"והאוסקר הולך ל… לה לה לנד!" הכריזו הכוכבים המיתולוגיים וורן ביטי ופיי דאנאוויי בסוף טקס האוסקר לפני שנתיים, במה שהיה לפאשלה הגדולה ביותר בתולדות הפסלון. כזכור, כעבור שתי דקות, כשנציגי המיוזיקל כבר עומדים על הבמה ומודים לכל המשפחה, הודיעו המארגנים והמנחה ג'ימי קימל: טעות במעטפה — הזוכה הוא "אור ירח". זו הייתה סנסציה. מהדורות חדשות פתחו עם הסיפור, עיתונים ואתרי רכילות עסקו בשאלה מי החליף בין המעטפות, ואפילו שאלת הגיל וטיב הראייה של שני הכוכבים הקשישים הועמדו על הגריל.
ורק בלוגר אוסקרים אחד, ג'פרי וולס, מתומכי "לה לה לנד", ביקש להמעיט מהסקנדל: "בסוף, מה שקיבלנו הוא שבמשך 24 שעות כולם דיברו על שני סרטים שהציבור הרחב לא מכיר, ואולי הוא יראה אותם עכשיו". והוא צדק: הזוכה "אור ירח", סרט פצפון נטול כוכבים על צעיר הומו שחור, שהופק בתקציב של מיליון וחצי דולר, שתמצאו גם בקולנוע הישראלי, הכניס 65 מיליון דולר. "לה לה לנד", מיוזיקל עם כוכבים בסדר גודל בינוני עד אז (ריאן גוסלינג ואמה סטון), שעלה 30 מיליון דולר, הכניס 446 מיליון והפך לתופעה תרבותית.
כולם הרוויחו, חוץ מהאוסקר. באותה שנה צפו בטקס "רק" 33 מיליון צופים ברחבי העולם, כשהרייטינג בארצות־הברית עמד על 22 אחוז — הנתון הנמוך ביותר מאז 2008. ואלה עוד חדשות טובות: בטקס האחרון המספר צנח עוד יותר, ל־26 מיליון צופים ו־18 אחוז רייטינג — שפל של כל הזמנים מאז החלו למדוד את רייטינג שידורי האוסקר ב־1974. האקדמיה נכנסה לפאניקה: בשנה החולפת היא כבר הספיקה לייסד ואז לבטל קטגוריה חדשה ("הסרט הפופולרי הטוב ביותר"), לשכור ולהיפטר ממנחה פופולרי ועממי יותר (הקומיקאי השחור קווין הארט, שהתפוטר תוך יממה על רקע טענות לאמירות גזעניות על הומואים), ולהכריז על שלל צעדים בניסיון למנוע את הנסיגה ברייטינג ובמעמד האוסקר כאחד מהאירועים התרבותיים הבולטים בכל שנה.
מכונת יח"צ משוכללת
הסיפור הקטן על ההיסטריה סביב "לה לה לנד" מספר את הפרדוקס של האוסקרים ועונת הפרסים כולה: מצד אחד הרייטינג צונח, מצד שני כולם מדברים יותר ויותר על אוסקרים ועל עונת הפרסים — הסיקור גדול יותר, יש יותר אתרים ובלוגים שמוקדשים לספורט המפוקפק של תחזיות אוסקר. אולפנים מקדישים עשרות מיליונים בשנה לפרסום ממוקד שנועד להשיג לסרטיהם ושחקניהם מועמדות, ויועצים ממולחים נשכרים לנהל קמפיינים שלא נופלים מכל פריימריז בישראל לקראת הבחירות. הסיבה ברורה: סרטים ושחקנים שמוזכרים אפילו רק כבעלי פוטנציאל למועמדות, מקבלים דחיפה עצומה בקופות ובצ'ק המשכורת לסרט הבא.
בכך מצליח האוסקר לממש את מטרתו המרכזית והראשונה — לא, לא בחירת הסרטים הטובים, אלא יחסי ציבור. מתחת לכל השטיחים האדומים, האוסקרים והפרסים האחרים שצצו סביבם הם למעשה מכונת יח"צ מיומנת שמיועדת לשים על המפה סרטים ויוצרים שרוב הקהל לא יכיר אחרת: "הפצוע האנגלי", "נאום המלך", "אמריקן ביוטי", "הארטיסט", "מטען הכאב", "בירדמן" ו"12 שנים של עבדות" — כולם זוכים בפרס הסרט הטוב שלא היו מגיעים למעמדם אלמלא אינספור פרסומים ותחזיות שפומפמו חודשים ארוכים. הערב נפתחת עונת הפרסים רשמית עם טקס "גלובוס הזהב", הטקס השני בחשיבותו. בניגוד לאוסקרים, גלובוס הזהב הצטיין תמיד בטעם יותר פופוליסטי, העניק פרסים גם לסדרות טלוויזיה, ולכן מגיעים לטקס כוכבים רבים במיוחד. אבל לכולם ברור שזה רק "פרומו" לטקס החשוב באמת — האוסקר — שיתקיים ב־25 בפברואר.
אלא שזה לא תמיד היה כך: פעם מצביעי האוסקרים לא היו אובססיבים כל כך לקדם "סרטים קטנים". בין הזוכים והמועמדים בשנות ה־60 עד ה־90 אפשר למצוא סרטים כמו "רוקי", "איש הגשם", "צלילי המוזיקה" ו"הסנדק" — כולם להיטי ענק. אבל הפעם האחרונה שבה סרט שהיה הקופתי ביותר באותה שנה גם זכה הייתה לפני 15 שנים, עם "שר הטבעות: שיבת המלך", וקודם, לפני יותר מ־20 שנים, עם "טיטניק". הפעם האחרונה שלהיט ענק היה מועמד בכלל לפרס הייתה לפני חמש שנים עם "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד. ומאז? הפער בין הטעם של הקהל הרחב וחברי האקדמיה — אותם 6,700 אנשים בהוליווד ובעולם שמצביעים על אוסקרים — רק גדל. זה הגיע לשיא בטקס האוסקר הקודם, כשאל רשימת המועמדים הסתננו סרטי איכות אנינים כמו "חוטים נסתרים", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", ו"צורת המים" שזכה לבסוף. הקהל הרחב הגיב בהתאם, ולא צפה בטקס. לא רבים רוצים לראות טקס שהכוכבים הכי גדולים בו הם, עם כל הכבוד, גארי אולדמן ופרנסס מקדורמנד.
מחקרים הוכיחו שיש קשר הדוק בין הפופולריות והקופתיות של הסרטים המועמדים לאחוזי הרייטינג של הצופים בטקס. רוב האנשים מן הסתם לא באים לראות את האוסקר כדי להמר על סרטים שלא ראו ולדסקס מהו קולנוע טוב, אלא כדי לעודד שוברי קופות שראו, ולראות כוכבים אהובים על השטיח האדום. לא בכדי הקטע עם הכי הרבה רייטינג בטקס בשנים האחרונות היה כשאלן דג'נרס — מנחת האוסקרים הפופולרית של השנים האחרונות — יזמה את ה"סלפי אוסקר" המפורסם ב־2013 עם בראדלי קופר, ג'וליה רוברטס, מריל סטריפ וקווין ספייסי (טרום השערורייה). אף אחד לא זוכר את הסרט שעליו סטריפ ורוברטס היו מועמדות, אבל כולם זוכרים את הסלפי ששידר לעולם — "הכוכבים הם בדיוק כמונו".
אבל האם הבעיה נעוצה באוסקר, או בעצם בסרטים הקופתיים שהוליווד מייצרת היום והם פשוט לא מספיק טובים? הנוסטלגים והשמרנים יגידו שפעם האולפנים ההוליוודים סיפקו סרטים קופתיים שהיו גם יצירות חד־פעמיות, כמו "אי־טי", "פורסט גאמפ", "שתיקת הכבשים", "מלתעות" ו"הסנדק", שהיו מועמדים, וחלקם אף זכו בפרס. היום הסרטים הכי קופתיים הם בעיקר המשכונים, כמו סרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים, ובעיקר — סרטי קומיקס. וכאן אנחנו מגיעים לאחת הנקודות הרגישות ביותר בדיון על האוסקרים — הסנוביות של חברי האקדמיה כלפי הז'אנר הפופולרי ביותר כיום, לפחות בארה"ב — סרטי הקומיקס. גם סרטי קומיקס שהיו אהובי המבקרים, כמו "לוגאן" ו"האביר האפל", לא הצליחו להגיע אפילו למועמדות לסרט הטוב ביותר. למה? אם לדבר בהכללות, הז'אנר הזה הוא מזמן לא רק חביב על גיקים וחובבי עניין, אבל כן מדבר בעיקר לקהל צעיר יותר. ורוב חברי האקדמיה הם עדיין גברים, לבנים בני 60 ויותר. אז האם מדובר רק בשאלה של גיל המצביעים, או של טעם? כך או כך, התוצאה זהה: הקהל הצעיר בארה"ב רואה פחות ופחות סרטים בקולנוע, בעיקר סרטים שרלוונטיים לטעם "הנכון" של האוסקר, גם צופה פחות בטקס עצמו, ולכן מגלה פחות עניין בקולנוע בכלל, ובורח לנטפליקס.
מחכים לפנתר
לא פלא שהחדשות הגרועות הללו הכניסו את הנהלת האוסקר לפאניקה. לכן באוגוסט האחרון הם יזמו מהפכה, והצעד המרכזי היה הכרזה על פרס חדש: "הסרט הפופולרי הטוב ביותר" — פרס שיינתן רק לשוברי קופות, בתקווה שאלו יחזירו את הקהל שנטש את הטקס. אלא שהפרס החדש התקבל בבוז ובטינה עצומה הן מצד יוצרים והן מצד גולשים שלעגו לו וראו בו "עלה תאנה", שנועד להוות פרס ניחומים לסרטים שחברי האקדמיה ממילא לא באמת אוהבים. כעבור חודשיים היוזמה בוטלה.
אילו עוד צעדים מנסים באקדמיה לעשות כדי להחזיר אתכם למסך? ובכן, לקצר את הטקס. בניסיון לקצץ את הזמן האקדמיה כבר הוציאה מהטקס קטעים שלא מעניינים לדעתה את הקהל הרחב, כמו פרסי מפעל חיים לקולנועני עבר. אבל לא משנה כמה מנסים להחליף מנחים או להגביר את הקצב, אורכו נשאר סביב ארבע שעות. השנה שוקלים לוותר על שידור הענקת פסלונים בכמה קטגוריות מרכזיות, כמו צילום ועריכה — דבר שמעורר לא מעט תרעומת בהוליווד ובקרב חובבי קולנוע. "האוסקרים נכנסו לסחרור", כותב וולס בבלוג שלו, "והנסיגה החלה כשהחליטו להיכנע לטעם הקהל הרחב ולא לשדר קטעים כאלו ואחרים. הם צריכים להפסיק לרדוף אחרי הרייטינג, להפסיק לקצר ולקצץ את הטקס, ולהאמין בעצמם. הם האוסקרים!"
אבל נראה כי מצביעי האוסקרים והפרסים האחרים בעצמם הבינו את הרמז, והשנה, לראשונה זה שנים, צפויים שוברי קופות גדולים להיות מועמדים ואף לזכות. המועמד המוביל לזכייה הערב בגלובוס הזהב וגם באוסקר בעוד חודשיים הוא "כוכב נולד", בכיכובם של ליידי גאגא ובראדלי קופר שגם ביים. סרט עטור כוכבים, מבוים על ידי שחקן חתיך — אין דבר שהוליווד יותר אוהבת. עוד סרט פופולרי שצפוי לעשות היסטוריה הוא "הפנתר השחור", שיהיה על פי כל התחזיות סרט הקומיקס הראשון שמועמד לאוסקר (העובדה שהוא עוסק בגיבור־על שחור נותנת לו תירוץ של "רלוונטיות"). גם הלהיט "רפסודיה בוהמית" על להקת קווין מועמד אפשרי, למרות הביקורות הפושרות — האוסקרים מבינים שכבר אי־אפשר להיות אנין ובררני מדי. ומנגד, גם "רומא", שממש אינו שובר קופות אלא סרט קטנטן בספרדית, יכול לעשות היסטוריה בכך שיהיה הסרט הראשון של "נטפליקס" שיהיה מועמד. אם כל אלה יהיו מועמדים, זו תהיה דרכם של האוסקרים לאותת לקהל: אנחנו עוד רלוונטיים, אל תספידו אותנו. •
