שישי 19 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 08.01.2019
    לא פה ולא שם
    השכנים בכפר לא הבינו את הנערה עם הנזם וקראו לה "זונה של יהודים". במשפחה כעסו בגלל שמועות על כך שהיא מבלה עם גברים באוניברסיטה. ומהצד השני, ריססו על האוטו של בן זוגה בעבר "מוות לערביות", שברו לה את הלב בגלל המוצא שלה, או שהציגו אותה כערביית מחמד. מירה עווד הפכה את כל החוויות שצברה לסדרה 'מונא', ומספרת למה להיות ערבייה משוחררת מינית זה כמו לצאת מהארון, ועל הרגע שבו ההורים שלה קיבלו אותה כמו שהיא
    גבי בר־חיים | צילום: יונתן בלום

    מירה עווד שמעה בטעות שקוראים לה מופקרת, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו. "למדתי באוניברסיטת חיפה. הייתי בת 20 ובתולה, כי הרגשתי שאני רגשית לא מוכנה", היא נזכרת. "וערב אחד יצאנו כמה חבר'ה מהלימודים למועדון. נכנסתי לשירותים, אני וחברה שוטפות ידיים ואז שומעות את הבנים מדברים מהשירותים ליד. אחד מהם אמר, 'מירה? בשנייה אני משכיב אותה'. נכנסתי להלם. היו שם ארבעה־חמישה גברים שמדברים עליי בצורה הזאת וזה הדבר הכי מלוכלך. ואני כלום! הייתי פיזית כל כך רחוקה מזה. הרגשתי שאני לא יודעת כלום על הדברים האלה".

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    מה עשית?

     

    "הלכתי הביתה. זה היה מזעזע. היום הייתי נכנסת לשירותים של הגברים ונכנסת בהם. סליחה, מה אמרת? מה היית עושה לי?! לא היה לי את זה אז".

     

     

    לא הבנתי. למה נחשבת למופקרת?

     

    "בגלל דברים אחרים. מגיל צעיר הייתי מואשמת שאני משוחררת, בגלל שהייתי בעניינים של המוזיקה והכתיבה. היה לי נזם. הייתה לי להקה. אהבתי מוזיקה. זה הכל. כטינאייג'רית היה לי חבר טוב בכפר וכתבנו מוזיקה יחד, לא היה שם שום דבר רומנטי. אבל לא הצליחו לתפוס את זה. כל הכפר רחש וגעש מרכילות כשראו אותנו נכנסים לחדר. בסוף ההורים שלנו התערבו ואסרו עלינו להיפגש. היה מאוד קשה. זו חברה סגורה. ואני תמיד אומרת שברחתי מהכפר בגיל 18 - כי זו הייתה התחושה. מאוד רציתי ללכת משם".

     

    בעקבות האירוויזיון. מונא חוה ורועי אסף ב'מונא'
    בעקבות האירוויזיון. מונא חוה ורועי אסף ב'מונא'

    ומה את מבינה על הסיטואציה ההיא במועדון 20 שנה אחרי?

     

    "שמדברים הרבה על לצאת מהארון כהומוסקסואל, אבל אצל ערבים גם להיות אישה הטרוסקסואלית זה לצאת מהארון, וזה מותר רק אחרי החתונה. אז אם אני אישה אקטיבית מינית רווקה, זה גם יציאה מהארון, זה גם קושי, עם אותה האשמה מהחברה והסתכלות כמופקרוּת. אבל מהר מאוד בחיים שלי החלטתי שאין כזה דבר חופש לאישה אם הגוף שלי הוא לא שלי".

     

    כמה רגשות אשם יש בתהליך השחרור הזה?

     

     

    "יש בזה המון שנאה עצמית. יש לך קולות בתוך המוח שגורמים לך להרגיש שאת לא בסדר. וזה הרבה זמן עד שאת נפטרת מהם ומצליחה להיפתח לרצונות, לחשק מיני. זה מלווה בהרבה אשמה. אני גם יודעת שזה לא רק אצלי ולא רק במגזר הערבי, אלא בכלל - יש המון אשמה בכל מה שקשור למיניות נשית. פתיחות מינית אצל אישה עדיין מלווה בסוג של הפקרות ואצל גבר היא סימן לגבריות. אישה צריכה שיחה פנימית עם עצמה כדי להגיע לאורגזמה ולהנאה. והשיחה הזו קרתה לי ולקח שנים עד שנתתי לעצמי רישיון ליהנות. יותר מדי שנים".

     

     

    × × ×

     

    עווד אף פעם לא הכניסה את עצמה למסגרת אחת. מצד אחד ערבייה, מצד שני ישראלית. מצד שלישי, מדלגת בין שני צידי המתרס אבל בעצם לא כאן ולא שם. לא פעם חטפה מכולם, הפכה ערביית מחמד או מתייהדת, תלוי את מי שואלים, או מצאה את עצמה במרכזה של סערה פוליטית. את תחושת האחרוּת שלה, וגם את כל תחושת השחרור, היא זיקקה לסדרת הטלוויזיה שיצרה, 'מונא' (תסריטאית: מאיה הפנר, במאי: אורי סיון) שעלתה ב'כאן' ביום שני האחרון, אחרי תשע שנות עבודה ותהפוכות.

     

    הסיפור של מונא עבוד, צלמת, אישה, ערבייה וישראלית שחיה בתל־אביב ונבחרת לייצג את ישראל בתערוכת צילום, כשברקע מתחולל מבצע בעזה ונופלים טילים על תל־אביב. בת־דמותה, עבוד, מתמודדת במקביל לשאלות פוליטיות גם עם בן זוגה היהודי הנשוי ועם השאלה האם קשר כזה אפשרי, עם הוריה שמתקשים לעכל את הבת הליברלית ועם חבריה הערבים. הכל על רקע חיים אולטרה תל־אביביים שכוללים הרבה אלכוהול, גראס ופטריות הזיה. התוצאה היא טלוויזיה מצוינת, גם אם לרגעים היא כמעט קורסת תחת המסר החברתי.

     

    הרעיון לכתוב סדרה נבט אצלה אחרי השתתפותה באירוויזיון של 2009 עם אחינועם ניני. הימים ימי עופרת יצוקה. ההתלקחות הייתה מהירה. "עברנו קצת גיהינום לפני הנסיעה. יש מלחמה, אנשים כבר מתים ופתאום מודיעים ששתי זמרות, אחת ערבייה ואחת יהודייה ייצגו אותנו באירוויזיון? זה הכי מנותק. הרבה אנשים לא ידעו שאני ואחינועם כבר תשע שנים משתפות פעולה. וזה נתפס כתרגיל יחצני. היו המון התנגדויות: מימין - על שתי השמאלניות שהולכות לייצג את המדינה ויש להן מה להגיד על פעילות הצבא בעזה. ההורים שלי קיבלו טלפונים. אבל גם השמאלנים יצאו נגדנו שלָמה בזמן מלחמה לייצג את המדינה, כשהיא טובחת בעם שלך".

     

    יש רגע בסדרה כשאומרים שיש ערבי מחמד, אבל אין פלסטיני מחמד.

     

    "הרבה ישראלים לא מסכימים שנקרא לעצמנו פלסטינים, כי זה מאיים. פלסטיני זה טרוריסט. ערבי ישראלי זה נחמד כזה, חמוד. אבל פלסטיני? כשאני אומרת שאני פלסטינית יש אנשים שקמים והולכים. אני חושבת שיש לי זכות לקרוא לעצמי פלסטינית כי יש לי מורשת פלסטינית, אני אזרחית ישראלית. זה כמו שמרוקאי הוא ערבי. אבל הוא מרוקאי. לא נולד בכווית".

     

    הרגשת פעם ערביית מחמד?

     

    "כל פעם עשו ממני כאן ערביית מחמד. משתמשים בך. בלי שארצה. יש דף פייסבוק של מחלקת ההסברה שלפעמים שמים שם תמונות של ערביי מחמד שתראו שאנחנו לא מקפחים, יש לנו כוכבים ערבים. מירה עווד, יוסף סוויד. גם בלי שאני ארצה זה שם. זה מעצבן, אבל זה קטן. אני באמת מנסה לחשוב מה חשוב לי, אחרת אני אטבע".

     

    אמרו לך פעם בכפר כמו שאומרים למונא, 'לא רוצים אותך פה'?

     

    "לא, אבל רק בגלל שאין להם ביצים. מאחורי הגב אמרו שנים יופי של דברים. זונה של יהודים, למשל. להורים שלי צילצלו אנשים שמכירים אותם ואמרו להם שזה לא ייתכן שמירה עושה את זה, תורידו אותה מזה. ההורים שלי לא חשבו עליהם בזמנו. אני זו שחיה לבד בתל־אביב, הם אמרו, 'אולי תוותרי'. להגיד שלא שקלתי לרדת מזה? בהחלט שקלתי. אבל אז חבריי השמאלנים הוציאו עצומה שקוראת לי לוותר על הייצוג ואומרת שאני נותנת אור ירוק לפגזים שיורדים על ילדי עזה, כל מיני דברים כאלה. לחץ כזה מבחוץ אני לא מאחלת לאף אחד. יצא שאני תורגלתי בזה יותר מדי פעמים בחיים שלי שאנשים לא הסכימו איתי, אבל האמנתי במה שאני עושה. אמרתי גם שאם אני טועה זו טעות שלי, ואני אשלם על מה שאני עושה".

     

    בסדרה מרססים על הבית של מונא את הכתובת 'מוות לערביות'. קרה לך?

     

    "כן, אבל שנים לפני סיפור האירוויזיון. על אוטו של מי שהיה חבר שלי פעם. הבנו שזה מאוד מכוון ואישי. הרי מי כותב מוות לערביות? זה היה מאוד מבהיל כי זה מישהו שיודע שאני גרה שם. שזה האוטו של חבר שלי. וכעסתי גם על החבר שלי שישר אמר, מה את מתרגשת, זה מישהו משוגע. אבל זה לא אחד משוגע, זה מישהו שהתכוון. אני רגילה לתגובות קשות. זה לא שנפל עליי משהו מהשמיים".

     

    אגב, כמה נשים כמו מונא לדעתך יש היום בארץ?

     

    "יכחישו את זה אצלנו, אבל יש המון. לא נוח עדיין לראות אישה משוחררת וליברלית. את לא תזהי אותן ברחוב. הן לא נראות ערביות. אבל לא מעט גרות בתל־אביב ויוצאות עם מי שהן רוצות. יותר מלראות בחורות ליברליות ומשוחררות אני רואה בנים במגזר הערבי מקבלים את זה - פעם היו נהנים במגזר לצאת עם בחורה משוחררת, אבל לא היו מתחתנים איתה לעולם".

     

    במה נמדד השחרור?

     

    "בזה שהיא יצאה איתך לדייט! לא משנה מה היא נתנה לך או לא נתנה לך. כי הבנות שלא יוצאות לדייט חסודות ושומרות על הבתולים ויושבות בבית. והם חיפשו בתולה. היום אני רואה את הבנים וזה שונה - הם מתאהבים, יוצאים עם מישהי, ואז מתחתנים איתה. יותר מחפשים פרטנרית. אני רואה משהו יותר משוחרר ופתוח - אפשר לצאת למועדון יחד יד ביד! לפני החתונה. בחורה יכולה לצאת, ליהנות, להכיר אנשים, בלי להישפט כל הזמן. לא ישר אומרים שאם היא יצאה למועדון אז היא מופקרת, מחפשת זיונים. לא, היא יצאה למועדון לרקוד עם החברות. אולי היא גם הכירה מישהו".

     

    ועדיין, נשים ערביות נרצחות יותר. מה צריך לעשות בהקשר הזה?

     

    "קודם כל המשטרה לא עושה את העבודה שלה. לא באים אלינו. אומרים שזה עניין משפחתי. חוץ מזה ידוע שלרוב לא מתלוננים. אז צריך להפעיל טכניקות אחרות באיך להוציא נשים מהמקומות האלו ולתת להן תחושה שמגינים עליהן: לדבר עם אישה כזו זה אחרת, כי היא מוקפת במשפחה מורחבת שמנסה לשכנע אותה להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית. צריך יותר להבין את הדינמיקה הזו. לעשות מרכזי העצמה נשית בכפרים.

     

    "אמא שלי עבדה חמש שנים במקלט הראשון והיחיד לדעתי לנשים מוכות ערביות. זה היה בית נעול בשביל לספק הגנה. כי כשהבעל מגיע עם ארבעה אחים, אי־אפשר במקלט רגיל לספק לה הגנה מהם. צריך מקלט מיוחד, כי הוא יגיע עם כל החמולה כדי לשכנע אותה לצאת הביתה כי היא עושה בושות. 'בואי נדבר על העניין בפרטיות בבית'. ואין לך מושג איך הם סוגרים את העניין בבית. יש עליה לחץ. זה כל הזמן קורה".

     

    מצד אחד את אומרת שבחברה הערבית יש יותר פתיחות. אבל ברמה הפוליטית יש תהליך של צמצום ודחיקה.

     

    "הסגירות היא ריאקציה לליברליות. עברנו כברת דרך. זה מפחיד מאוד את הכוחות השמרניים והם מרגישים שצריך לעשות משהו, אחרת העולם חרב. אני מבינה אותם. ואגב בסוגיה הפוליטית, חוק הלאום זה חוק מכוער, לא משנה מה. הוא מאוד מלחיץ ואני מקווה שמדינת ישראל תמצא את דרכה החוצה ממנו. שהקהל פה יבין שזה לא דבר בריא. לא הוא ולא חוק הנאמנות".

     

    ערביי ישראל לא הגיבו בעניין הזה. מי שהגיב על חוק הלאום זה דווקא הדרוזים.

     

    "כי ערביי ישראל כל כך חבוטים, התרגלו להיות אזרחים סוג ת'. הדרוזים היו בשוק. התעוררו יום אחד וגילו שהם לא אזרחים סוג א'. שבעצם בעיני היהודים הם ערבים. אז הם יצאו להפגין. אנחנו כבר רגילים".

     

    השחרור שלה, חשבה, יקרה בגיל 18, כשעזבה את הכפר ללימודי ספרות אנגלית ואמנות באוניברסיטת חיפה. "אמרתי לעצמי, עכשיו אני בחיפה וכבר לא יסתכלו אם אני מעשנת סיגריה, יוצאת לדייט או מה אני לובשת. די. תמיד חשבתי שכל זהות אחרת שאני נתקלת בה מרחיבה את הזהות שלי. הפעם הראשונה שפגשתי גיי, מן הסתם הייתי בהלם. והחבר'ה שהיו איתי ישר דיברו עליו כהומו. אני חייכתי ונורא רציתי להכיר. זה סיקרן אותי איזו חוויה אנושית זאת. זה ההבדל. וזה גרם לי לחשוב שאולי אני כיוונתי לזהות מינית מסוימת? אולי אני לא הטרוסקסואלית?"

     

    בדקת את זה? היית עם בחורות?

     

    "כן. אני חושבת שחובה לבדוק את זה. אני תמיד חיפשתי חיבור עם בני־אדם. משהו מעניין. צריכה עומק. שיחה אמיתית. תמיד חיפשתי משהו קצת יותר משמעותי, גם ביחסים שלא המשיכו הרבה זמן".

     

    לא היה לך אף פעם סטוץ? סקס והביתה?

     

    "תמיד הייתה לי מיניות, אבל סטוץ? אם אין שיחה עם בן־אדם הוא לא סקסי בעיניי".

     

    כדור ההרגעה שלי. עם בן הזוג קוסטה מוגילביץ'
    כדור ההרגעה שלי. עם בן הזוג קוסטה מוגילביץ'

    × × ×

     

    בת 43. יפה מאוד, עם תספורת פאנק גלוחה ואטיטיוד בהתאם. אינטליגנטית וחריפה. נולדה וגדלה בכפר ראמה שבגליל. אביה, ד"ר אנוור עווד, הוא רופא נוצרי, אמה בולגרייה, חוקרת שפות שהכירה את אביה בלימודיו בבולגריה ובאה אחריו לכפר. יש לה שני אחים, שניהם עזבו את הארץ וחיים בבולגריה. "וטוב להם שם. שם הם לא ערבים. הם בולגרים". היא אומרת.

     

    "היחסים עם אבא שלי עברו כמה משוכות (צוחקת). אני כל הזמן אומרת להם, 'ההורים בסדרה זה לא אתם'. אבל כן, היה קונפליקט קשה ביני לבין אבא שלי, שעם כל הליברליות שלו - אבא שלי נשוי לאישה לא ערבייה - היה לו קשה לקבל את זה שאני אישה צעירה עם להקת רוק, קרחת, נזם. יחסית לחברה שממנה אני באה, זה מאוד קיצוני. משך ביקורת.

     

    "היו לנו ויכוחים ועניינים על כל מיני שטויות. בתקופה שלמדתי בחיפה אז כל מיני רכילויות הגיעו לכפר. נגיד אבא שלי צעק עליי, 'אומרים לי שיש איזה בחור שמגיע אלייך בלילות, עולה אצלך ויורד בשלוש־ארבע בבוקר' - אמרתי לו, מי? 'אומרים שיש לו קארה ועגיל באוזן', והוא צורח עליי, צרחות־צרחות! בהתחלה לא הבנתי בגלל הצעקות ואז אמרתי אבא, שנייה אחת - איזה בחור עם קארה ועגיל באוזן אני ואתה מכירים טוב־טוב? אח שלי הקטן! היה לו מפתח לדירה שלי והשכנים ראו אותו מגיע, ישן על הספה, הולך חוזר. ויצאה שמועה! שמגיע אליי בחור! בשלב מסוים את אומרת מטומטמים, גט־א־לייף! כל היום אתם מסתכלים מה אני עושה? אין לכם חיים? אלה החיים בחברה קטנה".

     

    את זוכרת רגע שבר ביחסים איתו?

     

    "היה רגע שצרחתי עליו ואמרתי לו, 'שלא תעז למות לפני שאתה יודע מי אני ואני יודעת מי אתה'. אני לא מוכנה להיות מאלה שההורים שלהם מתים ואז הם חושבים, לא אמרתי להם והם לא אמרו לי. בחתונה שלי היה הקלוז'ר איתו. היה לי מזל, ומזל שהאנשים האלה רואים אותי ואני רואה אותם. הם מקבלים אותי עם הדפקות והגליצ'ים ועושים טעויות ולפעמים נהיים מגעילים - אבל רואים את האדם. ולזה הגענו. ואין לזה מחיר".

     

    גם הורים של אחרים עשו לה צרות. למשל בעניינים שבלב, כשיצאה עם בני זוג יהודים. עם אחד כזה, הלב שלה נשבר, אחרי שנתיים ביחד: "הסתבר בדיעבד שאת אמא שלו, שדווקא הסתדרתי איתה מאוד, הטריד בלילות איזה ילדים יהיו לנו, והיא אמרה לו את זה מיליון פעם והוא לא סיפר לי. ואז באיזה שיחה זה יצא. הוא אמר לי, 'ומה את חושבת? היא משגעת אותי מה יהיה עם הילדים ואני לא יודע מה לענות לה'. אמרתי לו, 'הם יהיו בני אדם. אם את זה לא ידעת לענות לה, אז מה אנחנו עושים יחד? אלוהים אדירים, מה אני עושה איתך שנתיים?' פתאום את מבינה איזה תהום נמצאת בינך לבין מישהו שאת בטוחה שאתם באותו ראש, באינטימיות, במשך הרבה זמן. אתה רואה את זה כערבים־יהודים? איפה אתה ואיפה אני? היה ברור שזה לא יכול להמשיך".

     

    מה חשבת על זה שלוסי אהריש וצחי הלוי הסתירו את הזוגיות שלהם תקופה ארוכה?

     

    "לוסי וצחי יקרים לי מאוד. מאוד שמחתי בשבילם וגם די כבר, יאללה. העולם כבר חייב להתמודד. כאב לי הלב על זה שהם הסתירו את זה, אבל לא אמרתי להם, יאללה תפסיקו עם זה. זה שלהם. עצוב לי שהעולם שלנו עדיין כזה שהם היו צריכים להחביא את זה בכלל".

     

    כבר שש שנים שהיא בזוגיות עם קוסטה מוגילביץ', איש היי־טק ממוצא אוקראיני (ואב יהודי, למתעניינים) ולפני כארבע שנים התחתנו בבולגריה. עווד מדברת עליו ונמסה: "הוא כדור ההרגעה שלי. כל מיני חברים אחרים שהיו לי זה וואו ודרמות ובלגן. רוקנרול. וזה קשה. חייבים איזון. עליי ועליו אי־אפשר לכתוב תסריט. אנחנו לא מעניינים. אין דרמה. הכל זורם. אז יצא לי מדהים ולא בגלל הקטע הזה. כי הוא מדהים. בגלל שמצאתי את הדבר הכי נכון שיכול להיות אחרי הרבה שנים. אגב, זה הגיע כששיחררתי את זה. הייתה תקופה שגם לא רציתי לפגוש אף אחד. הרגשתי גם שאני בהפסקה מכל מיני משוגעים".

     

    תני דוגמה.

     

    "היה לי פעם כהניסט! הוא ידע מי אני. נורא חיזר אחריי. אולי ערביות זה סקסי בעיניו (צוחקת). חיזר אחריי הרבה זמן. חתיך. הוא אמר לי, 'אני יודע שאנחנו לא נסכים בפוליטיקה'. אמרתי שאנחנו ממש לא חייבים להסכים. אני לא חייבת שכולם יהיו שמאלנים. אמר לי, 'לא. ממש לא נסכים. אם תדעי במה אני מאמין אז זה לא ילך'. אמרתי תנסה אותי. אמר 'אני כהניסט'. ואני מסתכלת עליו ואומרת לו, רגע רק שאני אבין: 'כשאתה שם את הערבים על משאיות לגרש אותם, אני הרי אהיה איתם במשאית'. אומר לי 'לא, את זה משהו אחר'".

     

    קיבלת הנחה.

     

    "בקיצור הוא ניסה להגיד שאת המוסלמים הוא רוצה לגרש ואת הנוצרים להשאיר. הייתה לו כבר היררכיה. זה היה מאוד מעניין בלשון המעטה".

     

    שם סיימת את הדייט?

     

    "בואי נגיד שהיה לי מאוד קשה להימשך לבן־אדם אחרי דבר כזה".

     

    ואיך הכרת את קוסטה?

     

    "יום אחד יובל כספין, חבר טוב שלי, בא אליי בקטע של 'מצאתי את בעלך'. לא פחות. ואני אומרת לו בעלי?! אפילו המילה לא מתאימה לי. אמר לי עזבי אם הוא היה גיי אני הייתי לוקח אותו. אמרתי לו יובלי עזוב. אני ואתה אין לנו אותו סגנון. לא נראה לי.

     

    "יובל אירגן בראנץ' והזמין אותי. עכשיו בכלל שכחתי שהוא רוצה לשדך לי מישהו. הוא כותב לי איפה את. ואני בכלל ביפו, שיכורה, אצל חברים בתוך ערסל. הברזתי. מסתבר שקוסטה היה שם, רצה לפגוש אותי. עשה עוד בראנץ'. איך שנכנסתי ראיתי את קוסטה ואמרתי מי זה. בחור קודם כל יפה. חתיך. עם אאורה של רוגע. מאוד הסתקרנתי. ישבנו אחד ליד השנייה. כשהלכתי הביתה סימסתי ליובל, 'אתה חייב לתת לו את הפלאפון שלי'. אמר לי מטומטמת, זה הבחור שרציתי לשדך לך. באותו ערב נפגשנו. שתינו שתי בירות. ואז אמרתי לו שהחתול שלי חולה בבית ואני צריכה להזריק לו אינסולין".

     

    אחלה תירוץ לסיים את הדייט הראשון.

     

    "(צוחקת) לא־לא! היה דייט מאוד משמעותי. התרגשנו. הייתה לנו שיחה עמוקה. הגענו לדמעות. שמתי את היד שלי על הלב שלו ואמרתי לו, הכל יהיה בסדר. בעיניי זה הרבה יותר אינטימי מסקס בדייט הראשון. הבנתי שהוא צעיר ממני בשמונה שנים. הייתי בת 37 והוא בן 29. יש הבדל גדול. ליווה אותי החוצה ואז הוא אומר לי משפט אגדי: 'לא ממניעים מיניים, אבל אני ממש לא רוצה שתלכי'. זה לקח אותי. ישנו יחד באותו ערב. לא שכבנו. בבוקר שלמחרת הוא היה צריך להתעורר מוקדם. שמונה בבוקר אני מקבלת סמס, 'תסתכלי מחוץ לדלת'. מסתכלת ויש שם זר פרחים. מאוד לא ישראלי".

     

    את בת 43. את חושבת על ילדים? מותר גם לא, את יודעת.

     

    "היה לחץ על זה לרגע. לפני שנהייתי בת 40. נכנסתי למערבולת שמה עם זה. לא הקפאתי ביציות. אבל הייתי בלחץ מזה. ואז הושבתי את עצמי כמו שאני תמיד עושה ואמרתי, רגע־רגע מירה. בואי ננקה את הרעשים: של מי הקולות האלה שצורחים לך שצריך וזה הזמן והשעון מתקתק? זה את? זה לא את. אז בואי תורידי את הרעשים האלה. אז אני עדיין לא רוצה ילד. וכשאני אומרת עדיין, אני לא יודעת מה זה אומר, אם עוד עשר שנים נרצה, סביר להניח שאני לא אצליח, נכון? אז נאמץ. נמצא דרך. או שלא. נתמודד עם זה. אני לא יכולה לחיות את החיים שלי לפי ציפיות של אנשים אחרים. אני לא מרגישה פספוס. וזה שהרחם שלי לא היה בשימוש לא הופך אותי לפחות אישה או לפחות בן־אדם. יש בחברה שלנו לחץ, ויש אסכולה שאומרת לך בפרצוף שהתפקיד הכי חשוב של אישה בעולם הזה הוא להביא ילדים. ומה הבעיה עם אימוץ? הדנ"א שלי הוא נורא קדוש וחשוב להמשכיות של האנושיות שאני חייבת לשכפל אותו?" היא אומרת בציניות. "אז לא. בינתיים החיים טובים".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 08.01.19 , 19:06