אנחנו ואבותינו

השבוע קראתי ידיעה משמחת: ספר מדעי חדש יצא לאור, והוא עוסק בכלי אבן שייצר האדם הקדמון. שמחתי כי האדם הקדמון מצית בי סקרנות וחיבה, ואף תחושה של קרבת משפחה מסוימת. היה לי פעם דוד מדרגה שלישית שדמה לו מאוד במראה ובהבעה. ראיתי אותו רק פעם אחת בחיי, באיזה אירוע משפחתי. שאלתי את אמי מי זה, והיא אמרה ששמו הפרטי "החוליה" ושם משפחתו "החסרה". האמת היא שהוא לא היחיד. לא אחת אני רואה ברחוב אנשים שתווי הפנים שלהם מעידים שהגנים של האדם הקדמון חיים ופעילים, וברצוני להבהיר שאיני אומר זאת לגנאי. להפך. יש בזה משהו שמעורר ומרגש אותי.

הכינוי הגורף "האדם הקדמון" אינו מדויק מבחינה מדעית. מבחינתי הוא שוכן המערות עם המצח הנמוך, הידיים העבות הארוכות והלסת התחתונה המגושמת. הוא כילכל את עצמו בציד ובליקוט, הכין כלי אבן לחיתוך ולניפוץ ולביתור, צייר ציורי קיר (נפלאים), לבש עורות ופרוות, ביית את האש ואולי גם את הכלב.

כלי האבן שעליהם נכתב הספר החדש נמצאו בארצנו, במקום שהיום נטוי עליו גשר בנות יעקב. האדם שסיתת אותם חי כאן לפני 780 אלף שנה! על פי הידיעה שקראתי (של נעה שפיגל בעיתון "הארץ") לא ברור איזה אדם קדמון הוא היה בדיוק. אבל החוקרים קבעו שטיב הכלים שלו מעיד על יכולות קוגניטיביות גבוהות מאלו שיוחסו לאנשי אותה תקופה. אני תוהה למה הכוונה? האם לאנשים האלה כבר הייתה שפה? האם כבר ידעו אהבה? ואיך הביעו אותה? ולו נפגשנו, האם היה מבין שאנשים אחים אנחנו?

את החפירות באתר גשר בנות יעקב מנהלת כבר שנים רבות פרופ' נעמה גורן־ענבר, ואת הספר על הכלים שנמצאו בו כתב פרופ' גונן שרון עם ד"ר נירה אלפרסון־אפיל וגדי הרצלינגר. הם תיארו את השתכללות כלי האבן ואת ההתמקצעות מעוררת ההתפעלות של יוצריהם. הכל קרה, אמנם, בקצב איטי מזה שאנחנו מכירים היום. צאו וראו: רק 66 שנים עברו בין המראתם של האחים רייט לטיסה הראשונה של כלי טיס כבד מן האוויר, שאורכה היה 39 מטרים, ובין המראת החללית שהנחיתה אדם על הירח, אבל שום המצאה טכנולוגית מודרנית לא תשווה להדלקה הראשונה של האש, לשירה ולנגינה הראשונות, לקבוצת העיצורים שנעשתה מילה ראשונה, לקבוצת המילים שנעשתה משפט ראשון, למשפטים שנעשו הסיפור הראשון של האנושות.

אדם נורמלי

לאדם הקדמון שחי בארצנו מגיעות תהילה והערכה מיוחדות, כי הוא האדם הנורמלי היחיד שחי בארץ הזאת. הוא לא שמע את אלוהים מורה לו: "לך לך מאפריקה ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", והוא לא טען שהיא הובטחה לו. הוא נדד בכוחם של צימאון ורעב וצורך בביטחון ובטריטוריה, וכמו בעלי חיים אחרים הוא הגן על הטריטוריה שלו כדי שיוכל לאכול ולהתרבות ולחיות. הוא היה חופשי מכל אידיאולוגיה, דת, מדינה ולאום, ולא ניהל כאן מלחמות קודש, מסעות צלב וגי'האד. יש בהחלט מה ללמוד מהאדם הזה, ובל נשכח: התרבות שלו הייתה ארוכה הרבה מדברי ימי היהדות, הנצרות והאיסלאם גם יחד.

בגלל מיעוט של שרידים אנטומיים קשה לזהות מי היה האדם הקדמון הזה ואיך נראה. אני, באופן אישי, סבור שהוא ראוי לתואר "הומו־ספיינס" - האדם הנבון - כי היה הרבה יותר נבון מצאצאיו החיים כאן היום. אבל כשאני מביט בצאצאים עצמם, נדמה לי שהם משתייכים למין הקרוי "הומו־ארקטוס" - האדם הזקוף - יען כי זקיפות קומה היא מן הערכים היותר חשובים שלנו היום, ודאי יותר מסתם שכל טוב.

מירושלים לפירנצה

אינני ארכיאולוג, אבל גם לי יש סיפור על הכלים של האדם הקדמון, ואני מתנצל אם גם בו תיפולנה טעויות מדעיות. ובכן, בשנות ה־30 של המאה הקודמת היה אבא שלי תלמיד בגימנסיה העברית בירושלים. אחד המורים החביבים עליו היה ד"ר נתן שלם, שהיה גיאולוג, פליאונטולוג, גיאוגרף, חוקר טבע, ממחדשי הלשון העברית, דמות ידועה בירושלים וממייסדי "אגודת משוטטים ארץ־ישראלית" שחבריה טיילו בכל רחבי הארץ ואף תרו את הארצות השכנות.

אבי סיפר לי שד"ר שלם נהג להוציא את תלמידיו לסיורים לימודיים, ובאחד מהם מצא והראה להם בהתרגשות רבה כלי צור של האדם הקדמון. הוא הסביר להם את טיבם ואת דרך ייצורם וביקש שאם ימצאו כלים כאלה בטיולים שהם מטיילים, יציינו היכן בדיוק נמצאו ויביאו אותם אליו. הוא התכוון לחקור ולשלוח אותם לאוניברסיטה של פירנצה, שבה עשה את תואר הדוקטור שלו כמה שנים קודם לכן.

לאבא שלי היה חבר טוב, שלמד איתו באותה כיתה, ושמו מישקה רבינוביץ'. השניים החליטו לעזור למורה האהוב שלהם, טיילו וחיפשו אבל לא מצאו כלי צור. כיוון שרצו לשמח את ליבו, החליטו ללקט אבני צור גולמיות ולייצר למענו את הכלים האלה. מישקה ניחן בידיים טובות וחזקות מאוד. אבי אמר שהוא יכול לנצח בהורדת ידיים כל אדם קדמון שהוא. הם עיצבו את הכלים על פי הציורים של ד"ר שלם, מישקה סיתת אותם, ויחד הביאו לו כמה סכינים וקרדומות. ד"ר שלם כתב עליהם דוח מדעי ושיגר אותם לאוניברסיטה של פירנצה, ושם, הכריז אבי בחגיגיות, הם שמורים, ואולי גם מוצגים, ואולי אף סמוך ל"דוד" של מיכלאנג'לו.

גבעת הערלות

כלי האבן המפורסם ביותר בתולדותינו הוא הצור שבו מלה צפורה אשת משה את בנם. אפשר להניח שאינסטרומנט דומה ביצע את ברית המילה הראשונה של עמנו באברהם. בספר יהושע מסופר שבני ישראל שלא נימולו במדבר נימולו בכנען ב"חרבות צורים". המילה ההמונית נערכה במקום שאף קיבל בזכותה את השם התנ"כי הציורי "גבעת הערלות" (דומני שלאור הפרוצדורה המתוארת אפשר היה לקרוא לה גם "גבעת הצעקות"). אם כך ואם כך, אין גבעה מתאימה ממנה להקים עליה התנחלות שתיקרא בשם הזה עצמו. ¿