יש בדיחה ישנה שאני מאוד אוהב, על אדם שהרופא מתקשר אליו ואומר לו שיש לו בשורה רעה ובשורה עוד יותר רעה. "תתחיל עם הרעה", אומר הפציינט ברעד. "הרעה", אומר הרופא, "היא שיש לך גידול ונותרו לך 48 שעות לחיות". "אם זו רק הרעה", שאל האיש המסכן, "אז מה היא העוד יותר רעה?" "העוד יותר רעה", השיב הרופא, "היא שאני כבר יומיים מנסה להשיג אותך".
אז הבשורה הרעה שלי היא (רעה כמובן לחובבי הז׳אנר), שאינני אוהב חפירות פוליטיות ויש לי כוונה עקרונית להימנע מכך עד כמה שניתן במערכת הבחירות הנוכחית. הבשורה העוד יותר רעה היא שהשבוע אחרוג ממנהגי.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
וזה העניין: שמתי לב לאחרונה שיש לקבוצות אליטיסטיות במדינה נטייה לבוז למי שמקים מערכת פוליטית חדשה שהיא לא על הקשקש מה שהכרנו. זה התבטא השבוע כמובן באלה שיצאו נגד מפלגת הימין החדש. נניח שאתם בשמאל; אתם לא אמורים לעודד זאת? כלומר, אם אני ימני, רחמנא ליצלן, ואינני מאמין בנסיגות כפתרון מדיני - מדוע אני חייב להצביע למפלגה שיושב בה סמוטריץ’ כזה, שדעתו על הלהט"בים מבחילה אותי? האם אין לנו אינטרס ליברלי משותף בנושא הזה? האם לא משמח אתכם שאיש ימין יוכל לומר לעצמו – וואלה, לא מתאים לי נתניהו, הוא יותר מדי זמן בתפקידו, וגם תיקי השוחד לכאורה שלו פוגמים בזכותו המוסרית להנהיג מדינה?
אבל הבוז הוא גם כלפי 10־16 המנדטים שלפי הסקרים מצהירים כי יצביעו לגנץ, וכלפי 4־8 המנדטים שרוצים להצביע לאורלי לוי־אבקסיס (בבחירות הקודמות היו אלה מצביעי לפיד וכחלון שחטפו את הבוז הזה). הטענה מימין היא שבסוף אלה מפלגות שמאל בתחפושת; הטענה משמאל היא שאלה אנשים שטחיים במקרה הטוב, או כפי שטענו כלפיהם כשהם הצביעו ללפיד - מדובר בכלל בכת. להווי ידוע שזו דרכם של שמאלנים רבים להתמודד עם אנשי המרכז: להגיד עליהם שהם כת. הימנים, מבחינתם, הם בורים (שלא לומר בבונים), אבל אלה, איך נתמודד עם העובדה שהם לא שמאלנים כמונו? גם הם הרי אשכנזים ממרכז הארץ. נאמר שהם כת. חטפו אותם. אבל האמת היא שבשונה מטענות הימין, גנץ ואבקסיס אינם ״שמאלנים עוכרי ישראל״ ובשונה מטענות השמאל, מצביעיהם אינם חסרי היגיון וקלולס. הכמיהה שלהם למשהו חדש דווקא מובנת לי. אפשר בהחלט לטעון שאין תבונה פוליטית בפיצול הגוש, אבל לזלזל בעצם רצונם של ישראלים לראות מסגרות חדשות ששוברות את החלוקה המסורתית לשמאל וימין - זו התנשאות מטופשת.
באופן אישי, אני מגדיר עצמי כימין מתון מאוד. אינני מאמין ב״אף שעל״ ואם היה פתרון מדיני הייתי מקבל בהכנעה גם פינוי התנחלויות, אבל המציאות לימדה אותי שנסיגות מופקרות מביאות טרור, ולצערי אינני מאמין שנזכה בדורנו לראות הסכם שלום חלומי עם הפלסטינים, ובתוך המציאות הזו צריך להתנהל. לנתניהו, בכל מקרה, לא אצביע. יותר מדי שנים ויותר מדי תיקים. ואחרי שאמרתי את זה, הרשו לי לנסות להסביר לכם, אנשי שמאל יקרים, מהי הדרך הנכונה להחליף את נתניהו: לתת לנו לעשות זאת. זה נשמע משונה, אבל אתם הסיכוי היחיד שלו. כי גם אני, שסבור שנתניהו גורם היום נזק רב למרקם האחדותי שלנו, מרגיש לעיתים אמפתיה והזדהות עימו ועם מה שהוא מייצג. מתי זה קורה? כשאתם מקצינים והופכים את הכל לדיכוטומי. לשחור ולבן. אם בא לכם להחליף אותו - העצה שלי היא שתשתחררו מהשנאה החולנית כלפיו. אם תתנגדו לו באופן ענייני, יהיו בימין המתון רבים שיקשיבו לכם.
יש כאלה שלא אוהבים לשמוע זאת, אבל אלה בעיניי העובדות הפשוטות: אם הבחירה היא בין השמאל לביבי, אנשים יצביעו לביבי. אבל אם יהיו אופציות באמצע, יש סיכוי שהוא יוחלף. זה קורה משום שעל מה שמכונה ״שמאל״ השתלטה חבורה רדיקלית, שהורסת למחנה השמאל כולו. במקום להתפלפל, הנה כמה ציטוטים מהעת האחרונה שהופיעו בעמוד הדעות ב"הארץ": "מה שישראל מעוללת לפלסטינים משחר הציונות ועד היום, בלי הפסקה, הוא מההתעללויות הגדולות בהיסטוריה״ (גדעון לוי); "אני שונא את נתניהו. הצטרפו אליי" (רמי לבני); נתניהו "חרא של בן אדם... אישיותו עלובה... אין לנו מושג מה שווה העבודה שלו... נהנתן, תחמן ותאוותן... ילד שלא נתן להעתיק, חייל שכירסם ביסקוויטים בחושך... ילד דחוי" (יוסי קליין); "מוסריות צה"ל היא רק עוד מעשיית ילדים" (ג׳ון בראון).
כאשר אלה הקולות משמאל, גם אם אלה קולות קצה, הרי שהרוב בסוף יבחר בביבי. ואין לי כוונה כרגע להיכנס לשאלה מדוע השמאל הקיצוני משליך גם על השמאל הציוני (יש לכך הסברים), אני רק משקף לכם את המציאות.
הסיכוי היחיד של נתניהו לצלוח את כל המכשולים האדירים שבדרכו - הם אותם שמאלנים רדיקליים. הדרך היחידה של נתניהו לגבש סביבו את ההמון, חרף החשדות לשוחד והבעיות האחרות, היא להישען על אותם חלקים בשמאל ששנאתם אליו עיוורת ואוטומטית. שוברים שתיקה, כותבים רבים מעמוד המאמרים ב"הארץ", אותם שמאלנים שיהיו תמיד בעד הצד הפלסטיני ואותם אלה ממחאת פתח־תקווה שטענו שנתניהו אשם עד שתוכח חפותו - הם הסיכוי של ביבי לשרוד, לנצח שוב, אולי גם בהפרש גדול. כי יהיה רגע כזה, לפני או אחרי הבחירות, שבו ימנים הגונים יבינו שהגיע הזמן לחילופי דורות בהנהגת הימין. הם יקראו את חומרי החקירה ויפנימו שנתניהו, שיש לו זכויות רבות, צריך ללכת. הם ירגישו שמגיע למחנה הלאומי מנהיג שלא חשוד בתיקי שוחד. וברגע הזה, אם מה שהם יראו לידם זה אנשי שמאל קיצוניים - הם ישנו את עמדתם ויצופפו שורות, ויעמדו בלית ברירה, שוב, מאחורי נתניהו.
ישראלים רבים רוצים להצביע לימין החדש, לאורלי לוי־אבקסיס, לגנץ וגם ללפיד, משום שהם משוועים למסגרת חדשה שאיננה דוגמטית. משהו נקי. הטענה כאילו ללפיד אין דעות, טענה שהשתכללה כעת לטענה נגד גנץ ״אבל אינכם יודעים את עמדותיו״ - היא אווילית בעיניי. הישראלים מבינים היטב שהרוב המתון בישראל מסכים על רוב הנושאים שעל הפרק, והניסיון לתאר כאן איזו תהום שפעורה בין חלקי החברה הישראלית הוא ניסיון שקרי שנועד לשרת אינטרסים פוליטיים של גורמי קצה. אפשר כמובן להתווכח על הצורך במפלגות חדשות (מלבד רצונו של גנץ להיות ראשון, במה מפלגתו שונה מיש עתיד?), אבל אתם טועים טעות מרה כשאתם בזים למצביעים שלהם. שבת שלום.
