כשנטע ריסקין הייתה בת 13 ההורים שלה התגרשו, והתלמידה המצטיינת ממועצת התלמידים הפסיקה ללכת לבית הספר. "בתיכון רצו שאלך לראות מטפל, זה היה התנאי שלהם. מי בחר אותו? לא יודעת", היא מספרת. "הוא היה נחשב מאוד, אבל מהפגישה הראשונה זה היה מוזר. בהתחלה אבא שלי ישב איתו לשיחה. כשהצטרפתי הוא אמר לאבא שלי, 'איזו ילדה יפה יש לך'. כשאבא שלי יצא, הוא הסתכל עליי ואמר, 'הורים, אה?' מההתחלה הוא היה פישי. מהר מאוד הבנתי לאן זה הולך".
איך הבנת?
"כשנוגעים בך, אז אתה מבין", היא מספרת על הפרשה שטילטלה את חייה כנערה בת 16, ושעד היום היא מנועה לחשוף לגביה את כל הפרטים מחשש שהאיש ירדוף אותה. "לא אמרתי כלום. שתקתי, קפאתי. כשאתה ילד, ואולי לא רק אז, לא נעים להגיד בקול רם שיש פה משהו מיני, כי הצד השני יאשים אותך בזה שאתה חושב את זה. הוא הרי לא הציג את זה כמשהו מיני, אלא כמשהו טיפולי. לא סמכתי עליו, אז לא סיפרתי לו שום דבר על חיי, שיקרתי לו, המצאתי סיפורים. כל המטרה הייתה שה־45 דקות האלה יעברו. אמרתי לעצמי, עכשיו פברואר ואני צריכה למשוך את הזמן עד יולי, ואז אני אוכל לברוח משם וישאירו אותי בבית הספר.
"הוא תמיד ניסה משהו וזה היה מאוד הדרגתי. הוא היה אומר לי שהוא האדם היחיד שיכול לעזור לי בעולם. מכרתי לו סיפורים והוא כל הזמן אמר, 'נפתור את זה באמצעות מגע'. הוא לא ישר קופץ עלייך, אבל כל דבר שהיה שם היה לא לעניין. כל משפט שהייתי אומרת - נגיד 'אני לא שותה חלב' - הוא היה אומר, 'זה כי יש לך בעיות מיניות ועכשיו נפתור אותן'. מהפגישה השנייה הבנתי שזה פלילי, בית סוהר. עברתי את זה כמו רובוט, קהת חושים, כמו אוטיסט. לא הייתה פגישה שעברה בשלום".
איך הצלחת לסחוב כזה סוד?
"לא סיפרתי לאף אחד חוץ מלחברה, נורא התביישתי. זוועה. הוא היה נועל את הדלת של הכניסה, ואת הדלת של המסדרון, ואת הדלת של הקליניקה. היו פעמים שלא הייתי מסוגלת לעלות אליו, אבל אז הוא היה מדווח לבית הספר שלא הגעתי לפגישה, והם היו מאיימים עליי שיעיפו אותי אם לא אגיע. הוא גם היה מתקשר לאבא שלי וגובה את הכסף על הפגישה, ואז אבא שלי היה צועק עליי.
"בפגישה האחרונה ישבתי ולא הוצאתי הגה 45 דקות. הוא הציע שנשחק משחק, שתקתי. רק הסתכלתי על המחוג של השניות ואז הוא אמר שאי־אפשר יותר ככה ובפגישה הבאה חייבים להתקדם, לעבור שלב. וברור מאוד מה זה אומר - לשכב איתו. בסוף הוא נשפט בגין מעשים מגונים, אסור לי להגיד בדיוק מה. לא צריך להיות שום מגע בין מטפל למטופל, גם בלי קשר לגיל".
איך זה נפסק?
"הייתי שם חודשיים, הבנתי שאני לא אצליח למשוך עד סוף השנה, כי בפגישה הבאה צריכים לשכב ויכול להיות שהוא גם יעשה את זה בכוח".
זה היה סוג של איום?
"כן".
× × ×
ריסקין, אז, גם היום, מסתכלת על הסיפור הזה בריחוק. מדויקת במילותיה, קרירה, לא מרשה לשום רגש לבצבץ. כך הייתה גם כשאיש לא האמין לה, כשהתלוננה במשטרה, כשעלתה על דוכן העדים במשפט, וכשהאיש השתחרר ממאסר לפני כמה שנים. עכשיו, חשוב לה לתת לנשים כוח להתלונן, ולהבהיר שלפעמים המערכת דווקא באה לעזרת הקורבנות ("למרות שאני לא יכולה לצאת נגד אף אחת שאין לה את כוחות הנפש לעבור את זה").
בזמן אמת, היא וחברה כתבו יומן. "היינו כותבות מה היה בפגישות האלה אבל יורדות עליו וצוחקות, כותבות על זה מכתבים מצחיקים", היא מספרת. "נורא התביישתי לדבר על זה עם ההורים שלי, פחדתי שאם אספר ייקחו אותי למשטרה ולא אעמוד בזה. אחרי הפגישה האחרונה ההיא יצאתי ממנו ורצתי עד רמת־השרון לחברה. אמרתי לה שאני לא יכולה ללכת אליו יותר והחלטתי לספר בבית הספר מה היה. נדמה לי שהלכתי למנהל וליועצת וסיפרתי להם שהוא עושה דברים שאסור לו לעשות".
מה הם אמרו?
"שהוא איש בעל שם, ושזה מאוד מסוכן להעליל עלילות".
למה הם אמרו את זה?
"כי זו הייתה תקופה אחרת, אני הייתי ילדה בעייתית שלא רוצה להתמודד עם הבעיות שלי והוא איש בעל שם. אבל לי יש תכונה, שכשלא מאמינים לי אני יוצאת למסע צלב. הלכתי לעובדת הסוציאלית, סיפרתי לה ואמרתי שאני רוצה ללכת למשטרה. היא צילצלה להורים שלי, סיפרה מה אמרתי והמליצה להם להשתיק אותי כי בסוף יאשפזו אותי".
וואו.
"ואז העיפו אותי מבית הספר כי לא עמדתי בתנאי של ללכת לפגישות, אמרו שאני שקרנית, ונהייתה שמועה ש'לא להאמין לנטע כי היא מספרת סיפור מטורף'. הלכתי וסיפרתי את זה לכל אדם שאני מכירה, וכל מי ששמע את זה אמר שאני משקרת. רק חברה שלי וההורים שלי האמינו לי".
איך התמודדת עם הסביבה?
"עברתי לקיבוץ משמר השרון, למדתי עם הקיבוצניקים בתיכון, גרתי בבית נוער. רציתי לעבור לשם, לברוח מהכל. כמה חודשים אחרי התפרסם עליו תחקיר, שכנראה הוא עושה לנשים דברים שאסור לעשות. אמא שלי באה לקחת אותי מהקיבוץ ושאלה אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי שאני רוצה ללכת למשטרה".
הוקל לך?
"מאוד. נסענו הביתה וחיכתה הודעה אלקטרונית מבית הספר - מתנצלים שלא האמינו לי ו'מכים על חטא'. אמרתי שאני רוצה ללכת עכשיו למשטרה, והלכנו. לא ראיתי בעיניים. הייתי צריכה להחזיר את שמי הטוב וגם הייתי חדורת שליחות - שהוא לא יכול להמשיך לעשות את זה לעוד נשים, ואם אני לא אקום ואעשה משהו, הבאה תהיה באחריותי. ניסו להגיד לי, 'את לא יודעת למה את נכנסת', אבל זה לא עניין אותי.
"מהרגע שהגעתי למשטרה נהיה טוב, הייתה לי חוקרת מלאת חמלה ועדינה מאוד שישבה איתי יום שלם ובכתה יותר ממני. היה לי סיפור הפוך ממה שרגילים לחשוב - עברתי סיפור נוראי, לא חובקתי על ידי הסביבה, ומי שנחלצו לעזרתי זה המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית. החוקרת נתנה לי המון כוח, אמרה לי כל הזמן שאני עושה דבר מאוד חשוב. ואז התברר לי שיש עוד נשים, הוא עשה להן דברים הרבה יותר חמורים. אני זוכרת במעומעם 16, אבל בסוף רק ארבע המשיכו למשפט".
איך ההורים התמודדו עם כל הסיפור הזה?
"אני חושבת שהם פשוט היו המומים מכל הסיפור. הם היו מגיעים איתי לבית המשפט אבל אסור היה להם להיכנס פנימה לדיון. הם ליוו אותי בכל התהליך ותמכו בי חרף אזהרותיהם ואיומיהם של כל הנוגעים בדבר. הם הקשיבו לי. אני חושבת שחלק מהבהלה שלהם נבעה גם מכך שיצאתי לגמרי משליטתם. הרגשתי שאני לא צריכה אף אחד. פעם אחת, כשיצאנו החוצה אחרי עדות ארוכה, אבא שלי, שהוא איש מאוד עדין, תרבותי ומתורבת, האדים וניסה להתנפל עליו. מישהו קפץ על אבא שלי והחזיק אותו. אני זוכרת כל שבריר שנייה מהתקרית הזו כי באותו רגע התחוור לי שלא אהבתי אותו ככה בחיים. הזעם שיצא ממנו היה החיבוק הכי גדול שקיבלתי. בכל זאת אנחנו אשכנזים, פחות מצטיינים בחיבוקים".
איך נראה המשפט?
"הייתי בכיתה י"א, בת 16 וחצי. הבהילו אותי לקראת המשפט, ניסו להניא אותי מלהיכנס לזה. היום עורך הדין שלו הוא שם נרדף לאביר זכויות אדם, אחד מבכירי עורכי הדין, מפורסם מאוד - אבל הוא חלאת אדם, באמת חלאת אדם. אני מבינה שמישהו צריך לעשות את זה, אבל השאלה זה איך. ואין לו אלוהים. נגד מי אתה יוצא? נגד ילדה בת 16 שעברה את כל הדבר הזה?
"עליתי לדוכן וגיליתי שאני אדם שהרבה יותר קל לו להיות על במה מאשר לשבת בקהל. משפט זה לא דבר קל. אבל הזעם אצלי היה הרבה יותר חזק מהפחד או מהאימה, זה היה כמו קדחת להוציא את האמת. כשאתה מספר את האמת במשפט, זה לא חוכמה, השאלה היא איך אתה מספר אותה. אתה צריך לגרום לאנשים להאמין לך".
ואת ידעת?
"סיפרתי את הסיפור באופן קר ומרוחק. לא בכיתי. הדבר שהגן עליי זה הניתוק שלי מזה, ומהצד של השומע זה מכמיר לב. נכנסתי למשפטים אחרים וראיתי שאנשים עולים לדוכן בהיסטריה ובסערת רגשות ונראים לא אמינים, למרות שכל הקרביים בחוץ. עורך הדין שלו ניסה להפריך את האמינות שלי, להפוך אותי לשקרנית, למטורפת, נטפל לדברים שמוכיחים כביכול שאני משקרת. זו העבודה שלו? אז מה. גם שוחט זו העבודה שלו. הגבתי בקור רוח, הוא לא שבר אותי. הוא עבר את הגבול מדי פעם, בשלב מסוים השופטת אמרה לו, 'הילדה הזו יותר חכמה ממך'. ביקשו ממני להדגים מה היה שם. הדגמתי, איזה מגע היה, איפה הוא עמד. שיחזרתי את הכל, ניתקתי את עצמי ותיארתי רגעים מאוד קשים. הטקסט היה מספיק חזק".
איך נגמר המשפט?
"הוא הורשע ונשלח לכלא לכמה שנים. אחרי זה הוא יצא ועשה את זה עוד פעם. הוא התחיל לקבל אנשים בשם אחר, עשה את זה שוב ונכנס לעוד יותר שנים. עד אז היה אסור לקיים יחסי מין עם מטופל, אבל מה ההגדרה של יחסי מין? הוא עשה את כל מה שיש מסביב. זה קבע תקדים, שינה את כללי האתיקה. אז עשיתי משהו בחיים. התלוננתי. הצלחתי.
"נשים עוברות חוויות איומות, אני לא יכולה לבוא בטענות לאף אחת שלא מתלוננת. אבל מי שיש לה כוח ויכולה - שלא תיתן לקולות האחרים להשתיק את הקול שלה. עדיין יש מידה של צדק ומערכת משפט ובבתי כלא תראה מלא אנסים. אני מניחה שיש צדק מסוים באזהרות מפני היחס המבזה של המשטרה לתלונות על הטרדה. אבל יש משהו שהמזהירים לא מבינים, וזה שכשקורה לך דבר כזה - הדבר הראשון שנחמס ונלקח ממך הוא הקול שלך. כשאתה מתלונן אתה תובע אותו בחזרה. ואני רוצה להדגיש ולהזכיר את העובדה - נדמה לי שקצת נשכחה - שלהתלונן זה גם מעשה של כוח ולא בהכרח של השפלה".
לפני כמה שנים הוא השתחרר מהכלא. מה הרגשת כששמעת?
"אני חושבת שהייתי די בלחץ לקראת השחרור שלו. הוא כתב איפשהו שנפל קורבן לקבוצת נשים מטורפות ושטניות שחברו יחד על אף שלא ידעו אחת על קיומה של השנייה ומעולם לא נפגשו. כל אחת ושיגיונה הפרטי שבאיזה פלא קוסמי התלכדו נגדו. ואז החל מסע חדש ומתיש להוכיח ולטעון שוב: הבן אדם הורשע. 'הצד שלו' לא רלוונטי. הוא לא רק לא רלוונטי, הוא לא לגיטימי. אלה דברים שהיום ברורים מאליהם, אבל לא היו כך כלל וכלל בזמנו".
למה את בוחרת לספר את זה עכשיו?
אף פעם לא התביישתי בזה, אבל לא התראיינתי על זה בעבר כי לא רציתי שזה מה שיגדיר אותי. לא הייתי מעוניינת בכיסא השמור בפאנלים לקורבן התקיפה המינית, ואני עדיין לא מעוניינת בו. הסיבה שרציתי לדבר על זה היא בגלל האפשרות שזה יגרום למישהו לאזור אומץ וללכת להתלונן. אם זה יקרה, אז עשיתי מעשה טוב בעולם".
איך זה השפיע עלייך לדעתך כאדם?
"הרגשתי הבן־אדם הכי חזק בעולם, גיבורת־על. אתם מבינים מה זה אחרי זה, כשאתה זוכה במשפט וכולם סותמים את הפה? אתם יודעים איזה כוח זה? אתה יודע שאתה יכול לשנות את המציאות שלך. כל מטפל שהייתי אצלו, זה הדבר הראשון שסיפרתי על עצמי. יש גברים שאני מספרת להם את זה, ויש כאלה שנבהלים ממני. הם חושבים שאני מהברקודות האלה, יש כאלה שאני רואה אצלם את הבהלה".
× × ×
נטע ריסקין, 42, היא אישה חשובה מאוד, גם אם אתם לא יודעים עליה דבר. כמו אלוהים, היא בכל מקום ובשום מקום. בכל סדרה וסרט. מרגלת בעונה השנייה של 'כפולים' שבדיוק הסתיימה, סוכנת הוליוודית לצד יהודה לוי בעונה השנייה של 'איש חשוב מאוד' שיצרה שירלי מושיוף השמשודרת כעת ב־HOT3, ולפני זה תפקידים מופתיים גם ב'שטיסל', 'תא גורדין' ו'להוציא את הכלב'.
גם בקולנוע דאגה לבחור תפקידים בקפידה. ב־2017 לבדה, הייתה מועמדת לשני פרסי אופיר - לתפקיד ראשי ב'מסתור' של ערן ריקליס ולתפקיד משנה ב'געגוע' של שבי גביזון. כל אלה ממצבים אותה בקלות כאחת מבכירות הדור החדש של השחקניות בישראל, לצד שמות כמו דאנה איבגי ונעמי לבוב, שאותן היא מציינת כשהיא נשאלת ממי היא מחזיקה בארץ.
אבל כמה שהיא נוכחת, ככה היא גם נפקדת. ממדורי הרכילות, מהתודעה, כנטע ריסקין. היא אמנם עיתונאית לשעבר, וסופר־מוכשרת, אבל תיק הכתבות עליה דליל. ברחוב תמיד תזוהה כ'זאת ששיחקה בסדרה ההיא', אף פעם לא כהיא עצמה. ועד כה, זה היה לה נוח. "אני לא כזה רוצה להיחשף, יותר רוצה להסתתר", היא מסבירה. "בתקופה האחרונה עשיתי ארבעה סרטים, הייתי מועמדת לפרסים, עבדתי עם במאים שאנשים היו מתים לעבוד איתם, אבל תמיד מגיעה אותה שיחה, שאין איך למכור אותי ביחסי הציבור. הרבה פעמים אמרו לי, 'מה אכפת לך לצאת עם מישהו איזה שבועיים?' עשיתי כל כך הרבה שאני לא מבינה למה אני צריכה מישהו לקבל דרכו הכרה על הדברים שלי. כאילו הדרך להיות סלב היא דרך מיטה של מישהו והמטרה היא לא לקבל תפקיד ראשי אלא לקבל הכרה. למה?"
לא יצאת עם שחקנים?
"לא ממש. משחק זה מקצוע של אנשים מגלומנים חסרי ביטחון. אין לי את היכולת להתמודד עם עוד אחד כזה. מאז שאני במקצוע הזה, כמות הדרמות בחיי פחתה כמעט לאפס, כבר אין לי יחסים מטורללים עם בני זוג. חייתי, השתוללתי, הכל היה, סצנות, דרמות. היום, כשאני רואה מקום שיש בו פוטנציאל דרמטי, אני לא שם".
יצאת עם ירון ברובינסקי, נכון?
"לא־לא־לא, עבדתי איתו ולא נהניתי".
למה?
"כי הוא קקה, אבל זה היה מזמן גם. רבנו, אבל לא יצאנו".
את רווקה עכשיו. טוב לך לבד?
"שבת אחת בשמונה בבוקר יצאתי עם החתולים והכל שקט, ופתאום אני שומעת מאחד הבתים צרחות של מישהי. 'אתה מחויב על פי חוק, הילדה לא הולכת לגן!' כי הוא לא משלם לה את הכסף לגן. והדבר היחידי שעובר לי בראש זה, איזה מזל שאני לא קשורה ולא תלויה באף אחד ואי־אפשר לפגוע בי, ואי־אפשר לסחוט אותי. זה לא שאני לא רוצה אהבה, מעטים יגידו לך שהם לא רוצים. ותמיד יש גם הנחת יסוד ישראלית שכולן בספירת ביציות, ולחוצות חתונה, ושזה המימוש העצמי שלהן, וזה מה שהן רוצות. אני לא נגד. זה לא שאני לא רוצה זוגיות, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלי. לא במקום הראשון, לא השני, לא השלישי, וגם לא הרביעי. כשאני לבד ואני מספקת לעצמי את כל צרכיי, ואני לא תלויה באף אחד, אני מרגישה מאוד חזקה. ברגע שיש לי חבר, הרבה פעמים אני מרגישה שנלקח ממני הכוח, וזה מכניס אותי לחרדות. הולך לי המוג'ו, אני דועכת. אני חשופה, אפשר לפגוע בי, אני בלי הגנות".
בבית אצל ההורים שלך המודל הזוגי לא הצליח.
"לא, לא היה מודל עסקי טוב ומשגשג אצלנו במשפחה. ההורים שלי היו אויבים בזמן שהיו נשואים, וגם 25 שנה אחרי זה, האויבים הכי מרים, סטאלין והיטלר. הם לא הקימו משפחות אחרי זה, אבל עכשיו הם כל הזמן יחד. הם אומרים שהם רק ידידים.
"אתה יודע, אחרי שיגאל בשן התאבד הייתה כתבה עם מיקה, וואו. ראיתי שהאהבה שלה לא דעכה אל מול חולשתו. היא אמרה שהם אף פעם לא רבו כי תמיד הכל נגמר בהבנה, הם ידעו לדבר את הדברים ולהבין אחד את השני. ראו את הזולת. שאלתי את עצמי, 'זאת אהבה?' העניין הוא שבארץ אישה שמגיעה לגיל מסוים והיא לא נשואה, יש עליה כזה לחץ, והיא הופכת להיות מסכנה. אם אתה לא עושה ילדים אז מה יקרה?"
כן, סוגיית הילדים.
"אגב, לא החלטתי אף פעם שאני לא רוצה, ואולי אני עוד ארצה. מבחינתי, אני יודעת שיש יחסים ומתישהו זה יתפוצץ. מתישהו זה יתהפך עליי, ומזונות וגט וריבים ומי יקבל את הילדים. כמו הציפרלקס, גם זה היה אצל רוב חבריי. אין לי כוחות להיכנס לזה".
הפתיע אותך כשההורים שלך התגרשו?
"אני עדיין לא מבינה למה הם התחתנו. יש לי אבא רוסי, ואמא מהיישוב הישן. הוא ניצול שואה, היא מכחישת שואה", היא צוחקת. "אין לה כוח לשמוע את כל סיפורי השואה שהוא היה מספר. הוא מבורות ההריגה. אגב, כל המשפחה שלי מצד אבא שלי נרצחה ביום הולדת שלי, ב־28 באוקטובר, חיסול גטו קובנה, ולכן אבא שלי סירב לחגוג לי יום הולדת בתאריך. הוא לא היה מסוגל לחגוג ביום הזה כלום, התעקש שנים לחגוג לי יום קודם, כמו יום העצמאות והזיכרון, רק הפוך.
"ה'נחמה' של מי שנורה בבורות זה שהם לא ידעו שהם בשואה. סבא שלי נרצח שלושה שבועות אחרי שהגרמנים פלשו. הוא היה מאלו שחפרו את הבורות הראשונים שבהם אחר כך כולם נרצחו. הוא חפר, ואז ירו בהם. הוא היה פסנתרן וצלם, איש מאוד חמוד. כשירו בו, עוד לא קראו לזה 'השואה'. ארבע שנים אחרי זה ירו במשפחה שלו. אבא שלי היה בן שבע.
"גדלתי בצהלה, זו הייתה שכונה של אלופים, רבין ומשה דיין. אבא שלי סירב להשתתף בכל דבר שקשור למלחמות ישראל, הוא אמר, זה לא מלחמה אמיתית, אני הייתי במלחמה. אחד החלומות הראשונים שלי שאני זוכרת, זה שהיטלר בא הביתה, אני מתחבאת מתחת לשולחן והוא אומר לי, 'מיידלע, אבא בבית?' אני אומרת שהוא לא בבית, והוא אומר, 'תגידי לו שהייתי פה ואני מחפש אותו הרבה זמן'".
× × ×
המסלול שהוביל את ריסקין למשחק היה פתלתל יותר מהממוצע. בגיל 20 היא התחתנה וכעבור כשנה התגרשה, בגיל 23 הייתה בין המשתתפים בסדרת הדוקו־ריאליטי של תמיר "רפיק" קמחי 'אופטימיות קוסמית' שתיעדה מסע של צעירים להודו. שנה לאחר מכן עברה לברלין, חיה שם שלוש שנים וניסתה לכתוב ספר שלא סיימה. עם שובה ארצה התחילה ללמוד קולנוע בסם שפיגל וגם אותו לא סיימה, ואז נכנסה לעולם העיתונות.
במשך כמה שנים עבדה ב'מעריב' ורק בגיל 30 החליטה ללכת אחרי חלומה הישן להיות שחקנית, והתפטרה. זה השתלם לה מהר יותר משיכלה לצפות: תוך כמה שבועות קיבלה את תפקיד הפריצה שלה לצד צחי גראד במיני־סדרה 'להוציא את הכלב' שביים ניר ברגמן.
לפני שהפכת לשחקנית היית עיתונאית.
"עבדתי כעורכת ואז ככתבת במעריב. אמנון דנקנר שהיה עורך 'מעריב' אהב אותי והחליט לרגע שאני בת טיפוחיו והיה קורא לי לחדר לפגישות. אמר לי, 'את פרח, גם אני הייתי פרח. וכשהייתי רואה פרח אחר כל מה שחשבתי זה איך לרמוס אותו. מה לעשות שהיום אני גנן ולדאבוני אני צריך לדשן ולטפח פרחים אחרים'. ואז היינו משחקים בכדור. הוא לא היה מטרידן, רק קצת מטורלל. אבל אז כשיצאתי, אחד העורכים במסדרון שאל אותי, 'נו, הוא כבד?' כי איזו סיבה יש לבחורה הצעירה לגשת לחדר שלו? כולם צחקו על זה".
ופתאום בגיל 30 החלטת להיות שחקנית?
"תמיד רציתי להיות שחקנית אבל זה היה פתטי ולא חשבתי שיהיה לי סיכוי. אבל כן, פתאום אדם בן 30 מודיע לך שהוא פורש מהעבודה בעיתון כי הוא הולך להתמקד במשחק. תמיד הייתי על המנעד של הקשקוש, אבל חשבו שהתחרפנתי. זה היה גם מצחיק וגם 'מה, את מפגרת?' חשבתי שזאת תהיה התנסות, לא חשבתי שאצליח ככה".
ריסקין סופר־אינטליגנטית, רהוטה אבל חרדתית, צינית כמצופה מעיתונאית לשעבר, וכריזמטית כמו מי שיודעת לכשף אותך - מהמסך כמו גם פנים אל פנים. "אני בכלל לא אדם ביישן, אבל אני אדם חשאי, מסתירן", היא מעידה על עצמה. "יש לי חרדות חברתיות. על הבמה אני לא נגישה, אי־אפשר להתקרב אליי, לא לגעת בי. אם אני אהיה בקהל, אני אחטוף התקף חרדה ואז קלונקס והביתה".
מתי לאחרונה חטפת התקף חרדה כזה?
"מתי לא? אני לא יכולה להשתתף באירועים המוניים. מראש לא רוצה להגיע למקומות. יום הולדת, מסיבה, זה גדול עליי. יש חוקים - אם זה בבית זה בסדר, בבר זה לא טוב, במועדון - בטח שלא. כדי לצאת מהבית אני צריכה ללבוש שריון נפשי, הגנה".
דייטים?
"בחיים לא הייתי בדייט. היו לי בני זוג, אבל הכרנו וזה נהיה. אנשים חושבים שאני מוחצנת ואז יש ציפייה שאני בן־אדם שכיף להיות איתו ולצאת. הבעיה היא שהרגע אמרתי שאני לא יכולה לצאת, ושנייה אחרי זה הם רואים אותי עירומה בטלוויזיה".
× × ×
ועכשיו היא על המסך בעונה השנייה של 'איש חשוב מאוד' כאלי שיין, ישראלית לשעבר, אמריקאית בהווה, מגה־סוכנת, שמתמודדת עם יהודה לוי, סטאר בישראל ואפס באל־איי, ובהמשך גם - טוב, לא נגלה לכם. במציאות, קשה לחשוב על שילוב פחות מוצלח ממנה ומלוי. שניהם חרדתיים וסגורים, ומגיעים ממקומות שונים לגמרי. "זה התחיל לא טוב, היינו מאוד חשדנים אחד כלפי השני, כמו שור ומטדור, רק שאני לא יודעת מי היה מי", היא מספרת. "נשפנו עשן, לא יודעת למה, התחיל רע. היה לנו אודישן נורא יחד, ממש", היא אומרת.
"אבל זה נגמר בחברות אמיצה, אני מדברת איתו כל יום. כל דבר מביך שקורה לי, הוא הראשון לשמוע. אני מניחה שגם את הראיון הזה לא הייתי עושה לולא הייתי מכירה אותו. לדעתי החיבור קרה בגלל שלומית (מלכה, בת זוגו). היא קלונקס אנושי, אדם מאוד בריא. אני לא יודעת איך היא אדם כזה בריא. אני גם רוצה להתחתן איתה. צריך לזקק אותה ולמכור בכדורים. היא פרסומת לחיים, דרכה אתה גם מבין מה זה בן־אדם שיש לו ביטחון עצמי. שיש לו סֶנטר. לי אין. הסֶנטר שלי בצד".
את אומרת לעצמך שאת לא שווה כלום?
"כן. ואז אני נכנסת למין קרב כזה, בין מגלומניה לחוסר ביטחון מוחלט. לה אין מאבק, זה לא קשור לזה שהיא יפהפייה. אצלי יש את הסקאלה הזו של 'אני מדהימה, אני חרא, אני נשגבת אני צואה'. אבל אני לא חושבת שזה משהו ייחודי לי. נדמה לי שזה משהו שמאפיין את רוב השחקנים או האמנים. יש משהו חצוף ברצון להיות שחקן. משהו לא צנוע. למה אתה חושב שאתה כל כך מעניין? מי אתה בכלל? ובכל זאת, אתה סבור שאתה מספיק מעניין גם אם אין לזה אחיזה במציאות. ככל שאתה יותר מצליח, אתה מקבל אישור לכך שאתה כנראה מעורר עניין כלשהו או לפחות סקרנות, עד לרגע שהמציאות מרימה את הראש ואתה מבין שאתה לא מעניין אף אחד, ואז נוצר הפער, ואז חבר טוב ממליץ לך על פסיכולוג".
הייתם חודשיים באל־איי. מה הרגע שהיא הכתה בכם?
"זה המקום הכי דקדנטי שהייתי בו בחיים, חיים שם ערפדים שלא אלרגיים לשמש. זה מקום שכולו מבוסס על הצלחה. שלומית הייתה מעירה אותי והיינו הולכים שם ליוגה. מסתובב שם כזה מדריך עם אוזנייה ואומר, 'אתם רוצים להצליח? מי רוצה להצליח היום?' כולם רוצים להצליח, הם קמים בשש בבוקר. זו עיר שמתחלקת למשרתים ואדונים, כשהמשרתים רוצים להיות אדונים, אבל בינתיים הם חושבים שעוד רגע זה יקרה להם כשהם מחנים למישהו את הרכב. וכולם שחקנים".
כולם שם יפים וחיים לנצח?
"אין שם שחקנים חולים. גם אם יש לך 41 מעלות חום, אתה לא יכול להגיד שאתה חולה כי אחרת לא תהיה כאן יותר, אז אתה רואה בן־אדם עם 41 מעלות חום, בקושי נושם, שאומר, 'אני פרפקטלי פיין'. הם גם לא מזדקנים. הזִקנה שם נתפסת כמחלה. הם נורא נלחצים מזה שהם מזדקנים, אז יש מסיבות אינפוזיות. לא הוזמנתי אבל נתקלתי באחת - הם באים עם המכוניות המפוארות שלהם, ובדרך כלל זה זקן עם פאה, יחד עם השחקנית וואנבי בת ה־15 לידו, ורצים אליהם ארבעה לפתוח את הדלת של המכונית ואז יש לך תפריט שממנו אתה בוחר איזה עירוי אתה רוצה לקבל, שמות כמו 'מעיין הנעורים'. אתה יושב סביב בריכה עם עירויים ויש רופא, וזה אמור להשאיר אותך צעיר".
לא מתים שם?
"מישהו שם אמר לי, 'אף אחד גם לא מת פה. אם מישהו מת, דואגים להחביא ולטשטש את זה כי זו הוכחה שהוא נכשל בחיים'".
מה עשית אחרי 'איש חשוב מאוד'?
"הייתי חודשיים במרוקו, בהפקה של גידי רף עם סשה ברון כהן. לא שיחקתי, הייתי מאמנת דיאלקטים שלו ושל עוד שחקן. זו החלטורה המשתלמת שלי. אני חושבת שזה כסף הרבה יותר טוב ממשחק".
היית גם מאמנת הדיאלקטים של נטלי פורטמן ב'סיפור על אהבה וחושך'.
"נטלי היא אדם־על. נורא חכמה, אין לה הפרעות קשב ואין לה התקפי חרדה, והיא נורא יפה והיא בוגרת הרווארד ויש לה כושר עמידה בקשיים. בחורה מאוד חזקה ומרשימה ורגשית. היא מושלמת. האם יש לה פגם? אני לא מוצאת משהו, באמת".
הסכמת איתה כשסירבה לקבל פה את 'פרס בראשית'?
"כן. לקבל פרס ממירי רגב על משהו שהיא לא מאמינה בו? היא לא רוצה. גם צאצאיה של נעמי שמר לא רצו עכשיו לקבל פרס יחד עם אייל גולן. זה לא משהו נגד ישראל, היא יותר ציונית מאיתנו".
את היית מקבלת פרס לצד אייל גולן?
"לא. כי אני לא רוצה לחלוק איתו אוויר. זה אדם שמנצל את מעמדו ואת כוחו לרעה, שאין לו שום מצפן מוסרי".
הוא אמר שהוא האדם הכי מוסרי בעולם.
"בדיוק. אני גם אוהבת שהוא אומר שהוא וחברה שלו הכירו כשחברה שלו הייתה בת 17 אבל לא היה ביניהם כלום".
היית משתתפת בהפקת תיאטרון עם המוזיקה שלו?
"למזלי אני לא יודעת לשיר ואני לא מהעדה הנכונה אז אני לא חושבת שהיו מלהקים אותי מראש. אולי בתור הבת האשכנזייה הקרה של עורך הדין הרע. אבל חרף זה שהוא זכה בפרס, המגמה היא עדיין שהזמנים משתנים. יהורם גאון התחתן עם ילדה שהכיר כשהיתה בת 16 והוא בן 37, והוא היה הזמר הלאומי. היום דברים כאלה לא עוברים יותר".
