עמוס עוז שלי

הכרתי את עמוס עוז בנובמבר 1976, בביקורי הראשון בישראל. נסעתי לפגוש אותו בקיבוץ חולדה, שם היה מגיל 14 (אמו התאבדה שנתיים קודם לכן). רומן הביכורים שלו, "מקום אחר", עורר מחלוקת גדולה בישראל, משום שערך ניתוח קפדני של החיים בקיבוצים, אותם מתחמים אידיאליסטיים ששאפו — כפי שטען עוז באירוניה שנים רבות לאחר מכן — "ליצור אנשים טובים ובריאים, בלי לחשוד אפילו כי בני האדם לא טובים ולא בריאים".

עמוס עוז חי בצניעות בבית קטן מעץ והיה עליו לקום עם עלות השחר, לעבוד את השדה במו בידיו. אבל הוא היה מרוצה מאוד היות שמנהיגי חולדה איפשרו לו להקדיש את שעות אחר הצהריים לכתיבה. הוא היה צעיר, אופטימי, נמרץ, ואני חושב שמהרגע הראשון ידענו שנינו שנהיה חברים טובים. בשבע או שמונה הפעמים שהייתי לאחר מכן בישראל תמיד הצלחנו לאכול ארוחת ערב או צהריים ביחד, וכך גם בכנסים ובקונגרסים ספרותיים ברחבי העולם, שבהם תמיד מצאנו רגע לשתות קפה. כל הפעמים בחיי שאמרתי כי ישראל הייתה המדינה היחידה שבה תמיד הרגשתי איש שמאל היו בשל הדברים אותם עשה, אמר וכתב עמוס עוז.

כל מה שכתב — הרומנים, מאמרים ומאמרי הדעה בעיתונות הכתובה — היה קשור לבעיות אמיתיות ומיידיות. הדאגה הזו לחיים הפוליטיים והחברתיים, שהיא בלתי נמנעת מסופר ישראלי, לא הפחיתה מערכה של איכותו הספרותית, כפי שאפשר לראות ביצירת המופת האוטוביוגרפית שלו "סיפור על אהבה וחושך" (2002), וכפי שאפשר לראות מהרומן שלו "מיכאל שלי", שתורגם כמעט בכל העולם. במקביל להיותו סופר גדול, עוז היה לוחם עז לשלום ואחד ממקימי תנועת "שלום עכשיו", שבשנות השמונים צברה מיליוני תומכים בישראל. הוא נלחם כל חייו למען השלום בין הישראלים לפלסטינים משום שהכיר את ההרס הנוראי שגורמות המלחמות לאחר שהשתתף בשתיים מהן — במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.

אלכס קולומויסקי

•••

עוז היה ציוני מובהק שלא הסתיר את עמדתו. הוא האמין כי לישראלים יש זכות לשבת באדמה שאליה הם קשורים מבחינה היסטורית, במדינה שאותה הקימו. אך הציונות שלו לא הפריעה לו לראות את העוולות שבוצעו על ידי המתנחלים בשטחים הכבושים. לכן הוא הגן עד סוף ימיו על הרעיון של שתי מדינות — אחת ישראלית ואחת פלסטינית — למרות שרבים מחבריו הוותיקים ראו את הרעיון כבלתי אפשרי ונטו לתמוך ברעיון של מדינה חילונית אחת המשותפת לשני העמים, לאחר הנטייה הקיצונית לימין אותה חוותה הממשלה בישראל והצמיחה הסרטנית של ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים הכבושים. בעיני עמוס עוז הפתרון הזה נראה בלתי מציאותי לחלוטין ולא ישים ("זה אפשרי רק בשווייץ", הוא טען), דבר שהוביל אותו להתרחק מבחינה פוליטית מסופר ישראלי גדול אחר, א.ב. יהושע, שהיה חברו הקרוב.

בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה לפני מספר שנים, בארוחת צהריים בירושלים. הוא נראה אחרת, כבוי ושקט. הוא, שתמיד נראה כי שמחת החיים התגלמה ושפכה אנרגיה מכל נקבוביות גופו. זה היה הסרטן, בלי ספק, שהחל לפגוע בגופו. אני ייחסתי את זה לטון הקודר שהייתה באותה שיחה, בה השתתפו יהודה שאול, מייסד ארגון "שוברים שתיקה", ארגון שבו החיילים עצמם תובעים נגד ההפרות אותן מבצע הצבא הישראלי; גדעון לוי; דויד גרוסמן — אשר ללא ספק יחליף אותו כמצפון המוסרי של המדינה — וחואן קרוז, מעיתון "אל פאיס".

זה ודאי לא קל להיות סופר חילוני וליברלי במדינה כמו ישראל, בה בכל בחירות חוזרים תמיד לממשל אותם אנשים ואותה פוליטיקה קיצונית, הודות למפלגות קטנות של קנאים דתיים שקולותיהם מבטיחים את הרוב לממשלה השלטת. עמוס עוז הקדיש להם את אחד ממאמריו האחרונים. בישראל הדמוקרטיה קיימת ועובדת ללא דופי עבור הישראלים (עבור הפלסטינים — מובן שלא). יש חופש העיתונות, אין צנזורה, השופטים הם עצמאיים, והחיים הפוליטיים הם מגוונים, חופשיים ומאוד אינטנסיביים. אבל אם מבקר במקום נכנס לשטח הגדה, זה כבר משהו אחר. הערים והכפרים הפלסטיניים מוקפים למעשה בהתנחלויות בלתי חוקיות, נתונים לשליטה משטרתית וצבאית קפדנית, וחצויים וקטועים על ידי חומה ענקית המפרידה בין המשפחות מבתי הספר שלהם ושטחי העבודה. וכו'. מובן שאיום הטרור הוא חלק מהמציאות הקיימת ודורש נקיטת אמצעי זהירות על מנת למונעו. אך הרושם הקיים הוא שישראל כבר הוציאה מתוכניתה את המשא ומתן לשלום וכי התיזה של שרון — את השלום נכפה אנחנו — הפכה להיות באופן ברור ופשוט למדיניות של כל הממשלות בישראל.

מבחינתי, אפשרות זו נראית לי עוד יותר לא מציאותית ואבסורדית מזו של מדינה אחת. היות שהיא תתאפשר רק אם ישראל הקטנה תהפוך להיות לדרום־אפריקה אנכרוניסטית של ימי האפרטהייד, מוקפת באויבים מכל ארבעת הצדדים.

•••

כשעוקבים לאורך השנים אחר יצירותיו של סופר כמו עמוס עוז, אפשר להבחין בחשיבות שיש לדאגות ולחרדות, וכמובן גם של השמחות וההתעלות של האנשים הפשוטים, על הספרות. אלה שקוראים את הספרים ומזהים את עצמם בהם, אלה שהספרים מאפשרים להם להתרחק מאותו עולם ולהתקרב אליו מנקודת מבט מרחיקת לכת ועמוקה יותר. זה מה שהספרות הגדולה הייתה תמיד: דרך טובה יותר להבין את כל מה שמייצגים החיים. להעשיר את נקודת המבט על המעשים האינטימיים והאישיים ביותר, וכמובן גם של הקבוצות השונות. זו גם הדרך היעילה ביותר להחליף את הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות והמקומות המשותפים ברעיונות. סארטר אמר זאת בספרו המדהים "מצבים II", לפני שחזר בו מדבריו. הוא המליץ לסופרים האפריקאים לעזוב את הכתיבה על מנת להביא קודם כל למהפכה הסוציאליסטית וליצור מדינות בהן הספרות אפשרית (אם הם היו מקשיבים לעצתו, לעולם לא הייתה ספרות במדינות האפריקאיות).

בהספד שהעניק לו גדעון לוי (שהיה ביקורתי כל כך בעמדותיו הפוליטיות), הוא מדבר על "הנעימות שלו, הצניעות המדהימה שלו, הקסם שלו". זה נכון. היהירות נוטה להיות נפוצה מאוד בקרב אלה שמקדישים את עצמם לכתיבה. עמוס עוז היה מבין היוצאים מן הכלל. לעיתים נדירות הוא דיבר על ספריו, וכשלא הייתה לו כבר ברירה הוא עשה זאת תוך כדי המעטה בערכם ובמעין חוסר רצון. פעם שמעתי אותו אומר שהוא אינו מבין כיצד יצירתו הפכה כה ידועה על ידי כל כך הרבה קוראים במקומות שונים. לכולנו הוא יחסר מאוד. ובעיקר לישראל: מעט ישראלים עשו כל כך הרבה למדינתם כמו עמוס עוז.

פורסם בעיתון הספרדי "אל פאיס" (El Pais) תירגמה: מאיה מאהלר