במשחק הכיסאות המוזיקליים, המעברים הפוליטיים בתוך המחנות חסרי משמעות. העיתונאית קרוליין גליק, והיא רק משל, עברה מתמיכה מובהקת בנתניהו להצטרפות לרשימת "הימין החדש". העמדות שלה לא השתנו. גליק היא אחת הדוברות המוצלחות ביותר של הימין. בדיונים פומביים היא מביסה בקלילות את דוברי השמאל. מדובר ברכש מצוין. אבל, צריך להוסיף, היא גם הדוברת הבולטת ביותר של "מדינה אחת". גם רוב חברי הכנסת של הליכוד מצויים באותה עמדה. הם נגד ה"שתי מדינות" של נתניהו, אפילו כמס שפתיים. הם בעד עוד ועוד התנחלויות. לשיטתם, הכל יסתדר.
המחלוקת בין שמאל לימין היא אחת הטעויות החמורות של השיח הפוליטי בישראל. משום שאלה שנחשבים לימין, לפחות רוב הנציגות הפוליטית שלהם, תומכים בדיוק באותו רעיון שבו תומך השמאל האנטי־ציוני, הישראלי והעולמי. קרי, מדינה אחת גדולה. העובדה שהם מגיעים מכיוונים הפוכים לא סותרת את העובדה שהם מגיעים לאותו מקום. רוב הישראלים מתנגדים, גם אם לרעיון הזה יש דוברים מצוינים. הרוב זה כולל את רוב מצביעי "כולנו", כמו גם שליש ממצביעי הליכוד. אבל הפרדוקס הפוליטי הגדול של ישראל הוא שלמרות שלרעיון הזה אין רוב בציבור - הוא זוכה לרוב בקואליציה הנוכחית.
כך שכדאי לחדד את המחלוקת בין המחנות. מצד אחד הימין, שהוא המחנה הדו־לאומי. מצד שני המחנה היהודי־דמוקרטי, שהוא המחנה הלאומי. זה לא שהצגת הדברים נכוחה תשנה מהיום למחר את המפה הפוליטית. אבל כאשר אלה שמגשימים את חזון ה־BDS מציגים את עצמם כ"מחנה לאומי" - זו ההונאה הגדולה ביותר של השיח הפוליטי בישראל. להונאה הזאת צריך לשים סוף.
ניו־זילנד, לא שוודיה
כרטיסי הביקור שפוזרו על כל צעד ושעל בשכונה המהוגנת והמרכזית שבה צעדתי השבוע נראו לי מוזרים משהו. הרמתי אחד מהם. תמונה של בחורה בביגוד מינימלי ובתנוחה מפתה הייתה על צד אחד. בצד השני היה כתוב, "הגשמת פנטזיות", עם מספר טלפון. לרגע השתוממתי. כרטיסי ביקור מהסוג הזה הפכו למפגע סביבתי בתל־אביב. אבל זה היה בשטוקהולם שבשוודיה. כן, זו המדינה החלוצה בחקיקה נגד צרכני הזנות (sexköpslagen), עם ותק של בדיוק שני עשורים. ביום שבו נתקלתי בכרטיס הזימה בשטוקהולם, צעדה כנסת ישראל בעקבות המודל השוודי, ואישרה בקריאות שנייה ושלישית חוק דומה. נפלא? לא כל כך.
לאחר שני עשורים הצטברו מחקרים על השפעותיה של אותה חקיקה. כבר עסקתי בנושא בעבר. ג'יי לוי (Jay Levy) מאוניברסיטת קיימברידג' כתב את המחקר המקיף והיסודי ביותר על השפעת החוק. מדובר בעבודת שדה של שלוש שנים וחצי. המסקנות, כפי שכבר כתבתי, היו חד־משמעיות. לא רק שהתוצאה לא הושגה, והזנות לא מוגרה, אלא שמצבן של העובדות בתעשיית המין הורע. הן נאלצו להסתתר. כוח המיקוח של הצרכנים דווקא עלה. המחירים ירדו והיה קל יותר להשיג מין ללא אמצעי מניעה. רשת הביטחון בין הפרוצות נפגעה, שירותי התמיכה הסוציאלית נחלשו, ואחוז השיכורים והאלימים בקרב הלקוחות עלה. לקוחות שהיו בעבר בעצמם עדים לאלימות כלפי זונות - הפסיקו לדווח, מחשש להפללה. ובנוסף, לפי דוח של משטרת שוודיה, מספר המכונים עלה מ־90 בזמן שנחקק החוק ל־250 בשנת 2011. אתר המכון שהיה כתוב על כרטיס הביקור כלל מדור מיוחד לגיוס עובדות חדשות. בעקבות חקיקה דומה בקנדה נערך מחקר על השפעות החוק. התוצאות דומות. רוב החוקרים בתחום מתנגדים לחקיקה. בשנת 2003 פנתה ניו־זילנד לכיוון הפוך, והעבירה חקיקה שמסדירה את שירותי המין. התוצאות לא הגדילו את הצריכה, הן רק העלו את רמת הביטחון הפיזי והתברואתי.
כאשר כתבתי את הדברים הללו בעבר הגיעו אליי פניות שונות, גם מעוזרות ומעוזרים פרלמנטריים. סיפקתי לכל דורש את ההפניות למחקר של לוי. קיוויתי שהדברים ישפיעו. אבל שום־כלום. החוק נכנס למחלקת התקינות הפוליטית, ומרגע שיוזמה כלשהי נכנסת למחלקה הזו - אז לעזאזל העובדות. ריצת האמוק נמשכה. והשבוע זכינו לחוק. התוצאות, אפשר להניח, יהיו דומות לאלה שבשוודיה. הפמיניזם לא ניצח. האיוולת ניצחה.
השגריר הירוק
ואם אנחנו כבר בשוודיה, הנה משהו קצת מחמם בקור המקפיא. נכנסתי לסופרמרקט. זו עונת האבוקדו. מחיר מציאה של חמש קרונות (2.1 שקלים) לאבוקדו אחד, בגודל בינוני. ומאין השפע הזה? מפה, מישראל. צפיתי דקות אחדות בקונים. זה לא היה מדגם סטטיסטי, אבל לא היה אף אחד שהסימון הבולט של המקור הישראלי הפריע לו. הביקוש היה גדול. זה לא שהשוודים הפכו לאוהדי ישראל, אבל אבוקדו זול וטעים מביס בקלות את התעמולה האנטי־ישראלית.
חוק ההתחשבות
לרגל סוף השנה פירסמה הלשכה המרכזית לסט־ טיסטיקה נתונים שונים, ובכלל זה על העלייה במספר הנוצרים. כל שנה מתפרסמים נתונים על השנה הקודמת. ובכן, מתברר ש"בשנת 2017 גדלה האוכלוסייה הנוצרית ב־2.2%, לעומת 1.4% בשנה הקודמת. העלייה בגידול נבעה בעיקר מההגירה מאתיופיה של 597 נוצרים מבני הפלשמורה". בסה"כ, כדאי לשים לב, ב־2017 הגיעו לישראל 1,467 נפשות מאתיופיה. למעלה משליש, מלכתחילה, מוגדרים כנוצרים.
מה בנוגע לאחרים? ובכן, כבר שנים שפעילים בולטים מבני הקהילה היהודית הוותיקה, ביתא ישראל, מנהלים מאבק נגד המשך ההגירה מאתיופיה לישראל. הם לא יהודים, הם טוענים, זו הונאה. בפועל, יש אפליה לטובה לעומת כל בני קהילות אחרות. לא מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, שגם אם אינם יהודים - זכאים לעלות לישראל לפי חוק השבות. מדובר בהגירה לפי חוק הכניסה לישראל. זה סידור מיוחד ששמור לאתיופים.
אפשר להניח שפה ושם יש אכן קרובים מדרגה ראשונה שזכאים לעלות, ופה ושם יש עוולות ומי שזכאי לעלות לא זוכה באישור לעלות. אבל אלה היוצאים מן הכלל. המאבק של ותיקי העדה, שיודעים קצת יותר, נתקל בחומה בצורה של מריחה, טיוח ושתיקה, ובמאבק הנגדי, והמוצלח יותר, של הח"כ אברהם נגוסה, שהגיע לישראל בכלל כמיסיונר נוצרי. לא מקשיבים להם. הרי תמיד יש הפגנות, יש טענות מופרכות על אפליה ובחישה של יהודים טובים מארה"ב, ולאחר שכבר הודיעו על העלאת הגל האחרון, ועל המחנות הריקים, הם חוזרים ומתמלאים.
עכשיו זו הלמ"ס שמודה: 597 מבני הפלשמורה שעלו ב־2017 הם בכלל נוצרים. כך הם מגדירים את עצמם. אז נכון שגם בעניין הזה התקינות הפוליטית משבשת את דעתם של מקבלי ההחלטות. אבל אולי, רק אולי, הגיע הזמן להקשיב לוותיקי העולים היהודים מאתיופיה.
ועוד משהו: אלה שהגיעו ואכן עברו גיור והם מרגישים יהודים - הם יהודים. אבל באתיופיה ובאפריקה יש מיליונים שהיו שמחים להגיע לישראל. כל עוד ישראל לא החליטה על אימוץ משנתו של ג'ורג' סורוס על "חברה פתוחה" - אין שום סיבה להמשך ההונאה.
