממש כאן, איפה שאתה יושב עכשיו, ושאל אותי אם אי פעם שמעתי על קיבוץ בוכנוולד", משחזר אור־נר. "כששמעתי את הדבר הזה פערתי עיניים. קיבוץ? בוכנוולד? זה לא התחבר לי. משם התחיל כל התהליך".
החיבור בין יפמן הצעיר לאור־נר המבוגר עומד כאמור בבסיס התערוכה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל־אביב ומתמודדת באופן יוצא דופן עם זכר השואה. עבור אור־נר זו הפעם הראשונה שבה הוא מתקבל בחיבוק בידי הממסד האמנותי, לאחר עשרות שנים שבהן זכה ממנו לעין עקומה. אור־נר אמנם היה שותף לחלק מהתערוכות החשובות של האמנות הישראלית בשנות ה־70, ייצג את ישראל בביאנלה של פריז ב־1972 ושל סן־פאולו ב־1980, ואף זכה בפרס שר החינוך ב־1996, אבל העדיף תמיד לפעול הרחק מעיני התקשורת ותוך שהוא מסתייג מהקליקות האמנותיות. למרות שהוא אחד האמנים הפורים והוותיקים בארץ, שהשפיע על אמנים רבים ושיתף פעולה עם עשרות יוצרים, הוא מעולם לא זכה לתערוכת יחיד במוזיאון.
כעת, נכנס אור־נר בדלת האחורית אל לב־ליבו של המיינסטרים, בזכות שיתוף הפעולה עם יפמן. האם הוא מתרגש? "בפתיחת התערוכה, מסביבי הרבה אנשים התרגשו. אני פחות", הוא אומר ומחייך שוב. "לא משנה לי להיות בפנים או להיות בחוץ. העיקר שאני יכול לעסוק בדברים שלי, דברים שאני אוהב. בדרך כלל זה להיות פה, בסטודיו, לעבוד, ליצור. לפעמים הדברים שלי יוצאים החוצה, לפעמים אני קובר אותם, גם זה קורה. מה שבעיקר אני אוהב זה לשתף פעולה עם אמנים אחרים, צעירים".
לא הגיע הזמן לצאת לפנסיה?
"לא, אין לי שום חשק לנוח. אני רוצה להמשיך לעשות מה שאני יודע לעשות הכי טוב".
אל הטיפול של אור־נר בהיטלר אפשר להתייחס כפרובוקציה, לפטור כביזאר או כמהלך תרפויטי של ניצול שואה. בכל מקרה, אי־אפשר שלא להישבות בקסמו של ניצול השואה שממשיך ליצור, לשתף פעולה עם אמנים צעירים, שאינו כועס או נוטר טינה, ושתמיד מחויך.
פרובוקטיביים? אנחנו?
שיתוף פעולה נוסף שעורך יפמן במסגרת התערוכה וכבר הספיק לעורר את זעמם של מבקרים, הוא פסל סרוג שיצר יפמן עם עם קוצ'ינטה ("סריגה במסרגה אחת" בטיגרינית), קולקטיב של מבקשות מקלט מאפריקה. ביחד עימן סרג יפמן את העבודה "גדר חיה", המתייחסת לאפיזודה נשכחת מהשואה: מכתב מ־1943 שבו הורה מפקד מחנה אושוויץ לראש המפעלים החקלאיים של האס־אס להזמין שיחים, צמחים ועצים שישמשו כהסוואה טבעית למשרפות.
החיבור בין פליטים אפריקאים החיים בישראל לבין השואה הכעיס את הסופרת גלית דיסטל־אטבריאן. בפוסט שהעלתה לפייסבוק, כתבה בציניות: "(ב)תערוכה רואים כתף לצד כתף את ניצולי בוכנוולד ואת מסתנני דרום תל־אביב כי הם, כאמור, בול אותו דבר".
"אין כאן ניסיון לערוך השוואה בין ניצולי השואה לפליטים", עונה אוצרת התערוכה, עדי דהן. "התערוכה מדברת על קהילה זוכרת, אנשים שמחזיקים זיכרון וחוויה משותפת ויכולים לעזור אחד לשני להתמודד עם דברים שיכולים להיות גם מאוד שונים".
את מסכימה שיש בתערוכה, החל מהשם שלה ועד ליצירות שבה, ממד של פרובוקציה?
"גם אצל דב וגם אצל גיל, יש משהו שיכול להיראות שערורייתי בנושאים שהם בוחרים ובדרך שבה הם מתייחסים אליהם. אבל כשנכנסים לעומק הדברים, מתחילים להבין שמדובר בהצעות מעניינות לזיכרון ולהתמודדות. זה מתקשר לשם התערוכה, 'קיבוץ בוכנוולד', שנשמע כמו המצאה חולנית של מישהו, אבל מסתבר שזה קיבוץ שלא רק שהיה באמת, אלא שאמרו לחבריו ניצולי השואה שהם לא יכולים להיקרא ככה. מי יכול להגיד לניצול שואה איך לזכור? התערוכה מצביעה על רגע מסוים שבו אפשר היה לזכור את השואה דרך הטראומה, ולא רק דרך התקומה".
התערוכה "קיבוץ בוכנוולד" מוצגת במוזיאון תל־אביב לאמנות
