זה קרה במהלך פעולה שגרתית - אם אפשר לכנות כך טיפול רפואי מורכב המתבצע בעובר בבטן אמו - ביום עבודה רגיל של מנהל המרכז לרפואת העובר בבית החולים בילינסון, ד"ר יובל גיאלצ'ינסקי. על מיטת הטיפולים שכבה אישה בשבוע ה־22 להריונה השלישי, כשברחמה עובר שסבל מאנמיה קשה - מצב מסוכן של חוסר בדם שעלול לגרום למותו ברחם.
"יש כמה סיבות לאנמיה עוברית - מזיהומים אמהיים שפוגעים בייצור כדוריות הדם של העובר ועד נוגדנים של האם, שמחייבים טיפול מניעתי מוקדם כדי למנוע את הסכנה", מסביר ד״ר גיאלצ'ינסקי. "פעם היו שואבים דם באמצעות מחט מחבל הטבור של העובר כדי לבדוק את רמת ההמוגלובין שלו. היום מספיק לבדוק את הזרימה בכלי הדם באמצעות אולטרסאונד, כי דם דליל, שחסרים בו רכיבים שונים, זורם בעורקים יותר מהר".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
איך מתנהלת פרוצדורה כזאת?
"נכנסים לרחם מדופן הבטן עם מחט מאוד דקה, ממש כמו בדיקור מי שפיר. מרדימים את העובר בזריקה לרגל, כדי שלא יזוז במהלך הפעולה, ומזריקים מנת דם טרייה ומרוכזת לחבל הטבור, לחלל הבטן או ללב. לפי סוג האנמיה יודעים לכמה עירויים העובר יזדקק. לרוב נותנים עירוי כל שבועיים־שלושה".
את הפעולה העדינה והמורכבת הזו, שבודדים בלבד מבצעים אותה בארץ, מכנה גיאלצ'ינסקי "סטנדרטית". אבל הפעם משהו השתבש. "בגלל שבוע ההיריון המוקדם חבל הטבור של העובר לא היה מספיק עבה ולא ניתן להזריק דרכו", הוא מספר. "העובר הגיע למצב קריטי וללא דם היה מת. התחלתי להזריק את הדם ישירות ללב. תוך כדי ההזרקה, שביצעתי בעדינות רבה, פעילות הלב פסקה והלב של העובר פשוט עצר. במצב כזה נותרו דקות ספורות עד נזק בלתי הפיך ומוות".
מה עשית?
"עם המתמר של האולטרסאונד עיסיתי את הלב מבחוץ, כדי להמשיך את הפעולה שלו באופן מכני. אחד הרופאים שהיה איתי הציע להזריק לעובר אדרנלין, כמו במצב של דום לב במבוגרים, ורץ לפגייה להביא מזרק עם התרופה. עוד לפני שהספקנו לחשוב כמה כדאי לתת הזרקתי את כל המנה ישר ללב, ומול עינינו הוא חזר לפעום. ככה למדתי שאפשר להחיות גם עובר שעשה דום לב ברחם. ומאז יש גם מנת אדרנלין בכל פעולה שאני מבצע, ליתר ביטחון".
התינוקת ההיא, שלמעשה מתה וחזרה לחיים עוד לפני שנולדה, תחגוג החודש את יום הולדתה השישי. היא הולכת לגן חובה, ילדה "מקסימה וברוכת כישרונות", לפי אמה, שביקשה שלא להזדהות בשמה, אבל זוכרת היטב את אירועי היום הדרמטי ההוא. "פתאום נהיה שקט והרופאים התחילו להתלחש", היא מספרת, "חשבנו שזה הסוף שלה".
אחרי האירוע שעברה קיבלו הוריה המלצות מרופאים שונים שעימם התייעצו לבצע הפלה מחשש שלתינוקת נגרם נזק מוחי. הם סירבו בשל אמונתם הדתית. גיאלצ'ינסקי, כך הם מספרים, היה היחיד שהרגיע אותם. "הוא אמר שהוא מאמין שאפשר לטפל והכל יהיה בסדר", מספרת האם, "וכך באמת היה". גם שני אחיה הקטנים, בן שלוש ובת חצי שנה, נולדו אחרי סדרת עירויים כזו.
לחנוק את הגידול
הילדה הזו ואחיה משתייכים לקבוצה של מאות מטופלים שלא מכירים את הרופא שלו הם חבים את חייהם, כי הפעולות שביצע והצילו אותם התרחשו בטרם נולדו. גיאלצ'ינסקי, שאחראי בבילינסון גם על הפעולות הפולשניות בעובר, הוא הרופא היחיד בישראל שמנתח עוברים בעודם ברחם אמם ומבצע בהם מגוון רב של טיפולים מצילי חיים, מעירויי דם וצנתורים ועד ניתוחים של ממש. חלק מהטיפולים האלה מתבצעים גם בבית החולים שיבא. רוב המטופלות מגיעות אליו כמפלט אחרון, אחרי שרופאים אחרים הרימו ידיים, לעיתים רגע ממש לפני הפסקת היריון.
מטופל נוסף, עובר בשבוע ה־28 להיריון, סבל מגידול ריאתי ענק, שדחק את הריאות שלו ומנע מהן להתפתח. ללא ריאות היה גורלו נחרץ. אמו כבר הופנתה להפסקת היריון, אולם גיאלצ'ינסקי בדק באולטרסאונד וגילה שהגידול ניזון מכלי דם אחד. "נכנסתי לכלי הדם הזה עם מחט וצרבתי אותו, כדי לנתק את אספקת הדם של הגידול ולמעשה 'לחנוק' אותו", הוא מספר. "זה היה מאוד מפחיד. כל סטייה הכי קטנה הייתה עלולה לפגוע בעצבים של עמוד השדרה. שבועיים אחרי זה בדקנו וראינו שהגידול נעלם, פשוט נספג, והריאה שלא התפתחה צמחה לגמרי. בלידה לא נשאר שום זכר לגידול הזה, שכמעט הרג אותו". בספרות העולמית מתוארים מקרים בודדים כאלו, וזה היה המקרה הראשון בארץ.
במקרה אחר ד"ר גיאלצ'ינסקי הפריד בין שלישיית בנות זהה, תופעה נדירה ביותר, שהסתבכה עוד יותר: מבין שלושת העוברים, שניים היו סיאמיים בעלי לב אחד משותף, כלומר מחוברים ביניהם בצורה שלא הייתה מאפשרת להם לשרוד. בגלל כלי הדם המשותפים של השלוש מותן של השתיים, טבעי או יזום, היה גורם בהכרח גם למותה של התינוקת השלישית. גם ההורים האלה הופנו לעבור הפלה, אולם לגיאלצ'ינסקי היה רעיון אחר: הוא הפריד באמצעות לייזר בין התאומות הסיאמיות לתינוקת הנוספת, כדי שזו תוכל לשרוד את מותן של שתי אחיותיה החולות. גם במקרה הזה נולדה תינוקת בריאה.
אבל לא תמיד הסוף טוב. הקו בין חיים למוות אצל מטופלים קטנים ופגיעים כל כך הוא דק מאוד. בחלק מהמקרים הטיפול נכשל והחולה הקטן מת, לפני הלידה או אחריה. "התוצאות של הטיפולים האלה הן שחור ולבן", אומר גיאלצ'ינסקי. "או שהטיפול מצליח והעובר חי, או שהוא מת. השמחה והעצב במקרים כאלה כל כך קיצוניים, שברגע שמשהו משתבש והעובר לא שורד זו טרגדיה.
"לא מזמן הופנו אליי זוג הורים בהריונם הראשון עם עובר שהתגלה בו בקע סרעפתי קשה, חור בסרעפת שגורם לעלייה של איברי הבטן אל חלל החזה. תינוק שנולד עם מום כזה לא יצליח לנשום, כי הריאות לא יתפתחו. הסברתי להם שמצבו של העובר קשה מאוד וסיכוייו לחיות הם פחות מעשרה אחוזים. במקרים אלה ניתן להכניס בלונית אל תוך קנה הנשימה של העובר החוסמת את יציאת הנוזלים המופרשים מהריאות. הנוזלים המצטברים בריאות גורמים לניפוח שלהן וליצירת רקמת ריאה גדולה יותר. על ידי כך משפרים את סיכויי ההישרדות ל־50%. כלומר, למרות הטיפול עדיין מחצית מהעוברים לא ישרדו. ובכל זאת, ההורים ביקשו לטפל בו.
"התקנו את הבלון בהצלחה, ואחרי כמה ימים ראינו באולטרסאונד שהריאות מתחילות לגדול. גם הניתוח החוזר להוצאת הבלון לפני הלידה כדי למנוע חנק עבר בשלום. לעובר היו ריאות גדולות בהרבה בהשוואה לאלו שהיו לו קודם. כולנו קיווינו שהטיפול הצליח, אבל כשהוא נולד לא הצלחנו בשום אופן להנשים אותו, כלומר לא הייתה מספיק רקמת ריאה כדי לספוג חמצן לדם, והוא מת בחדר לידה. זה היה שובר לב, כולנו בכינו".
העובר שחי במים
ביצוע ניתוחים תוך־רחמיים בלי לפגוע בבריאות העובר המתפתח או באמו הוא אחד האתגרים הגדולים של הרפואה המתקדמת. באמצעות פיטוסקופ, צינורית דקה המוחדרת לחלל הרחם בהרדמה מקומית, ניתן להכניס מצלמה כדי לראות את העובר מקרוב וגם כלי עבודה זעירים, שמאפשרים כיום לבצע פעולות רבות.
עד היום ביצע גיאלצ'ינסקי מאות פעולות כאלה, במגוון מצבים שמסכנים את חיי העובר: בתאומים שחולקים שליה אחת ומעבירים דם מאחד לשני, כך שאחד העוברים סובל מעודף והשני מחסר, הוא צורב באמצעות לייזר את כלי הדם של השליה מצד לצד ומחלק אותה לשניים. באותה דרך הוא מפריד תאומים שאחד מהם הפסיק להתפתח ומאפשר לאחיו לשרוד. עוד הוא מכניס נקזים לבתי החזה של עוברים שסובלים מהצטברות נוזלים מסביב לריאות, ומצנתר את ליבם של עוברים שסובלים מהיצרות במסתם הלב.
"רפואת עוברים שונה לגמרי מזו של ילדים ואפילו מזו של פגים", הוא אומר. "המערכות החיוניות של העובר מותאמות לחיים במים, ועוברות שינויים מהירים בכל שלב של ההיריון. מחלת כבד בשבוע 12 תהיה שונה לחלוטין מאותה מחלה בשבוע 30. היתרון של טיפול ברחם נובע מהסביבה המוגנת של העובר וממערכות שונות שמשפרות את פוטנציאל הריפוי שלו, כמו תאי גזע".
האפשרות לבצע את הטיפולים החדשניים האלה, הוא אומר, מחייבת הסתגלות מחדש של הקהילה הרפואית, שרגילה למצבים של שחור ולבן, וגם חשיפה ציבורית שתאפשר לזוגות שמעוניינים בכך אפשרות נוספת פרט להפלה. "עד היום המסר שהעברנו לציבור היה שאם משהו לא בסדר בעובר, צריך להפסיק את ההיריון. אבל ברגע שאומרים להורים־שבדרך שיש סיכוי להציל את חיי התינוק שלהם, רבים מהם בוחרים להילחם עליו. המטופלים שלי הם בחלקם דתיים, אבל לא רק. יש הרבה זוגות חילונים שמעדיפים לנסות להילחם על העובר. בחלק מהמקרים הטיפולים מאוד פשוטים, רק צריך להגיע למי שזקוק להם".
אבל לדברי גיאלצ'ינסקי, הדרמות שמתרחשות ברחם מציבות לעיתים קרובות בחירות קשות בפני הצוות הרפואי. "בעשרה אחוזים מההריונות של תאומים זהים, החולקים שליה אחת, יכול להיות מצב שבו תאום אחד מראה האטה בגדילה. זה נובע בדרך כלל מכך שיש מעט כלי דם שמזינים אותו על פני השליה. כמו עץ עם מעט שורשים שלא גדל. לעיתים המצב מידרדר כל כך עד שאותו תאום נמצא על סף מוות. לא ניתן לטפל בו או לשפר את מצבו, ואם ימות ברחם יש סיכוי לא מבוטל שגם התאום השני, הבריא, ימות או ייפגע בגלל קשרי הדם שקיימים ביניהם. כשמזהים מצב כזה בשלב מתקדם של ההיריון פשוט מיילדים את שניהם. הבעיה מתחילה כשזה קורה בשבוע מוקדם, שבו העוברים לא ישרדו מחוץ לרחם".
איך מתמודדים עם מצב כזה?
"היה מקרה של הורים שהגיעו בשבוע 18 עם תאומים כאלו. התאום הקטן היה ממש על סף מוות. הדופק שלו התחיל להיות איטי, והבדיקה הראתה שנותר לו זמן קצר מאוד לחיות. בגלל אילוצים ניתוחיים שונים, הדרך היחידה להציל את התאום הבריא הייתה לצרוב את חבל הטבור של התאום הקטן ועל ידי כך לסגור את מחזור הדם שלו. הדבר היה גורם מיידית למותו, אך מגן על אחיו מגורל דומה. במקרה הזה ההורים היו צריכים לקבל החלטה קשה מאוד, לגרום ישירות למותו של אחד התאומים כדי להציל את חייו של השני. זה קשה מאוד בכל היריון, אבל בתאומים זהים זה קשה במיוחד, בגלל הקרבה המיוחדת ביניהם. בלית ברירה נאלצנו לבחור בדרך הזו. צרבנו בדחיפות את חבל הטבור של העובר הקטן, שמת תוך כמה דקות. התאום השני שרד, אבל הלידה שלו הייתה מהולה בהרבה עצב".
אלטרנטיבה מהפכנית
אחד הטיפולים המורכבים והשנויים במחלוקת שמבצע גיאלצ'ינסקי נועד למנוע נכות שנגרמת כתוצאה ממום קשה ביותר של מערכת העצבים, המכונה ספינה ביפידה. אצל עוברים הלוקים בו חלק מחוט השדרה והמבנים המקיפים אותו מתפתחים מחוץ לגוף, במקום בתוכו. תינוקות שנולדים עם המום הזה סובלים בדרך כלל משיתוק ומחוסר תחושה ברגליים, ובחלק מהמקרים גם מבעיות קוגניטיביות.
בישראל נרשמה בשנים האחרונות ירידה משמעותית במספר התינוקות שנולדו עם מום כזה כתוצאה מטיפול מניעתי בחומצה פולית שניתן לנשים הרות. אבל על פי רישומי משרד הבריאות עדיין נולדים מדי שנה כמה עשרות תינוקות כאלה. אבחון מוקדם מאפשר לסיים את ההיריון, אולם גיאלצ'ינסקי, יחד עם קבוצת מומחים ראשונה מסוגה בעולם, מציע כעת להורים שמעוניינים להמשיך את ההיריון אלטרנטיבה מהפכנית: ניתוח תוך־רחמי מסובך לתיקון המום הקשה הזה.
במהלך הניתוח החדשני, שמתבצע מהשבוע ה־24 להיריון, מרוקן צוות רב־תחומי של רופאים את הרחם ממי השפיר המקיפים את התינוק וממלא אותו בפחמן דו־חמצני, כדי שניתן יהיה לעבוד בתוכו. לאחר מכן הם יוצרים ארבעה פתחים זעירים דרכם מוחדרים כלי ניתוח מיוחדים שאיתם מתקנים את עמוד השדרה ותופרים את העור. בסיום הפעולה מוחזרים מי השפיר לתוך הרחם. במהלך הפעולה מקבל העובר את חומרי ההרדמה ושיכוך הכאבים דרך האם.
המבחן הראשון להצלחת הטיפול הדרמטי הזה הוא, אם התינוק מסוגל להזיז את רגליו לאחר הלידה. "העובדה שיש תנועה כזו לא מעידה בהכרח שהבעיה נפתרה, אבל מהווה סימן חיובי לכך שהתינוק לא משותק", אומר גיאלצ'ינסקי.
הניתוח הזה, שמתבצע עד היום רק במרכזים רפואיים בודדים בעולם, פותח על ידי רופאה מברזיל, ד"ר דניס לאפה, ונמצא בשימוש חמש שנים בלבד. "כששמעתי בפעם הראשונה הרצאה עליו בכינוס רפואי התרגשתי כאילו ראיתי את הנחיתה על הירח. איזה אומץ, איזו יכולת", מתפעם גיאלצ'ינסקי. "זה היה ממש מדע בדיוני. בערב ניגשתי ללאפה ואמרתי לה שאני רוצה ללמוד ממנה, ושישראל היא המקום המושלם לעשות את הניתוח הזה כי יש כאן אוכלוסייה שלמה שזקוקה לו. לשמחתי היא נענתה מייד".
עד היום ניתח גיאלצ'ינסקי בישראל חמישה עוברים כאלה, האחרון שבהם לפני חודש, ובחודש הקרוב צפוי ניתוח נוסף. כל החמישה הראו סימנים ראשונים שהם אינם משותקים, אולם כאמור מוקדם מדי להעריך את התפתחותם העתידית. הניסיון בעולם מלמד כי עוברים שעברו ניתוחים תוך־רחמיים כאלה מתפקדים טוב יותר מאלה שנותחו לאחר שנולדו. עם זאת, מדובר בהליך הטומן בחובו סיכונים ללידה מוקדמת ולסיבוכי פגות, המהווים בעצמם גורם סיכון לתחלואה קשה ולנכות.
"עד היום לא הייתה בעולם תמותה ברחם של תינוק שעבר את הניתוח הזה, וגם לא סיבוך אמהי משמעותי", אומר גיאלצ'ינסקי. "יש סיבוכים שונים שקשורים לפרוצדורה עצמה, כמו ירידת מים מוקדמת, שמחייבת אשפוז לצורך מעקב. רוב התינוקות שנותחו נולדים לפני הזמן. עם הזמן נדע לעשות את זה יותר טוב, אבל הנתונים עד כה מראים שלמרות המגבלות, אצל הילדים שנותחו התוצאות טובות יותר מאשר אצל ילדים שלא נותחו לפני הלידה: שיעור גבוה מהם לא נזקקו לנקזים ו־60 אחוז מהם הולכים. כלומר סיבוכי הפגות מתגמדים ביחס לתועלת הפוטנציאלית".
זה הניתוח התוך־רחמי היחיד שלא נועד להציל חיים, אלא בעיקר לשפר את איכותם, ושיעור ההצלחות בו עוד לא ידוע. יש הצדקה לבצע אותו ולהסתכן בפגות ובסיבוכים נוספים?
"אני מודה שהתחבטתי בשאלה הזו, אבל מדובר במום מולד קשה ביותר, שמופיע בשכיחות לא מבוטלת גם בישראל. ברגע שאין סיבוכים אמהיים מצד אחד, ומצד שני ניתן לשפר באמצעותו נכות מאוד קשה, התשובה בעיניי חיובית. חשוב מאוד להבהיר להורים שגם אחרי הניתוח עדיין תישאר נכות מסוימת והאופציה להפסקת ההיריון קיימת. בשלב זה הטיפול מיועד רק להורים שבוחרים להמשיך בו".
הפסיקה והדילמה
גיאלצ'ינסקי מחזיק במאות צילומים וסרטונים עוצרי נשימה של עוברים שתועדו במצלמה בתוך הרחם, במהלך פרוצדורות רפואיות שביצע. "הנה הוא מכניס את היד לפה, ופה משחק עם הרגל, כאן תאום אחד נוגע בתאום השני", הוא מסביר, מביט בפציינטים הקטנטנים שלו בחיבה. "לעוברים יש חיים שלמים שלא רואים אותם. להסתכל עליהם מקרוב זה פשוט שובה לב. הם מגיבים לאור ומביעים עניין במה שקורה סביבם, נוגעים אחד בשני ומשעשעים את עצמם. כשכואב להם רואים שהם סובלים. האופי שלהם ניכר עליהם כבר ברחם. השלב שבו אנחנו חיים במים הוא השלב הכי קסום, אבל גם הכי פגיע בחיי האדם. בשנייה אחת הכל יכול להיגמר".
אבל בשנים האחרונות מצאו עצמם הרופאים המתמחים ברפואת נשים, המנהלים את מעקבי ההיריון, בדילמה לא פשוטה הנוגעת לשלב הרגיש הזה. פסק דין תקדימי שניתן ב־2012 על ידי בית המשפט העליון הרחיב מאוד את עילת התביעה של הורים שילדם נולד כשהוא סובל ממום, וקבע כי במידה שייקבע שהצוות הרפואי התרשל, הם יפוצו עבור רוב־רובם של הצרכים הרפואיים, השיקומיים והסיעודיים שלו.
החשש מפני תביעות משפטיות משפיע בהכרח על הפרקטיקה הרפואית וממריץ את הרופאים לעודד את קיומן של בדיקות נוספות ומורכבות. בחלק מהמקרים הם ממליצים על הפסקת היריון מחשש לקיומה של מוגבלות, גם כשזו אינה ודאית או קלה. על פי נתוני משרד הבריאות, חמישית מההפלות שבוצעו בישראל בין השנים 1990 עד 2016 היו בגלל חשד למום גופני. שיעור ההפלות המתבצעות מתוקף סעיף זה לחוק עלה מאז שנת 2000 ב־17 אחוז.
"הפסיקה בארץ למעשה מחייבת את הרופא שמגלה ממצא כלשהו להמליץ על הפסקת היריון, כי אם התינוק נולד פגוע, הוא זה שנושא באחריות", אומר גיאלצ'ינסקי. "כך נוצר מצב אבסורדי שבו רופא שאמור לשמור על העובר הוא זה שלמעשה קובע שאין לו זכות קיום. רופא שרוצה להגן על עצמו חייב לחתוך לכאן או לכאן, וכל מקרה שיש בו ספק מופנה להפסקת היריון. כך קורה למשל במקרים של הרחבה בחדרי המוח. הדבר מסובך עוד יותר במקרה של בדיקות מתקדמות שמגלות שינויים גנטיים שאנחנו לא מבינים את משמעותם. חלק גדול מהעוברים שמופנים על הרקע הזה להפסקת היריון, אם לא רובם, היו נולדים בריאים".
איך אתה רואה את תפקידך כרופא בסיטואציה הזאת?
"התפקיד שלנו כרופאים הוא להסביר למטופלים את הממצאים. לא להמליץ להם אם לבחור בחיים או במוות. כל אחד צריך להכריע במקרה כזה לפי השקפת עולמו, והשאלה מה הרופא היה עושה במקרה כזה לא רלוונטית. אסור בשום אופן שהאג'נדה האישית של הרופא תהיה חלק ממערך השיקולים של ההורים".
האחריות למצב העגום הזה, טוען גיאלצ'ינסקי, מוטלת גם על החברה הישראלית, שרודפת אחרי הילד המושלם ומתקשה להשלים גם עם מומים קלים. "לא משנה כמה בדיקות נעשה, אין לנו שום אפשרות לוודא שתינוקות ייוולדו בריאים לגמרי", הוא אומר, "אין כאן תעודת אחריות".
אבל בחלק מהמקרים המערכת הרפואית ממש לוחצת על ההורים להפסיק את ההיריון. גם ההיתר לבצע הפסקת היריון בשלבים מאוחרים, לעיתים ממש ימים לפני הלידה, הוא חריג בעולם.
"מאוד חשוב שיש בישראל את האפשרות לבצע הפסקת היריון בכל שלב. לפעמים מתגלות אצל העובר מחלות מאוד קשות, כמו גידולים במוח, בשלבים מאוחרים. במקרים של ספק לגבי המשמעות של הממצא, האפשרות להפסיק את ההיריון בשלב מאוחר גם מאפשרת להורים לחכות עם ההחלטה עד שתהיה יותר ודאות. מצד שני, אסור שהמערכת תתייחס למי שהחליטו להמשיך בהיריון במקרה של מום חמור באופן שיפוטי או ביקורתי כחריגים. צריך לגלות סובלנות לגבי כל אחת מתפיסות העולם, ולעזור גם להורים שמחליטים לקבל את הילד כמו שהוא וגם לאלה שלא מסוגלים. בהיבט הזה, בית החולים צריך להיות מוסד תומך ומחבק, לא מקום שפוחדים להגיע אליו".
לא מפחיד אותך לקחת אחריות במקום שבו אתה לא תמיד יכול להיות בטוח שהתוצאה תהיה טובה?
"ההחלטה על ניתוח של העובר מתקבלת במחשבה משותפת ומעמיקה עם המשפחה, אחרי שקילת כל החסרונות והיתרונות. בדרך כלל, אנחנו מעדיפים להמתין כמה ימים לפני קבלתה, כדי לתת למידע זמן להתעכל, ולשקול את ההליך גם יחד עם ההורים של בני הזוג, כדי שההחלטה שיקבלו תהיה מושכלת. מעטות הפעמים שבהן היתה סכנת חיים מיידית, שבגללן רצנו ישר מחדר הבדיקה לחדר ניתוח. זו אחריות אדירה, אבל אני מרגיש שאין ברירה. אי־אפשר לראות אדם שעומד למות ולא לנסות להציל אותו".
זמין מסביב לשעון
גיאלצ'ינסקי, תכף בן 50, מומחה ברפואת נשים, התמחה ברפואת העובר בלונדון אצל מי שנחשב אבי התחום בעולם, פרופ' קיפרוס ניקוליידס הקפריסאי, אבי בדיקת השקיפות העורפית לגילוי מוקדם של תסמונת דאון. ב־2006, ממש לפני שחזר לישראל, צפה לראשונה בניתוח תוך־רחמי, אחד הראשונים שבוצעו בעולם. "ניקוליידס נכנס עם המצלמה לרחם ופתאום ראינו את העוברים מקרוב", הוא נזכר. "זה היה עוצר נשימה. ידעתי מיד שזה מה שאני רוצה לעשות".
לפני שנה עבר מהדסה לבילינסון, מוסד הדגל של "כללית", שמשקיעה רבות בתחום הרפואי החדשני הזה. הוא זמין סביב השעון, לכל עובר שחייו בסכנה וזקוק להתערבות מיידית. "עובר עם אנמיה שצריך עירוי דם דחוף, או תאומים שנמצאים במצוקה, לא יכולים לחכות - הם חייבים לקבל טיפול באותו רגע. אם לא, הם פשוט ימותו".
מאחורי הדיבור השקט וההתנהלות הצנועה מסתתרת מקצוענות ונחישות להילחם עבור כל אחד ממטופליו הצעירים, גם במקרים שבהם הסיכויים להציל אותם קלושים. "ברגע שאתה נקשר לעוברים האלה, אתה מוכן לעשות הכל כדי להגן עליהם", הוא אומר. "מבחינתי, אי־אפשר לוותר על מטופל רק בגלל שהוא עוד לא נולד".
