ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    באדיבות מכון גנזים
    24 שעות • 08.01.2019
    "הבית עצוב, הילדים הקטנים שואלים איפה אבא, משה מתהלך בשפתיים מהודקות"
    "שלושה ימים רצופים יורד גשם בנהלל. מסביב בוץ ורטיבות. אני ואביבה בלי נעליים. בחדר אין פינה נוחה. משה קדח מחום והילד היה חולה לרוב. איך אעבור את הבדידות הזאת". את המילים הקשות והכואבות האלו כותבת דבורה דיין, אמו של משה דיין, לבעלה שמואל, בנימה שרחוקה כל כך מאיך שנתפסת דמותו של בנה, הרמטכ"ל ושר הביטחון של מלחמת ששת הימים. מכתבים נדירים שהיו שמורים בארכיון "גנזים" ומתפרסמים כאן לראשונה — שופכים אור על ילדותו הקשה של משה דיין בצל היחסים המורכבים בין הוריו | חשיפה
    אלעד זרט

    נהלל, יום שישי, שנות ה־20 של המאה הקודמת. דבורה דיין, אשתו של שמואל דיין ואמא של משה, אביבה וזוריק (זוהר) כותבת לבעלה על הגעגועים והכאב הגדול בעקבות נסיעותיו הרבות במסגרת תפקידו כאחד מראשי ההתיישבות העובדת: "יאנוצ'ק יקירי! מאין העלבון והכאב הגדול? אינני יכולה להשתחרר מההרגשה הזאת. רק באת ושוב פעם שבוע שלם אינך בבית. הבית עצוב, הילדים הקטנים שואלים בכל רגע — איפה אבא ואינם רוצים להבין שום הסבר. משה מתהלך בשפתיים מהודקות, ואני? אל תשאל יאנקו מה אני. אינני מוצאת לי מקום, בוכה הרבה ובלילות מתעוררת מחלומות רעים".

     

    הילד משה הוא כמובן משה דיין, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון ואביהם של אסי, יעל ואודי דיין. הבת אביבה היא אמו של יהונתן גפן וסבתו של אביב גפן. זוריק, הבן הקטן שנפל במלחמת השחרור, הוא אביו של אלוף (במיל.) עוזי דיין. המכתב הזה ועוד שורה של מכתבים, שמתפרסמים לראשונה בכתבה זו, שופכים אור נדיר ומרתק על ילדותו של משה דיין ועל היחסים המורכבים בין הוריו. דבורה דיין גידלה את שלושת ילדיה כמעט לבדה, נושאת בעול בתנאי חיים קשים ודלים, בזמן שבעלה נמצא בנסיעות למען היישוב היהודי.

     

    "למה עשית ככה יאנקו, למה הסדרת ככה? אפשר היה אחרת", ממשיכה דבורה במכתבה לבעלה. "אני יודעת את הכל, ובכל זאת אפשר היה אחרת. אתמול אמרתי לילדים שאני אסע ואביא את אבא לשבת. הילדים התחילו לבכות... אני אסע מהבית ומשה אומר בהחלט לא תסעי, אבא בעצמו צריך לבוא, והנה לא נסעתי. איך אעבור... עם הבדידות הזאת. המבין אתה יאנקו את הכל? דבורה".

     

    יעברו שנים ושמואל דיין יהפוך לפעיל בכיר בהתיישבות העובדת ולחבר כנסת מטעם מפלגת מפא"י. יסתובב בעולם, ייעדר מהבית. גם בנו משה יצעד בדרכי אביו ויהיה לרמטכ"ל הרביעי ולשר הביטחון במלחמת ששת הימים. אבל במשך שנים רבות תישא דבורה בעול המשפחה — תישאר בצריף, תטפל במשק ותגדל את שלושת הילדים. ובין לבין תהיה לסופרת ופובליציסטית, חברת מערכת "דבר הפועלת", ולאחת ממייסדות נהלל. בשנים האחרונות לחייה תכתוב על הקושי וההקרבה הזאת, באחת מרשימותיה: "בנוגע לילד נמצאנו אנחנו — האמהות הראשונות — בבדידות גמורה ומייאשת. מי מאיתנו לא עמדה מחוסרת אונים ליד היצור הקטן המפרפר, שהוא כל כך שלך, כל כך תובע אותך, את כולך, ואת מוכנה להקריב לו כל קורבן, אולם להקדיש לו את כולך אין את יכולה, כי עלייך גם להיות עובדת ולשמור על מקומך בחברה".

     

     

    "הילדים מפחדים שאברח מהם"

    מתחילת הדרך הייתה משפחת דיין נטועה עמוק בשורשי המדינה. שמואל ודבורה נפגשו בקבוצת דגניה, נישאו ב־1914 ושנה לאחר מכן יביאו לעולם את בנם הבכור משה, שהיה הילד השני שנולד בקיבוץ. בתום מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את דגניה, וב־1921 התיישבה בצפון עמק יזרעאל ונמנתה בין מייסדי נהלל — מושב העובדים הראשון. ב־1922 נולדה הבת אביבה, אמא של יהונתן גפן וארבע שנים לאחר מכן נולד הבן השלישי זוהר (זוריק), לימים אביו של עוזי דיין.

     

    במכתבים ששמורים ב"ארכיון אגודת הסופרים — גנזים" ומתפרסמים כאן לראשונה, נחשפות השנים שבהן המשפחה גרה בנהלל בעוני ובדלות. למרות הכבוד שלו זכו, לצד דמויות מפתח בתרבות העברית — משה דיין, המצביא הגדול, גדל בתנאים קשים. היו אלה הימים שבהם שמואל הפך לעסקן פוליטי בכיר, ויצא לשליחויות באירופה מטעם היישוב היהודי. בין שורות המכתבים הרבים ניכרת נימת הגעגוע של משה ושל אביבה לאביהם, לצד התסכול של דבורה האם.

     

    "סבתא דבורה החזיקה את המשק בזמן שסבא שמואל היה עסקן מפא"י, כמו רבים מהמנהיגים של המושבים והקיבוצים באותה התקופה", אומרת יעל דיין. "הנשים היו בבית באותה תקופה. דבורה ושמואל לא נולדו חקלאים, לא כמו בני הדור השני שהיה להם בקיאות וידע. להם לא היה הידע או הרצון. אבל היה להם משק והיה צריך לקיים אותו בדלות רבה. הוא נסע הרבה לכנסים והרצאות והיא הייתה בבית עם שלושה ילדים ופרות לחלוב וחלקה לעבד. זה פשוט מדהים, אבל היא גם הייתה אישה עם אידיאולוגיות ברורות, משכילה עם תואר מהאוניברסיטה. לשמואל לא היה אפילו תואר, ולא היו לו הכישורים שלה היו. אבל היא הייתה מטבע הדברים בבית. כך שגם בחברה עם אידיאולוגיה שווה, סוציאליסטית, הייתה חלוקה ברורה".

     

    ב־2 בדצמבר 1930 כותבת דבורה לשמואל שנמצא בצרפת. "יאנוצ'ק יקירי שלום! זה עכשיו קיבלתי את מכתבך מפריז. שמחה אני מאד מנסיעתך בדרך זו. כמה טוב שאתה רואה מקומות יפים ונפגש עם אנשים מעניינים. כאשר קראתי את המכתב קינאתי בך ועברו מחשבות שגם אני צריכה פעם לא לחשוב, לא לדאוג ולעזוב גם את הילדים ולצאת לאיזה זמן מה. אבל איך ועל מי עוזבים את הילדים. והם אחרי נסיעתך כל כך קשורים אליי. אביבה וזוטה שומרים ממש את צעדיי, מפחדים שאברח מהם.

     

    "מזמן שנסעת אין לי רגע לעצמי. עבודה, דואגת לעבודה ולמשק דואגת לכספים... ואני כל הזמן שרואה בדאגה איך אצא מכל זה והילדים? הם לא שקטים, רבים ביניהם, ובכלל בסידור החדש מרגישים את עצמם לא טוב. בייחוד מתנגדת אביבה. היא גם במכתבה כותבת לך על הכל לא טוב נורא (אם תוכל רק להבין את מכתבה). שלושה ימים רצופים יורד גשם, מסביב בוץ ורטיבות. אני ואביבה בלי נעליים. בחדר אין פינה נוחה. אוכלים במטבח. מדברים הרבה, מתווכחים ולי אין פינה לעצמי וזה כל כך נחוץ לי. מהבית אינני יוצאת וצורתי כנראה רע מאד (ככה אומרים אלה שרואים אותי)...

     

    "אין לי כוח. מדוע אין כוח אינני יודעת. לרופא אינני הולכת. אין על מה להתאונן. מכל תוכניותיי לנסוע ולנו לא יוצא בוודאי כלום. אין לי על מי לעזוב את הילדים וגם אפשרות כספיות אינני רואה. בכל יום מופיע איזה חוב חדש. זה הוא המצב בבית. אולי יעברו הגשמים, תזרח השמש, אפשר יהיה לצאת מהבית הצר. אז יוטב גם מצב רוחי. אביבה מבקרת בחשק את בית הספר. אני עוד לא מצאתי לי פנאי להיכנס למחלקתה לראות איך שם. זוריק לגן איננו רוצה ללכת ולרוב נמצא בבית. משה אחרי הצהריים בבית הספר.. הלימודים שלו אינם מרוכזים ולי אין תקוות רבות מלימודים כאלה... מצבנו בוודאי איננו רע מאשר מצב כולם בנהלל, אבל אני בודדה, מתגעגעת לך, מרגישה את עצמי חלשה מאוד ואינני רואה דרך לצאת מהמצב הזה... נשיקות רבות לך. תהיה בריא ושמח ואל תדאג לנו. לילדים בכל אופן לא רע, שלך, דבורה".

     

    "רואים מהמכתבים שהיא ממש מתמודדת עם הקושי של גידול המשפחה, בזמן ששמואל היה עסקן", אומר יצחק בר יוסף מ"ארכיון אגודת הסופרים, גנזים". "זו אישה עם המון כוחות. משה קדח מחום והילד היה חולה לרוב והיא חלבה את הפרות וניהלה את המשק וניחמה את הילדים שבכו איפה אבא. ומצד שני היא הייתה גם אשת ספר שקראה את טוגרנייב וטרוצקי ועוד, ופירסמה רשימות ב'דבר הפועלת'. המכתבים פורשים תמונה של חיי היישוב העברי בשנות ה־20 המוקדמות, בימים שנהלל היה בחיתוליו".

     

    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

     

     

    "בשבילי זה כבר מספיק"

    "שלום לך אבא יקר!", כותב משה דיין לאביו שנעדר זמן רב מהבית. "עכשיו אני צריך ללכת לבעל לחרוש. אתמול קצרנו שם את הקוצים והעשבים, כי כל הזמן היה מים בבעל ואי־אפשר היה לחרוש.

     

    "בג' (כנראה חלקה ג' – א"ז) יש עוד יום וחצי־יומיים עבודה. החריש קשה מפני שנסתם הרבה בבעל. גמרנו לקצור את התלתן בפעם הרביעית. ובמגרש אנחנו קוצרים בפעם השלישית. את התלתן בעין־בידה נצטרף כנראה להפוך מפני שהמים שעמדו שם סחפו את הזריעה למקום אחר. היום נזרע תירס... שלך, משה".

     

    במכתב אחר הוא כבר מצפה לשובו של אביו, ולא מכביר במילים. "שלום לך אבא יקר! המכתב הזה הוא בוודאי המכתב האחרון שתקבל, ואחריו כבר תראה בעצמך את הכל... פה אין חדש, גמרנו את הבעל והיום אני בוודאי אגמור גם את הג' (האצבע שלי קצת פצועה ועל־כן הכתב כל־כך משובח), עכשיו אני ממהר ועל־כן אפסיק. שלך, משה".

     

    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

     

     

    "סבא שמואל היה מאוד גאה באבא שלי", אומר יעל דיין. "תזכור שזו גם משפחת שכול שאיבדה את הבן הקטן זוריק, אז ההתקדמות של אבא שלי לצד הדאגה למשפחה הייתה הדדית. שני ההורים היו מאוד גאים בו גם בצבא וגם בפוליטיקה או במדינאות. ולמרות ששניהם צעדו באותו המסלול לא הייתה ביניהם שום יריבות. היה ברור לסבא שלי שאבא הולך למסלול צבאי בהגנה, במלחמת השחרור וכו'. לסבא שמואל באמת לא היו שאיפות במערכת הביטחון, ככה שההורים העריצו אותו על בחירותיו".

     

    בניגוד למשה שעבד בשדה והתגאה ביבול בפני אביו, אשתו דבורה לא החביאה את תסכולה מהעבודות והקיץ החם. ב־22.3.1930 היא כותבת לו על העייפות שבעבודה לצד משה שקדח כל הלילה מחום. מנסה לטשטש במילות אהבה וגעגוע אך לא מסתירה את כעסה.

     

    "יאנוצ'ק יקירי, שלום. בבת אחת התחיל הקיץ ואיתו גם עייפות קיצית. כרגיל בתקופה זו העבודה רבה מאוד. אנחנו שלושתינו עובדים מהבוקר השכם עד הלילה. המדגירה עוד דולקת עם הביצים שלנו. בעוד 10 ימים יהיו לנו אפרוחים. אני עייפה כבר מלקום בלילה אבל נשאר לא הרבה זמן לקום. את הדגירה עברתי בכבוד עד עכשיו לא קראו לי שום מקרים.

     

    "משה קדח וגם עכשיו מרגיש את עצמו חלש. יש לפחוד שיקדח השנה — קודחים כל אלה שחלו אשתקד. הוא כמעט לילה־לילה שב ב־12 הביתה. גם זה מעייף מאוד. ואני והקטנים מרגישים את עצמנו טוב. מאות פעמים ביום אנחנו מזכירים אותך יאנקו ואיננו חדלים לדבר — איך יהיה כאשר אבא יבוא. השבוע עוד לא קיבלנו מכתב ממך. בכלל בזמן האחרון מתרשל אתה יאנוצ'ק בכתיבה מכתבים. מאיתנו אין לדרוש הרבה. עייפים מאוד וחוץ מזה אין על מה לכתוב... אני מקווה יאנוצ'ק שלא תהיה שום הפרעות לך לחזור אחרי הפסח הביתה. בשבילי זה כבר באמת מספיק. גם הילדים מתגעגעים מאד... יאנוצ'ק מתי כבר תהיה בבית? להגיד את האמת אין לי כבר סבלנות לכתוב מכתבים. הייתי רוצה לדבר אתך.

     

    באדיבות  ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
    באדיבות ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

     

    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

     

     

    "עכשיו לילה. הקטנים ישנים. מזה איננו בבית ואני מוכרחה לשכב לישון. כמו להכעיס ישנו עכשיו הספר החדש של טרוצקי 'חיי', ספר מעניין מאוד. בכלל אני במשך הזמן הזה קראתי ספרים אחדים טובים".

     

    בהמשך לאותו מכתב מצורפת גם פנייה נרגשת מהבת אביבה. בניגוד למשה הבכור שמבין כי עליו למלא את תפקיד הגבר בבית ולעדכן בתפוקת השדה, זוהי פנייה הרבה יותר ילדותית ואישית. פנייה של בת לאביה.

     

    "שלום לך אבא, יקירי אני מתגעגעת לך מאד מאד. מתי תבוא לנהלל, אני מחכה לך פה. אבא תביא לי צעצועים. אבא יש לנו גינה בבית־הספר וכל ילד מתפל (מטפל) בערוגה כתנה (קטנה). שלום שלום ונשיקות רבות.

     

    "לאבאל'ה החביב והיקיר.. אביבה"

     

    "גם דבורה וגם אביבה היו נשים שהיום היינו אומרים עליהן שהגיע להן יותר מאשר שקיבלו", מסבירה יעל דיין. "נשים סופר־אינטליגנטיות, עם כישרון כתיבה. משכילות אוטודידקטיות. שמצאו את עצמן במושב, טובלות בבוץ עד הברכיים, מחזיקות נשקים עם חוסר אפשרות לפרוץ את המעגל הזה. נהלל לא הוציאה רק את אבא שלי וסבא שלי. זה חוסר פרופורציה למספר הח"כים שיצאו מן המושב. היו שמה האליטה של המושבים כמו שהייתה אליטה של קיבוצים, וזה התבטא גם בצבא וגם בכנסת. ומבחינה זו גם אביבה וגם סבתא דבורה, חיו בין נשים גדולות. אי־שוויון שאין לי ספק שקיבלו אותו בחריקת שיניים".

      

    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים
    ארכיון אגודת הסופרים-גנזים

    פרידה אחרונה

    אחרי שנים של פעילות בהתיישבות העובדת, נבחר שמואל דיין ב־1949 לכנסת הראשונה מטעם מפא"י. הוא כיהן בשלוש כנסות והיה סגן יושב ראש הכנסת. ב־1959 ניסה להיבחר לכנסת הרביעית, אך נכשל. בנו משה, לעומת זאת, סומן כבר מראשית דרכו בהגנה כאחד המצביאים הגדולים בתולדות ישראל. אבל הרבה לפני ההילה שנקשרה בשמו כאחד ממעצבי דמותו של צה"ל כצבא החזק ביותר במזרח התיכון, היה משה דיין "צבר" טיפוסי, ילד עבודה שאהב טבע ולימודי יהדות, כפי שמצטייר גם ממכתביו לאביו.

     

    "שלום רב לך אבא יקר", הוא כותב לו כתלמיד בית הספר נהלל. "זה זמן רב שלא כתבתי לך. יען אשר הכתובת אליך אצל אמא. היום הייתה לנו שיחה עם משולם בדבר הלימודים. משולם אמר שהוא רוצה שהשנה נלמד לימודים אחדים שלא למדנו עם בנימין כגן הנדסה, דברי אגדה, טבע, רש"י... אחרי הצהרים הלכנו לטייל ליער. על יד קן נמלים התעכבנו ומשולם סיפר לנו איך הנמלים בונות אותו. אחר כך מצאנו קן של אחד האויבים של הנמלים. הטיול היה מעניין יען אשר היה ראשון וכולם הילדים התרגשו. מחרתיים אנחנו מתחילים ללמוד. שלום, משה".

     

    ב־1956 מתה דבורה דיין ממחלת הסרטן. זמן קצר לפני מותה, בזמן שקיבלה את תוצאות הבדיקות, כתב שמואל רשימות מימיה האחרונים. מתאר ביגון ועצב את האישה שלחמה כלביאה כל חייה למען הילדים והמשפחה. "למחרת (קבלת הבדיקות מבית החולים שקבעו כי מצבה קשה) הוזמנו לארוחת צהריים על שולחן הנשיא בירושלים", כותב שמואל. "רציתי למנוע נסיעתה. היה חמסין. הכינותי תרופות בחדרנו בתל־אביב. הלילה עבר. בבוקר אמרה: אסע לארוחה זאת. לא אכנע למחלה. בשעת הארוחה החזיקה מעמד, גם בשיחה הייתה ערה. אחרי הארוחה קיימנו שיחה... דבורה אמרה: עשרות שנות אשת עסקן קשים מאוד. ובחשבון הסופי: היה כדאי, חיינו היו עשירים משל אחרים.

     

    בצאתנו עם האמבולנס מנהלל לביה"ח הגביהה עצמה מתוך המיטה. הפנתה מבטה לעבר שמרון, להיפרד מקבר זוריק בננו. במחשבה אולי ראתה כבר עצמה על הגבעה בשמרון, בית הנצח. העיניים שלה זלגו באמרה הריני נפרדת מכם שדותיי — שנות נהלל". •

     


    פרסום ראשון: 08.01.19 , 20:27