נשארנו כאן. אני ועוד כמה ממה שהיה הימין הישן. לפחות כך נדמה לי על פי המערכת הפוליטית בימים אלה. שווה לדבר על הימין הזה למרות שדווקא השמאל מתפורר. זה ימין שהוא בעד ארץ ישראל וההתיישבות בה. בכל מקום, לא רק ביהודה ושומרון. לא רק על פי מגזר או כיפה. ימין פוליטי שבשבילו הרמטכ"ל הוא מושא להערצה, ולא יעד להתקפה. כזה שהצבא בשבילו הוא אידיאל - גם כשיש טעויות מבצעיות, או כשהדרג המדיני מפיל עליו את ההחלטות שלא קיבל. מגזר שמאמין שטוהר הנשק הוא ערך, שאנחנו יותר טובים מהערבים מסביב, שאנחנו לא פלנגות. שהמשטרה שלנו לא מושחתת, למרות אלף בעיות שהיא מתקשה להתמודד איתן, בניגוד למשל לברזיל השמחה, שבה שוטרים ברחובות לוקחים לפעמים מתנות לכיס. ימין שמאמין שאנשי השב"כ הם בחורינו הטובים ולא האויב, כשהם נלחמים בטרור ערבי וגם בפעמים הנדירות שהם מפצחים חוליות טרור יהודי. ימין של בגין, שבית המשפט הוא בעיניו מוסד חיוני ומקור גאווה, גם כשנאבקים נגד אקטיביזציה שיפוטית או פסיקות נוסח ביטול נוהל שכן. זה ימין שכועס כשתוקפים את המדינה ואת מוסדותיה, או כשממציאים קונספירציות סהרוריות שיובאו מהמשוגעים של אמריקה על "דיפ סטייט" - מדינת עומק מסתורית שמושכת בחוטים. הימין הזה יודע לבנות יישובים ולא רק לדבר עליהם. הוא יודע להסביר למה הוא צודק ואיך מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67' היא סכנה אסטרטגית. הוא גם יודע להגיד בנחרצות שהשמאל המדיני טועה אבל אין לו שום צורך להשתמש בו כדי להגדיר את עצמו. הוא לא "חזק מול כל השמאל" ברשתות החברתיות, אלא חזק כי הוא מנתח נכון את המציאות המזרח־תיכונית. במקום להכריע את האויב במילים הוא יצא למבצעים - גם כשהיה לזה מחיר. הוא לא נגד ערבים ולא נגד שמאלנים, רק נגד מלחמת אחים, ובעיקר, הוא בעד לאומיות יהודית בריאה. זה ימין ישן שהתחנך על הדר בית"רי ועל כנפי נשרים של הרב קוק, על ערך החלוציות ועבודת האדמה, לא כסתירה לשוק חופשי אלא כמודל לחיקוי. ואם כבר שוק חופשי, אז גם כזה בתחום של דת ומדינה. כבודם של רבנים מונח במקומו.
ולימין ישן כזה הייתה פעם פוליטיקה ישנה. שמרנית, צנועה, מודעת לעצמה. ממלכתית. המאבק שלו בבחירות היה על משיכת קולות מהצד השני, לא על התבססות פנימה. פוליטיקה ישנה שהפנימה שבסוף יש פה בני אדם ואחריות היסטורית. פוליטיקאים שהבינו שהמדינה נשארת, גם אחרי לכתם.
2048 - הרשימה החסרה
כמה מילים על זיכרון היסטורי. פוליטיקה והמילה הכתובה. כדי להבין את המשמעות של האיחודים והפיצולים הפוליטיים שהתרחשו השבוע צריך רק לקפוץ בזמן ל־2048. בדפים האלה ממש יכתוב מישהו כנראה על רשימת מאה האירועים ששינו את ההיסטוריה בתולדות מדינת ישראל. יהיה גם גיליון חגיגי על מאה האישים שנחרתו בתולדות האומה. ובדפי החדשות - סיפורים על חגיגות המאה המפוארות. חלקנו עוד נסתובב כאן בעולם - גאים או רוטנים - ולכן גם ההתחייבות הבאה שלי תוכל להיבחן. אם כמובן מישהו יזכור.
והנה היא: שום מהלך מהמפצים הגדולים של השבוע לא ישאיר חותם.
כמו רפ"י, ד"ש והירחמיאלים - הכינוי שהדביק בן־גוריון לעסקני המפלגה. כמו הדרך השלישית וישראל אחת, כמו צומת - המפלגה שהייתי חבר בה כנער, כמו הגמלאים וכמו השיר של טונה על שנות ה־90, הכל יישכח. ב־2048 יישארו רק הרעיונות והאידיאלים. זה כוחם. העובדה שהיו כאן זרמים אידיאולוגיים. שהציונות הדתית, כמו ההתיישבות העובדת בזמנה, התפצלה לזרם חרדי־לאומי ולזרם נטול מורא רבנים מעליו. לממלכתיים ולאנרכיסטים. הסיפור המרתק על השמאל הישראלי. ליתר דיוק פיצול השמאל בין הזרם הציוני לבין הפוסט־ציוני, בין אלה שרצו שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 67' לבין אחרים שהתמרכזו. רוב חברי הכנסת לא יוזכרו בגיליון 2048. מה שיישאר אלה התוצאות.
כך צריך לבחון את המורשת של עמוס עוז שהלך לעולמו בשבוע שעבר. הנה עוד התחייבות: ספריו יופיעו בוודאות ברשימה הזאת של 2048, ואולי אפילו ברשימות זרות. לעומת זאת, הרעיונות הפוליטיים שלו, שאיתם התווכחתי, ייעלמו. כוחו במילים ובדמיון שאולי גם הוביל לחזון הפוליטי הלא־יישומי. הקנאה בכישרונו תישאר גם ב־2048. התחושות שעורר לגבי ירושלים דרך מיכאל שלי או הבשורה על פי יהודה. המחשבות שנשארות כשסוגרים ספר שלו. בעם הספר - כך נראה מפץ גדול.
בן גביר והחרב
השבוע פסל בית המשפט הודאות של צעיר שנאשם בטרור יהודי בטענה שנחקר שלא כדין. מדינת ישראל לא מענה חשודים, יש היתרים מוגבלים מאוד להפעלת לחץ פיזי, וכל מה שנותר הוא מניפולציות פסיכולוגיות. 99.9 אחוז מהנחקרים ב־70 השנים האחרונות היו ערבים שחשודים בטרור, לעומת מספר זעום של יהודים. בתוך המגבלות האלה, במדינה דמוקרטית, אין פטנטים שבאמצעותם אפשר להוציא מידע מחשודים בטרור. בעיניי, במאזן שבין חוסר נוחות של פעיל טרור - גם יהודי - לבין צורכי הביטחון, האינטרס הביטחוני גובר בגדול.
ההצלחה המשפטית של ארגון חֹננו ואיתמר בן גביר להגביל גם את הלחץ הזה היא נזק אסטרטגי למאבק בטרור. חרב פיפיות. התקדים המשפטי נשאר על כנו, עיוור למטרות הטרור ולזהות הלאומית־דתית של מבצעיו. מי שקפץ משמחה עלז רק כי מדובר ביהודי, ומן העבר השני - רשויות החוק. מי שעקבי בהשקפת עולמו לגבי המאבק בטרור, צריך להיות מודאג מאוד.
המדים לא באו לה טוב
אחת התופעות הכי ישראליות בעבר הייתה סטודנטים על מדים, לפעמים גם מרצים. במלחמה, האוניברסיטאות התרוקנו. לוחות הנופלים, למרבה הצער, התמלאו. האקדמיה, כמו כל ממסד בארץ, היא חלק מהחזון הציוני. המראות האלה נעלמו ממרבית האוניברסיטאות, בעיקר בגלל שמעט מדי עושים מילואים.
השבוע צעקה מרצה על סטודנטית - חיילת שהגיעה במדים. מישהו צילם מרחוק. זה היה מבזה, בעיקר כי המרצה לא מכירה את תפקיד האוניברסיטה בהיסטוריה הציונית, את נאומי ביאליק והרב קוק בטקס מ־1925, את החיילים שעלו בשיירות כדי לקיים את המובלעת. לא פחות מבזה הייתה התגובה של האוניברסיטה לאירוע. חופש הביטוי והוויכוח הופך להשתקה או לפגיעה של מרצה בסטודנטים שלו. אני מניח שאם היה מדובר במרצה שצועק כך על סטודנטית בגלל שלבשה חיג'אב, האוניברסיטה הייתה מטפלת בזה בנחרצות ונוקשות.
