חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 10.01.2019
    שמועות על גריל
    שלמה ארצי

    היום שאחרי 2018 / "קח אותי אליך גנץ", זעקה (בדמיוני הפרוע) חברת כנסת אחת מהמחנה הציוני ההרוס, כי בסוף גם האופורטוניזם נגמר.

     

     

     

    היום שאחרי תחילת השנה החדשה היה עצוב ושמח. עצוב כי תם עידן. ושמח כשנודע שלביבי נולדה נכדה רביעית מבתו נועה. כן, ביבי סבא. והפינסים (גיא פינס)? הם הראו תמונות ממסיבה מפונפנת אצל אחד המליינים החדשים שהשתתפו בה עומר, עדן ונטע. אכן, קשה היה להיות סלב בסוף השנה, כי היו מלא מסיבות (לי לא הייתה אפילו אחת) מלא נישקוקים וצומי.

     

    אבל הכי קשה בימים אלה להיות בר רפאלי, ציפי לבני ואבי גבאי. וכשהאחרון זרק את לבני ממפלגת האם בשידור חי עלו בדמיוני כל רגעי "ההשפלה מול הלוח" שחוויתי בתיכון. "אנחנו חיים מקורבן לקורבן", לחש מישהו מודאג נוכח מצב הפרידות הלאומיות לאחרונה, כשגם מישה ארנס ז"ל, מאחרוני המוהיקנים, הלך לעולמו .

     

    "אולי נברח לאיזה איטליה", הצעתי לחבריי.

     

    "אבל כל האקשן פה", ענו, "הבחירות והמוות".

     

    הספסל המעורפל / הבחירות מתנהלות כבר עכשיו לפי קודים מהירים שאינם מצריכים מחשבה, אלא רק רגש ראשוני: ימין, שמאל, מרכז. חכם, טיפש, מושחת. סקרים, שקרים, קירות ושימוע. ככה אנחנו נקבע את גורלנו, דרך אהבה, שנאה, חיבה ותיעוב. ביום שני בערב, כשפורסם שנתניהו ידבר דרמטית בשמונה, רצו המון ווטסאפים בסגנון "מה קורה אחי? הוא פורש? מתגרש? מתעטש? מתנגש?", וכמו בהוריקן בתאילנד קניון איילון התרוקן ואני סימסתי לכתבנו הצבאי אור הלר לשאול אם פרצה מלחמה.

     

    אז ביבי נלחם על חפותו. רק שבכל האמצעים. ולמחרת, כשהתפזרה שמועה שגם גנץ ידבר סופסוף, נזכרתי שלפני חודשיים, כשעתידו הפוליטי היה עדיין מעורפל (ירוץ או לא ירוץ) רץ גנץ את ריצת הבוקר הקבועה שלו. וכשמצא עצמו מתיישב לנוח על ספסל מקרי באזור קיבוץ עינת שהייתה רשומה עליו שורה משיר שלי: "אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם", הוא הבחין בה, נגנב וסימס לי. האמת שהופתעתי והוקסמתי מזה שהסתכל מאחורי גבו (משהו שייאלץ לעשות הרבה מעכשיו) וראה את הכתובת על הספסל ואת משמעותה.

     

    אז בעקבות זה אני חושב שאשמח לתרום לכמה מהפוליטיקאים את שורותיי. למשל, את "והוא לפני סיום, סוגר כבר את השער". או "לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה". וכמובן את "דיברנו כבר אלפי מילים בעצב אז מה רצינו להגיד בעצם?", ולכולנו מומלץ עיון נוסף בשיר "אומרים ישנה ארץ ארץ שְכוּּרת שמש, איה אותה ארץ איפה אותה שמש" - מילותיו הנוקבות של שאול טשרניחובסקי.

     

    בייגעלך / אולי בגלל שאבי היה פוליטיקאי ולא האמנתי לאף אחד מלבדו, נהייתי המצביע של ה"לאסט מיניט" (הרגע האחרון). בשיא חוסר היכולת שלי להחליט הגעתי פעם לקלפי בבית הספר הישן, והחלטתי רק ברגע האחרון. ומה עכשיו? יש לי חבר שאומר: "הכל זה עניין של בייגלה על הראש, או שיש לך או שאין". אגב, "אחרון ואני הולך" - זו הייתה הצעקה הקבועה של מוכר הבייגעלך בבלומפילד. זוכרים?

     

    לפעמים אני משתעשע בהרכבת ממשלות מוזרות ופיקטיביות. כמו: למה שנניח קופמן מהספורט לא יהיה שר הספורט? ובחינוך למה לא את גרוסמן, או את המשורר ארז ביטון? ובבריאות למה לא את ההיא שכל יום ולילה ממלמלת "העיקר הבריאות", כי בתור חולה לה זה באמת חשוב.

     

    הבחירות שלנו הן הפעם על נשמת אפה של הדמוקרטיה, על חופשיות הרשויות, על מקומו של האזרח, על הזקנים בירידה מההר, על הצעירים בגבעה, על מדינה אחת ופעמיים ים. בכל מקרה, כל המתמודדים יסתובבו כשהם משופדים על הגריל של הרשתות והתקשורת, יאכלו ויתעכלו לצהלת ההמונים צמאי האדם ויגיעו (אם יגיעו בכלל) לקו הסיום כשהם מרוטים וזבי חוטם ודם.

     

    גרילוש ואימוש / רק אמרתי גריל וכבר נזכרתי בגרילוש שאימוש שלי הייתה עושה לנו בימי שישי בתנור עם המון פפריקה, בצל, תפוחי אדמה ושום. ובגלל שהייתה רומנייה, הייתה מגישה לנו את הכל עם מלפפונים חמוצים (לפפונים קראתי להם כשהייתי קטנטן).

     

    אז בשישי האחרון, כשחטפתי לפתע קרייבינג (תשוקה) לגריל שלה, נסעתי שעה במרחבי רמת־גן כדי לחפש לי חנות גריל. אפילו נכנסתי למסעדה שעמד בה שף מקועקע וטיגן פרגיות על הפלנצ'ה. "יש לך גריל?" שאלתי. "אם אתה מתכוון לכזה שמסתובב על ברזל אז לא, אבל אני יכול בחמש דקות להפוך לך כל פולקע מקומי לגריל", אמר כמו משפד פוליטי.

     

    אז סירבתי בנימוס, ולבסוף מצאתי חנות מלאת כל טוב ועופות מסתובבים. "עד שבאת, שב איתנו כאן", החמיא לי הגריל־מן (וכמעט שר את "טנא ירוק, מלח לבן, יין אדום, פת ומלח"). אז ישבתי לבירה, ואחר כך כשסיים לקחתי את הגריל העטוף בנייר אלומיניום וכשנכנסתי לרכב נאנחתי לפתע: "אוי, הוריי האמיתיים, שנעלמו לי פעם בשמש. אוי מאמי, אוי פאפי, אוי כמה געגועים". אחר כך נהייתי רגשן והלכתי לגהץ.

     

    המגהץ הלאומי / כן, אני מגהץ לאחרונה. קניתי קרש, יש לי מגהץ אדים, הדלת נפתחת ועומד שם גבר בשנות ה... ומיישר חולצות. הכל היה יכול להיות יופי, עד שקראתי את המשפט המעליב הבא בשיר של מרגרט אטווד (זו שכתבה את "סיפורה של שפחה"), "גברים והרומנטיקה העגמומית שלהם לא מסוגלים להדיח כלים" - והתעצבנתי. שהרי אני מחשיב את עצמי גבר רומנטי עגמומי שמסוגל גם להדיח, גם לגהץ ואפילו לעשות כביסה. הדבר היחידי שאין לי מושג בו זה בלקפל אותה. סו וואט? האם פוליטיקאים מגהצים? האם הם מבחינים באור שמש שמסתנן מבעד לתריסים? האם הם מבחינים בנו?

     

    "היי, כדאי שתבוא לכאן מהר", סימסתי לחבר מחו"ל, "נהיה חם. מתחילה עונת הציד של הבחירות. יש שמועות על גריל...".

     

    קטיינים וגדויילים / מהו הגורל. יודעים? ראיתי לאחרונה סרט על סנאטור אמריקאי שהגורל מייעד אותו להיות נשיא (מאט דיימון), אבל כשהוא מתאהב ברקדנית שהוא פוגש בשירותים (אמילי בלאנט ההורסת) הכל משתבש ומלאכי הגורל נשלחים מלמעלה לטרפד את האהבה הזו, כדי שלא תבלבל אותו בדרכו לנשיאות. לא סרט גדול, אפילו טיפשי, אבל מה זה נהניתי.

     

    אז מהו הגורל, אם לא מה שקרה לנו באותו יום שישי בערב בדיוק כשעמדנו לצאת לארוחה עם חברים. הרי רכסתי כבר את המעיל, שמתי לי פודרה וצעיף על הצוואר, כשלפתע נשמע רעש מטורף מכיוון הגג, ואדים עלו ממנו כמו לפני המראות של חלליות בנאס"א.

     

    "תסגור את השיברים ותירגע", צעקה אליי, כי הייתי היסטרי בדרגה שבע. אז השיברים נסגרו, האדים פסקו ואו־אז התברר שזו תקלת דוד, ולא יהיו לנו מים ב־24 השעות הקרובות.

     

    וכך, למחרת הייתם צריכים לראות אותי כורע ברך ומצחצח שיניים עם אחרונות הטיפות של ברז הצינור בחצר. אחרי זה, כשהייתי צריך לפתע גם "קטיינים וגם גדויילים" (כמו שקוראים לזה אצל החרדים) השפלתי את עצמי ונסעתי לשירותים הציבוריים בפארק הסמוך, עשיתי את צרכיי וחזרתי משם עולב. אלה אולי לא הידיים של העולם, אלא רק שלי, אבל איפה רוחצים אותן אחרי? כך חשבתי.

     

    אז האם הסיפור על הדוּּד שסרח וצרח היה פעימת הגורל כדי ללמד אותנו משהו? לא יודע. אני חושב רק שאני מתבגר. חי כבר רק בין הרצונות שלי.

     

    ואגב, כיף להיות סבא, ביבי. אל תמנע את זה ממך. תעשה סרטונים לנכדים (אני עושה המון). וכמובן, מזל טוב (נשארתי אנושי). ולמי אצביע? נו, באמת. יש זמן. הרי אדם צריך שתהיה לו מילה וקצת פתקה בעולם.

     


    פרסום ראשון: 10.01.19 , 00:48