לחיי העם הזה

"היהודים" חזרו לאלבום הבכורה שלהם במופע מיוחד עם הקדשה מרגשת לעמוס עוז

ברדיו יכולים להשמיע מה שהם רוצים, אבל אנשים תמיד ימצאו דרך להגיע למוזיקה שמדברת אליהם. זה נכון היום, וזה היה מדויק גם ב־1995 כש"מציאות נפרדת" של היהודים יצא. למרות ההתעלמות התקשורתית, תום פטרובר ואורית שחף, צמד מנהיגי הלהקה, העיפו ממנו 80 אלף עותקים. בסוף גם הרדיו נכנע.

 

גם 23 שנה אחרי, ההצלחה של "מציאות נפרדת", שתכף ינוגן כאן במלואו (במסגרת פסטיבל "גולדסטאר סאונדסיסטם מנגנים אלבומים"), בלתי נתפסת. היהודים היו הנשימה האחרונה של הרוק המקומי, רגע לפני אסון ערד, רצח רבין והסופשבוע הרגוע. עכשיו הם זיכרון לעידן שבו רוק גיטרות היה הרעל המועדף על צעירים בין הבגרויות לטירונות. השטח איתם. האנגר 11 מלא, וקצת כמו על הבמה, החלוקה המגדרית שוויונית למדי.

 

היהודים הצליחו בשעתו הודות לתרגום עברי לפסקול התקופה שהורכב מגראג' ומטאל רך. לא פעם הם נשמעו (ונראו) כמו קלישאה על להקת רוק. אבל הערב הנוסטלגיה גברה על הפתטיות, למרות היומרנות לדחוף קטע מ־"Stairway to Heaven" של לד זפלין.

 

למרות המעמד החגיגי, הם בקושי מדברים בין השירים ולפחות בהתחלה קצת רצים עליהם. לקהל זה לא מפריע בטח ב"לא קל" או ב"הזמן שלך" שהוגשו נהדר. רגע מלהיב נוסף נרשם בקאבר עם רד בנד לרייג' אגיינסט דה מאשין. הביקור של האורח השני היה מוצלח פחות. פטרובר אמנם הציג את אביב גפן כמו שמכריזים על אציל שמגיע לביקור אצל המלכה, וזה בתמורה חירב לו את "מחפש תשובה" שהיה אמור להיות רגע השיא של הערב.

 

אותנטיות מעולם לא הייתה תכונה שאפיינה את היהודים, אבל כשפטרובר הקדיש את "לפעמים" לעמוס עוז ז"ל, הביצוע קורע הלב שלו כבש גם את המבקר הציני ביותר.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים