הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגליי בתוך מכנס אחד של הג'ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי.
הייתי רוצה, כל כך הייתי רוצה, להיות מסוגלת לכתוב ספר על הרזיה מנצחת ועל איך שלמדתי לחיות טוב יותר עם השדים שלי. הייתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב ספר שיספר איך אני שלמה עם עצמי ואוהבת את עצמי לגמרי, בכל גודל ובכל מידה. במקום זאת כתבתי את הספר הזה, שהיה חוויית הכתיבה הקשה ביותר בחיי, מאתגרת פי כמה מכפי שהייתי יכולה לדמיין. כשהתחלתי לכתוב את "רעב" (מאנגלית: דבי אילון, הוצאת בבל) הייתי בטוחה שהמילים יבואו בקלות, כמו בדרך כלל. מה קל יותר מאשר לכתוב על הגוף שאני חיה בו כבר יותר מארבעים שנה? אבל במהרה הבנתי שאני לא רק כותבת ממואר על הגוף שלי; אני מכריחה את עצמי להתבונן במה שהגוף שלי סבל, במשקל שצברתי, ובקושי הרב לחיות עם המשקל הזה וגם להשיל אותו. נכפיתי להתבונן בסודות הכי מבישים שלי. פערתי את עצמי לרווחה. אני חשופה. זה לא נוח. זה לא קל.
הייתי רוצה שיהיו לי החוזק וכוח הרצון שנחוצים כדי לספר סיפור של ניצחון. אני בעיצומו של חיפוש אחר חוזק וכוח רצון כאלה. אני נחושה להיות יותר מאשר הגוף שלי — מה שהגוף שלי עבר, מה שהגוף שלי הפך להיות. אבל עד כה הנחישות לא הביאה אותי רחוק כל כך.
כתיבת הספר הזה היא וידוי. אלה החלקים הכי מכוערים, הכי חלשים, הכי עירומים שלי. זאת האמת שלי. זה ממואר על הגוף (שלי) כי סיפורים על גופים כמו שלי נתקלים על פי רוב בביטול או בבוז. אנשים רואים גופים כמו שלי ומניחים הנחות. הם חושבים שהם יודעים את המדוע של הגוף שלי. הם לא. זה אינו סיפור של ניצחון, אבל זה סיפור שתובע שיספרו אותו, והוא ראוי להישמע.
• • •
כדי לספר את הסיפור של הגוף שלי, האם אני צריכה לספר כמה שקלתי כשהייתי הכי כבדה? האם לחלוק כאן את המספר הזה, שהאמת המבישה שלו תמיד חונקת אותי? האם לומר שאני יודעת שאני לא אמורה לחשוב שהאמת על הגוף שלי מבישה? או פשוט לומר את האמת ואז לעצור את הנשימה ולחכות שתשפטו אותי?
כשהייתי הכי כבדה, שקלתי 266 קילו על מטר ותשעים. זה מספר מזעזע, מספר שאני בקושי מצליחה להאמין בו, אבל היה זמן שבו זאת הייתה האמת על הגוף שלי. גיליתי את המספר הזה במרכז רפואי של רשת קליבלנד־קליניק בווסטון, פלורידה. אני לא יודעת איך נתתי למצב לצאת כל כך משליטה, אבל אני יודעת.
אבא שלי הלך איתי למרפאה. הייתי בשנות העשרים המאוחרות לחיי. זה היה ביולי. בחוץ היה חם והביל וירוק שופע. בתוך המרפאה האוויר היה קפוא ומחוטא. הכל היה חלק ומבריק, עץ יקר, שיש. ככה אני מבלה את חופשת הקיץ שלי, חשבתי.
היו שבעה אנשים נוספים בחדר הישיבות — מפגש הכוונה לניתוח קיצור קיבה — שני גברים שמנים, אישה אחת עם עודף משקל קטן ובעלה הרזה, שני אנשים בחלוקי מעבדה, ועוד אישה גדולה אחת. בזמן שסקרתי את הסביבה עשיתי את הדבר ששמנים נוטים לעשות כשהם במחיצתם של שמנים אחרים: אמדתי את עצמי ביחס למידות שלהם. הייתי גדולה יותר מחמישה וקטנה יותר משניים. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי. תמורת 270 דולר ביליתי נתח משמעותי מהיום שלי בהאזנה ליתרונות של ביצוע שינוי דרסטי באנטומיה שלי במטרה להפחית במשקל. הרופאים אמרו שזה "הטיפול האפקטיבי היחיד באובּיסיות, השמנת יתר חולנית". הם היו רופאים. הם היו אמורים לדעת מה טוב בשבילי. רציתי להאמין להם.
פסיכיאטר דיבר עם הקבוצה שלנו על הדרך להתכונן לניתוח, והסביר איך להתמודד עם אוכל אחרי שהקיבות שלנו יצטמקו לגודל של אגודל, איך לקבל את העובדה ש"האנשים הנורמלים" (מונח שלו, לא שלי) בחיינו עלולים לנסות לחבל בהרזיה שלנו כי הם מושקעים בתפיסה שלנו כאנשים שמנים.
למדנו איך הגופים שלנו יסבלו מחסך תזונתי למשך שארית חיינו, איך לעולם לא נוכל לאכול בטווח של חצי שעה מהשתייה ולהפך. השיער שלנו יקליש ואולי ינשור. הגופים שלנו עלולים ללקות בתסמונת ההצפה (דמפינג), מצב ששמו לא משאיר יותר מדי מקום לדמיון. וכמובן, היו הסיכונים שבניתוח. אנחנו עלולים למות על שולחן הניתוחים או לגווע מזיהום בימים שלאחריו.
זה היה תרחיש של חדשות טובות/חדשות רעות. חדשות רעות: החיים והגופים שלנו לעולם לא יחזרו לקדמותם (אם בכלל נשרוד בניתוח). חדשות טובות: נהיה רזים. נפחית 75 אחוז ממשקלנו העודף במהלך השנה הראשונה. נהפוך להיות כמעט נורמלים.
מה שהרופאים האלה הציעו היה כה מפתה וכה קוסם. נוכל להירדם לכמה שעות, ובתוך שנה מרגע שנתעורר רוב הבעיות שלנו ייפתרו, לפחות לשיטתו של הממסד הרפואי. בהנחה, כמובן, שנמשיך להשלות את עצמנו שהגופים שלנו הם הבעיה הכי גדולה שלנו.
אחרי הפרזנטציה היה סבב של שאלות־ותשובות. לא היו לי שאלות וגם לא תשובות, אבל האישה שלימיני, האישה שבבירור לא הייתה צריכה להיות שם כי לא היה לה עודף משקל של יותר מעשרים קילוגרמים בערך, השתלטה על המפגש ושאלה שאלות אינטימיות, אישיות, ששברו לי את הלב. בזמן שחקרה את הרופאים, בעלה ישב לידה וגיחך. נהיה ברור למה היא שם. זה היה קשור רק אליו ולאופן שבו הוא ראה את הגוף שלה. אין דבר עצוב יותר, חשבתי, ובחרתי להתעלם מהסיבה שבגללה אני יושבת באותו חדר.
להתעלם מכך שיש הרבה מאוד אנשים בחיים שלי עצמי שרואים את הגוף שלי לפני שהם בכלל רואים אותי או חושבים עליי.
• • •
מה שאתם צריכים לדעת זה שהחיים שלי חצויים לשניים, ולא מודבקים יפה כל כך. ישנם הלפנֵי והאחרֵי. לפני שהשמנתי, אחרי שהשמנתי. לפני שנאנסתי, אחרי שנאנסתי.
• • •
בלפנֵי של החיים שלי הייתי כל כך צעירה ומוגנת. לא ידעתי כלום על שום דבר. לא ידעתי שאני יכולה לסבול, או לאיזה היקף וממדים הסבל יכול להגיע. לא ידעתי שאני יכולה לתת לסבל שלי קול כאשר אכן סבלתי. לא ידעתי שיש דרכים טובות יותר להתמודד עם הסבל שלי. מכל הדברים שאני יודעת עכשיו, והלוואי שהייתי יודעת אז, הלוואי שהייתי יודעת שיכולתי לדבר עם ההורים שלי ולקבל עזרה, שיכולתי לפנות למשהו מלבד אוכל. הלוואי שהייתי יודעת שהחילול שעברתי לא היה באשמתי.
מה שכן ידעתי והכרתי היה אוכל, ולכן אכלתי, כי הבנתי שאני יכולה לתפוס יותר מקום. אני יכולה להיות מוצקה יותר, חזקה יותר, מוגנת יותר. הבנתי, מהדרך שבה ראיתי שאנשים נועצים מבט באנשים שמנים, מהדרך שבה אני נעצתי מבט באנשים שמנים, שעודף משקל אינו דבר נחשק אם אהיה בלתי נחשקת, אוכל להרחיק מעליי עוד פגיעה. לפחות קיוויתי שאוכל להרחיק מעליי עוד פגיעה, כי באחרֵי ידעתי יותר מדי על פגיעה. ידעתי יותר מדי על פגיעה, אבל לא ידעתי כמה עוד אפשר לסבול עד שאכן סבלתי.
אבל. זה מה שעשיתי. זה הגוף שיצרתי. אני כבדת גוף — מפלים של בשר חום, זרועות וירכיים ובטן. בסופו של דבר לשומן לא היה לאן ללכת, אז הוא יצר לו דרכים משלו סביב גופי. אני משוסעת בסימני מתיחה. על ירכיי העצומות יש כיסים של צלוליטיס. השומן יצר גוף חדש, כזה שבייש אותי אבל נסך בי תחושת ביטחון, ויותר מכל היה לי צורך נואש בתחושת ביטחון. היה לי צורך להרגיש כמו מצודה, בלתי חדירה. לא רציתי שייגעו בי — שום דבר ואף אחד.
אני עשיתי את זה לעצמי. זאת אשמתי ואחריותי. זה מה שאני אומרת לעצמי, אף שאני לא אמורה לשאת באחריות לגוף הזה לבדי.
• • •
ככה זה לחיות בגוף שלי: אני לכודה בכלוב. מה שמתסכל בכלובים זה שאת לכודה, אבל יכולה לראות בדיוק מה את רוצה. את יכולה להושיט יד מתוך הכלוב, אבל רק עד למרחק מסוים.
היה קל להעמיד פנים שאין לי בעיה עם הגוף שלי כמו שהוא. הלוואי שלא הייתי רואה בגוף שלי משהו שאני צריכה להתנצל עליו או להסביר אותו. אני פמיניסטית ומאמינה שצריך לחסל את אמות המידה הנוקשות ליופי, שמכריחות נשים להתאים את עצמן לאידיאלים לא מציאותיים. אני מאמינה שצריכות להיות לנו הגדרות רחבות יותר ליופי, שיחולו על גופים מכל מיני סוגים. אני מאמינה שחשוב מאוד שנשים ירגישו בנוח בגופים שלהן, ושלא יחושו צורך לשנות לשם כך כל פרט ופרט בהם. אני מאמינה (רוצה להאמין) שהערך שלי כבת אנוש לא צפון במידות או במראה שלי. מאחר שגדלתי בתרבות שרעילה לנשים באופן כללי ומנסה למשטר גופים של נשים בלי הרף, אני יודעת שחשוב להתנגד לסטנדרטים בלתי סבירים, שמתיימרים לקבוע איך הגוף שלי או כל גוף אחר אמורים להיראות.
מה שאני יודעת ומה שאני מרגישה הם שני דברים שונים. להרגיש נוח בגוף שלי זה לא רק עניין של סטנדרטים של יופי. זה לא רק עניין של אידיאלים. זה עניין של איך אני מרגישה בתוך העור והעצמות שלי מיום ליום.
לא נוח לי בגוף שלי. כמעט כל דבר פיזי קשה לי. כשאני מסתובבת ברגל, אני מרגישה כל קילוגרם מיותר שאני סוחבת. אין לי סיבולת. כשאני הולכת ברגל שעה ארוכה, הירכיים והשוקיים שלי כואבות. כפות הרגליים שלי כואבות. הגב התחתון שלי כואב. רוב הזמן אני נתונה באיזשהו כאב פיזי. בכל בוקר אני נוקשה עד כדי כך שאני שוקלת פשוט להעביר את שארית היום במיטה. יש לי עצב צבוט, כך שאם אני עומדת יותר מדי זמן, הרגל הימנית שלי נרדמת ואני מדדה עד שהתחושה חוזרת.
כשחם אני מזיעה המון, בעיקר בראש, ואז אני נבוכה ומוצאת את עצמי מוחה ללא הרף את הזיעה מעל פניי. פלגים של זיעה נובעים בין השדיים שלי ונקווים בבסיס עמוד השדרה. החולצה שלי נרטבת וכתמי זיעה מתחילים לחלחל מבעד לאריג. אני מרגישה כאילו אנשים בוהים בזיעה שלי ושופטים אותי על כך שיש לי גוף סורר, שמזיע בלי בושה ומעז לחשוף את המחיר שהוא משלם על מאמץ.
יש דברים שאני רוצה לעשות עם הגוף שלי אבל לא יכולה. אם אני עם חברים, אני לא יכולה לעמוד בקצב, ולכן כל הזמן ממציאה תירוצים שיסבירו למה אני הולכת יותר לאט מהם, כאילו הם לא יודעים ממילא. לפעמים הם מעמידים פנים שהם לא יודעים, ולפעמים נדמה שהם באמת עיוורים לאופנים שבהם גופים שונים מתנועעים ותופסים מקום, לדוגמה כאשר הם מסתובבים אליי ומציעים דברים בלתי אפשריים כמו ללכת יחד לפארק שעשועים או לטפס קילומטר וחצי במעלה גבעה כדי להגיע לאצטדיון או לצאת לטרק אל מצפה עם נוף נהדר.
הגוף שלי הוא כלוב. הגוף שלי הוא כלוב שאני יצרתי. אני עדיין מנסה למצוא דרך להיחלץ ממנו. אני מנסה למצוא דרך החוצה כבר יותר מעשרים שנה.
