על העיוורון

בשנות ה־70 ביים סטיבן ספילברג הצעיר את סרטו הגדול הראשון, "מלתעות". אבל ההפקה הסתבכה, הכריש הרובוטי נראה לא אמין והתקלקל כל הזמן במהלך הצילומים. אז הבמאי המבריק בן ה־27 קיבל החלטה: להראות אותו כמה שפחות, ולתת לצופים לדמיין אותו בסצנות המתח. השאר היסטוריה. הסיפור הפך לטיפ מספר אחת לבמאי אימה: יש מפלצת בסרט? תראה אותה כמה שפחות, תסתמך על סאונד, מוזיקה ורגעי מתח כדי להקפיץ את הצופים.

סרט האימה הפוסט־אפוקליפטי "קופסת הציפורים" בכיכובה של סנדרה בולוק מאמץ את הקלישאה הזו לאקסטרים. הסרט, שהפך ללהיט הכי גדול אי־פעם של נטפליקס, מעמיד במרכזו מפלצות שלא רואים לרגע אחד בסרט, וכל מי שמסתכל עליהן מקבל משום מה דחף מיידי להתאבד. קל להבין איך 45 מיליון צופים מיהרו לראות את הסרט האפקטיבי הזה תוך שבוע (אם היה יוצא לקולנוע, זה רבע מיליארד דולר בקופות). הרעיון הסמלי שלו קצת מאולץ אבל בסוף סוחף ומצית את הדמיון.

הסרט מחולק לשתי עלילות, המשולבות ביניהן קצת בסרבול: הראשונה מתארת איך בשבועות הראשונים לאפוקליפסה בולוק ההריונית וחבורת זרים (ביניהם גם ג'ון מלקוביץ' בתפקיד משנה מבדר) מתבצרים בבית ומסתתרים מהמפלצות. השנייה מתרחשת חמש שנים אחרי, כשבולוק ושני ילדיה שטים מכוסי עיניים בנהר, בתקווה להגיע לעיר מקלט. שתי העלילות קצת משומשות ומוכרות מדי, ולכן "קופסת הציפורים" לא בדיוק מקורי. גם ההחלטה לקפוץ בין שני הזמנים היא טעות בעיניי, משום שהיא מורידה את המתח מהחלק הראשון שכולנו יודעים איך הוא נגמר.

עם זאת, הסרט מפצה על החסרונות הללו בשני יתרונות: בולוק, שממשיכה להוכיח שהיא מסוגלת לסחוף ולהחזיק סרט שלם על הגב, וגם בזכות לא מעט יומרה. הדימוי של אנושות שנכפה עליה עיוורון הוא חזק, ואני חושד שהבמאית הדנית סוזן ביר ("בעולם טוב יותר"), התסריטאי אריק הייסרר והסופר ג'וש מלרמן — כולם מעריצים גדולים של "על העיוורון" מאת הסופר הפורטוגזי ז'וזה סאראמאגו. הסרט שלהם מזמין פרשנויות, בין אם הוא עוסק במרומז בפחד מאימהות ובין אם בגזענות באמריקה כיום וכו'. וגם אם כל זה לא מעניין אתכם, רוב האנשים פשוט יחשבו שהוא די מפחיד. ככה צריך.