"צריך לייצר דה־לגיטימציה, שללכת לזונה לא תהיה מתנה לבר־מצווה"
החוק החדש לאיסור צריכת זנות לא ממש מרשים את הנשים שעומדות בפתח החדרים המעופשים בדרום תל–אביב | הקנסות שאמורים להבריח את הלקוחות ייכנסו לתוקף רק ב–2020 ובינתיים, בארגוני הסיוע נאבקים לחלץ מהתהום כ–12 אלף עובדות ועובדים בתעשיית המין | למרות התקציב המוגדל וצרכנים שמרוצים מהמהלך, יש עוד הרבה עבודה אבל גם תקווה: "בתוך עשור עברנו מהתעלמות מוחלטת לחקיקה נגד הזנות. זה שיא גינס"
רובע החלונות האדומים של תל־אביב מתפרס על פני שלושה רחובות עלובים ליד התחנה המרכזית הישנה. חלונות אדומים אמנם אין כאן, אבל דלתות המובילות לחדרים קטנים, מעופשים, שמתוכם בוקע אור מעומעם - יש גם יש.
ביום שני השבוע, היום האחרון של 2018, רגע לפני חצות, ישבה באחד החדרים הללו אישה שופעת, מאופרת בכבדות, עם מחוך שחור. היא לא התלבשה כך כדי לחגוג את הסילבסטר. "אני לא יודעת וזה גם לא מעניין אותי", אמרה במבטא רוסי מובהק, אחרי ששאלתי אותה מה דעתה על מה שהתרחש רק שעות בודדות קודם לכן בכנסת ישראל. מיד אחר כך טרקה את הדלת.
כמוה נהגו שאר הנשים המתפרנסות מזנות באזור. הן מעדיפות לנצל את הזמן כדי לקושש כמה שקלים מלקוחות, רובם עובדים זרים, מאשר לדון בסוגיות פרלמנטריות. גם השוטרים, שדווקא מפטרלים בסביבה בכוחות מתוגברים, לא עושים דבר כדי למנוע את המשך הפעילות הערה במתחם. לכל היותר הם יכולים לנסות ולוודא שאיש לא יוכה, יישדד או יירצח כאן במהלך ליל הסילבסטר. בכל הנוגע לזנות, הרשות נתונה.
גם אחרי ההצבעה פורצת הדרך, שהפכה השבוע את ישראל לאחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הנוגע לחקיקה בתחום הזנות, לאיש אין אשליה שסצנת המין השוקקת של דרום תל־אביב תיעלם. "המטרה היא הפחתה בצריכה", מודה מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, ביעדים הצנועים של החוק. "הבנו שהדבר המרכזי שצריך לייצר הוא דה־לגיטימציה למעשה, שללכת לזונה לא תהיה עוד מתנה לבר־מצווה. לא דובר שנתעורר בבוקר ואלפי נשים יעשו יציאת מצרים ויפסיקו לעסוק בזנות", מוסיפה פלמור, אחת האדריכליות המרכזיות של החוק ומי שעמדה בראש הוועדה הבין־משרדית לצמצום הזנות.
החוק לאיסור צריכת זנות, שעבר ביום שני בכנסת, מטיל לראשונה סנקציות על גברים צרכני זנות בישראל. אם עד כה אסר החוק רק על פעילות נלווית לזנות, כמו סרסור ושידול, הרי שכעת האחריות עוברת גם לצרכנים עצמם. החוק אמנם אינו הופך אותם לעבריינים פליליים, אך מאפשר לקנוס אותם ב־2,000 שקל בפעם הראשונה, ובמקרה של עבירות חוזרות להטיל עליהם קנס של עד 75 אלף שקל. כניסתו לתוקף של החוק תושהה במשך שנה וחצי, פרק זמן שבמהלכו אמורה המשטרה להיערך לאכיפתו. במשטרה דרשו לקבל לשם כך תקציב שיאפשר הגדלת תקנים, אך הבקשה נדחתה. גישה זו עוררה ביקורת כלפי החוק, לפיה מדובר במעשה הצהרתי בלבד המציג עמדה חינוכית־מוסרית, ולא בחוק בעל שיניים. "אני מסתפקת באכיפה שהמשטרה יכולה לייצר עם הכלים שיש לה", משיבה פלמור לטענות הללו. "מבחינתנו, הדבר הנכון הוא לייעד את התקציבים לטיפול בנשים במעגל הזנות".
ואכן, נדמה שחשיבותו של החוק החדש אינה הסנקציות כלפי גברים, אלא הסיוע שהוא מציע לנשים. במקביל לחוק, אושרה גם תוכנית ממשלתית המקצה 90 מיליון שקלים להרחבת הטיפול בנשים הלכודות במעגל הזנות, כמו גם בגברים, קטינים וטרנסג'נדריות. "הנחת העבודה היא שבכל שנה יהיו עשרות או מאות נשים, בעיקר כאלה שעובדות בזנות רחוב, שירצו להתחיל לעשות את התהליך שיוציא אותן משם", מסבירה פלמור. "צריך לזכור שנשים ברמה הגבוהה יותר של הזנות נמצאות ברמת הזדקקות שונה מזו של נשים ברחוב, והן לא בהכרח נתונות לשלטון סרסורים או התמכרות לסמים".
לראיה, לא כל הנשים בזנות הביעו התלהבות מהחוק החדש. בוועדת חוקה, שם נערכו הדיונים על הנוסח הסופי של החוק, חלקן התעקשו שהן נמצאות במקצוע מבחירה, וכי החוק פוגע במטה לחמן. "היו עובדות בתעשיית המין שאמרו לנו, 'עזבו אותי, אני עושה אחלה כסף'", אומרת ח"כ מירב בן־ארי (כולנו), שהייתה ממובילות החוק. "אני לא פוסלת את העמדה שלהן, אבל רוב הנשים בזנות מגיעות מרקע של פגיעות בבית, רובן מנוצלות ומוחלשות. התמונה הגדולה מכוערת".
על פי נתוני משרד הרווחה, כ־12 אלף איש עוסקים כיום בזנות בישראל - כעשרת אלפים מתוכם נשים, עוד כאלף קטינים, ואלף נוספים הם טרנסג'נדריות וגברים. "עד לפני עשור, מדינת ישראל לא הכירה בתופעה הזו כתופעה ייחודית שדורשת טיפול, לא ראו באנשים במקצוע הזה אנשים מנוצלים", אומרת אפרת שרעבי, לשעבר מנהלת תחום הטיפול בנשים במעגל הזנות במשרד, וכיום סגנית מנהלת השירות לרווחת הפרט והמשפחה. "אבל לזכותנו ייאמר, שעברנו בתוך עשר שנים מהתעלמות מוחלטת לחקיקה שאוסרת שימוש בזנות. זה שיא גינס".
"תחושת בדידות גדולה"
משרד הרווחה וארגונים אזרחיים שפועלים בעיקר מתרומות, הפעילו במהלך השנים תוכניות לטיפול ושיקום נשים בזנות, ועל פי הערכות כ־600 נשים מנצלות בשנה את השירותים הללו, רובן עובדות ברחוב. אך התקציב הנמוך יחסית שהפנתה המדינה לסוגיה, כמו גם החקיקה והאכיפה המוגבלת, איפשרו את המשך קיומה של הזנות בישראל כמעט באין מפריע.
הצעות חוק שניסו להיאבק בתופעה על ידי הפיכת צרכני הזנות לעבריינים פליליים, נדחו פעם אחר פעם. רק ביומה הלפני אחרון של הכנסת הנוכחית, הבשילו שתי הצעות חוק פרטיות - אחת של זהבה גלאון (מרצ) ושולי מועלם־רפאלי (הבית היהודי), והשנייה של עליזה לביא (יש עתיד) - לכדי הצעת חוק ממשלתית שאושרה. לתהליך תרמה התגייסותה של שרת המשפטים, איילת שקד, שבראשית הדרך דווקא לא התלהבה מהרעיון. "נדרש מסע שכנועים נרחב, שכלל גם סיור לילי שבמהלכו שקד שינתה את דעתה מול עיניי", מספרת לביא. "החוק המקורי שלי כלל סנקציות פליליות, והיא ביקשה שניתן לה לחשוב. בסוף הוחלט ללכת על קנסות בלבד".
לדברי לביא, הוויתור על הסנקציות הפליליות נבע כתוצאה מלחצים שהופעלו, בין היתר, על שקד. "אתה יודע כמה כסף מתגלגל בתעשיית המין? יש פה בעלי אינטרסים חבל על הזמן - מועדוני החשפנות, הסרסורים הגדולים", היא אומרת. "הם הפעילו לחץ על כל מי שרק אפשר". מנגד, מנכ"לית משרד המשפטים פלמור אומרת שההחלטה התבססה על שיקולים מקצועיים גרידא. "הח"כיות רצו לחוקק ויהי מה, אבל אנחנו עשינו עבודה ובסופה סברנו אחרת. אתה יודע שבמדינת ישראל יש חוק להפללת מי שצורך זנות מקטינים? החוק הזה לא נאכף בכלל, למרות שיש סביבו קונצנזוס מוחלט. לכן אמרנו בשביל מה לחוקק עוד חוק שלא ייאכף?"
התוכנית המפורטת שהגישה הוועדה בראשות פלמור, כוללת, בין היתר, תקצוב מעונות יום, הקמת דירות שיקום ופיתוח תוכניות מניעה. "התעקשנו על כך שכניסת החוק לתוקפו לא תהיה מיידית, בין היתר כדי שנספיק להיערך עם מסגרות ושירותים, על מנת שנשים לא תישארנה בלי אלטרנטיבה", מסבירה שרעבי ממשרד הרווחה, האמון על יישום התוכנית בשטח. אחד הגופים שמקווה לקבל נתח מהתקציב החדש הוא "הופכות את היוצרות", שממוקם בתל־אביב ומסייע לנשים לשבור את מעגל הזנות. "עד כה קיבלנו תרומות מהארץ ומחו"ל ותקציב מביטוח לאומי", אומרת המנכ"לית, לילך צור בן־משה. "אני מקווה שכעת נוכל להתרחב לערים נוספות".
לדבריה, כבר לאחר שעבר החוק בקריאה טרומית לפני כשנה, החלה ירידה משמעותית בהיקף צריכת הזנות בישראל. "לרוב הנשים שמתפרנסות בזנות אין עתודות, הן עובדות מיום ליום", היא מסבירה. "אם היא צריכה את שכר הדירה אז היא תלך לעשות את שכר הדירה, אותו דבר עם קופסת סיגריות. עכשיו, הנשים האלו יצטרכו להתמודד עם זה שיהיו להן פחות לקוחות".
לדבריה המצב החדש יוצר לחץ חיובי על הנשים בזנות, המאלץ אותן לעזוב את המקצוע. הבעיה היא שאם לא תהיה רשת ביטחון, הן תיפולנה חזרה לתהום. "הנפש בזנות נפגעת מאוד, הביטחון העצמי יורד לאפס, ההרגשה שהיא חלק מהעולם הנורמטיבי כמעט נעלמת, והסיכוי שברגע שחסר לה כסף היא תחפש לעצמה עבודה במודעות דרושים מאוד קלוש. לצאת מזנות זה לבנות מאפס חיים שהיא לוקחת עליהם אחריות ומסוגלת להחזיק אותם, אבל בגלל שרובן נשים בלי עורף משפחתי, לא רק כלכלי, אלא גם רגשי, אין למי לפנות לעצות, לעזרה. תחושת הבדידות מאוד גדולה".
"תמיד יש טראומה"
באופן שעשוי להישמע מפתיע, ישנם גם צרכני זנות שמרוצים מהחוק החדש. אחד מהם הוא עידו (שם בדוי), סטודנט למשפטים בן 24, חובש כיפה. "התחלתי ללכת לזונות לפני שנה, וזו הייתה ההתנסות המינית המלאה הראשונה שלי", הוא מספר. "זה נבע פחות מצורך פיזי ויותר מצורך נפשי, מאיזה תסכול חברתי. וכן, רציתי גם קצת לפרוק".
בהתחלה שיכנע את עצמו שהנשים ששוכבות איתו עושות זאת מרצונן החופשי. "אבל אז הגעתי לאישה אחת, והרגשתי שהיא רק מתה שנסיים עם זה. כמה שהיא ניסתה להיות ידידותית, הבנתי שיש לה מסכה. יצאתי משם בתחושה מאוד כבדה ואמרתי לעצמי שאני לא חוזר. אבל אחרי מספר חודשים חזרתי, ואז חזרתי עוד פעם ועוד פעם. זו נפילה מוסרית שהייתה לי. התנהלתי בסוג של עצימת עיניים. חשבתי שאני הולך למקומות ששם אין אלימות וניצול של נשים, דירות פרטיות שיכולות יותר לשקף אלמנט של בחירה חופשית".
כרגע נמצא עידו במה שניתן להגדיר כתהליך גמילה, אם כי הוא עדיין לא מתחייב שלא יחזור לסורו. "בגלל זה מאוד שמחתי שהחוק עבר", הוא אומר. "ברגע שיש סנקציה, יהיה לי הרבה יותר קל למצוא סיבות למה לא לעשות את זה שוב".
עידית הראל־שמש מסייעת לעידו ולגברים כמותו. היא ממובילות המאבק בזנות בישראל ומי שהקימה את מיזם "מיתוס, ליום שאחרי הזנות". "מזה 15 שנים שאני פועלת לשינוי התודעה הציבורית שתופסת את הזנות דרך רשימה ארוכה של מיתוסים - המקצוע העתיק בעולם, אי־אפשר למגר את הזנות, ללא זנות יאנסו נשים ותהיינה יותר פגיעות מיניות, בזנות ישנן סטודנטיות שממנות את התואר", היא אומרת. "המיתוסים האלה נועדו כדי שנישאר אדישים לזנות וכדי שהיא תמשיך להתקיים בקרבנו".
החוק, בעיניה, הוא קודם כל הצלחה תודעתית. "הצלחנו לשכנע את הרשויות שאין בחירה אלא הידרדרות לזנות כתוצאה מנסיבות חיים קשות. כל אחת שנמצאת בזנות סוחבת איתה טראומה של פגיעות מיניות, התמכרויות, ניכור הורי, עזובה, הפרעות אכילה, אונס. תמיד־תמיד יש טראומה".
לאחרונה, הפנתה את הפעילות שלה דווקא לטיפול בגברים צרכני זנות. "בשלב מסוים נמאס לי לחכות שהחוק יעבור. פתחתי קו חם ודף פייסבוק וקראתי לצרכני זנות להתקשר אליי. עשיתי הכל בהתנדבות ובתקציב זעום". היא קוראת לזה "ג'ון סקול", שם ושיטת עבודה שייבאה מארה"ב ("ג'ון" הוא הכינוי לצרכן זנות בסלנג האמריקאי). "זה קצת מזכיר נהיגה מונעת", היא אומרת. "במהלך הסדנאות מגיעות נשים משוקמות שעבדו בזנות, עומדות מול אולם של צרכני זנות ומספרות להם את הסיפור שלהן".
כמוה, גם המחוקק הבין שטיפול שיקומי בצרכני מין הוא חלק מהפתרון ההוליסטי לבעיה. "לשמחתי, החוק החדש מאפשר לצרכני זנות להירשם לסדנאות של ג'ון סקול ולקבל בתמורה הפחתה בקנס", אומרת הראל־שמש. "רוב צרכני הזנות הם אנשים נשואים, זה גורם להם לחיות חיי שקר, להוציא הון כסף, להסתיר. הם אומרים, 'הן מחייכות אליי, היא אומרת שהיא אוהבת אותי, אני רואה שהיא נהנית'. אני מסבירה להם שגם הם, כמו הנשים האלה, חווים ניתוק. הם לא רואים שלא רק שהיא לא נהנית, אלא שהיא נגעלת ומקיאה, ושזה בלתי נסבל".
מבחינתה של הראל־שמש החוק הוא רק עוד צעד במאבק בזנות בישראל. "התוכנית הלאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות נשחקה עם השנים והגיעה ל־8 מיליון שקלים בשנה", היא אומרת. "הבשורה הגדולה היא לא הסנקציות נגד הלקוחות, אלא התקציב של 90 מיליון שקל בשלוש שנים. בעקבות החוק, נשים בזנות נמצאות בלחץ, הן מאשימות אותנו שאנחנו מפקירות אותן. אז נכון, תהיה פגיעה בטווח המיידי, אבל ראינו במדינות אחרות בעולם שהעבירו חוקים דומים, שדווקא מצבי לחץ הביאו נשים לבקש עזרה. יש לנו עוד הרבה עבודה".
לפנייה לכתב/ת 
