לא ישנתי טוב השבוע. במקום השני בין הגורמים שבעטיים לא ישנתי היו אירועי השעה. הדהים אותי לראות אנשי ימין שלא מסוגלים לגנות בכל תוקף ובצורה בהירה חשד לטרור יהודי. אני מודה שגם הדהים אותי לראות אנשי שמאל שלא מסוגלים להבין מדוע תמוהה קצת העובדה שאחרי עשרות שנים של זריקות אבנים, לפעמים יומיומית, אחרי עשרות אלפי אירועי טרור אבנים פלסטיני, שכללו גם נפגעים ברכוש וגם בנפש (הילדה אדל ביטון, אשר ויונתן פלמר, אלכסנדר לבלוביץ’ זיכרונם לברכה ואחרים), הם נזכרים להזדעק רק כעת, כשהנרצחת היא פלסטינית.
יתרה מכך: בלא מעט מאמרים הצדיקו אנשי שמאל קיצוני זריקת אבנים מהצד הפלסטיני וראו בכך מעשה כמעט רומנטי. עמירה הס כתבה ש״יידוי אבנים חובה למי שנמצא תחת שלטון זר״; אדוארד סעיד, בראיון אמפתי לארי שביט, מתאר את זריקת האבנים כ״מעשה בסיסי מאוד של דחייה״, מבלי שהמראיין מעמת אותו עם האמירה הזו; ורונית מטלון מחזקת ומבהירה שזריקת אבן תיחשב ל"פרחחות ראויה לשמה בקושי רב"). מיותר בעיניי לציין, אבל אציין בכל זאת, כי באופן אישי העימות האלים של מפוני עמונה עם שוטרי מג"ב הבחיל אותי, אבל אני מודה שבהקשר הזה מעט קשה לקבל מוסר מאנשים שתומכים בהפגנות אלימות וקבועות נוסח בילעין, הכוללות זריקות אבנים על חיילים. נשאלת השאלה: מדוע בשם ה' כולם מדברים מהפוזיציה? למה אי־אפשר לגנות כל עימות אלים עם חיילים ואנשי חוק באשר הוא?
הביטו יקיריי, אני נוסע בכביש 60 ואני קובע כאן שיהודים חוטפים בו אבנים כל הזמן, ממש כל הזמן, מעשה שבשגרה. פלסטינים לא. אלה העובדות. אז אני שמח שהתעוררנו. אמנם חבל שבנסיבות קשות כל כך, ומוזר שהיה צריך שדווקא פלסטינית תיפגע כדי שהסכנה שבהשלכת אבנים תעסיק את כולם, אבל אם זה כבר קרה - זו הזדמנות ראויה ליישר קו.
אעשה זאת פשוט: אם נערי הגבעות גרמו למותה של פלסטינית אם לתשעה - אל יהא חלקנו עימהם. שיירקבו בכלא. אבל מעתה הבה נקפיד על הכלל שלפיו כל מי שמשליך אבנים על רכב ומנסה לרצוח את יושביו, יש לטפל בו בחומרה, בין אם הוא פלסטיני או יהודי חלילה. סבבה? סבבה.
הלאה, לסיבה השנייה והרצינית יותר שבגללה לא ישנתי טוב השבוע. ואני מודה שכשאתה נשוי יש איזו מריבה סמויה ותמידית שמתנהלת כל הזמן על אש קטנה סביב השאלה מי ישן יותר גרוע בלילה. לא עד הסוף ברור לי מה התוחלת של המריבה הזו ומה רווח יש בצידה, אבל זו טיבה של מערכת זוגית: מהבוקר כל אחד מבני הזוג משתיל מידעים מוגזמים לגבי עד כמה הוא לא ישן בלילה. הגבר אומר: וואו, התעוררתי כבר בחמש. האישה לא נשארת חייבת ומגיבה: כיף לך, אני ערה משלוש לפנות בוקר. את ערה משלוש? מחרה אחריה הגבר, אני בארבע רק נרדמתי! פששש, נרדמת בארבע, כיף לך, מפטירה האישה בבוז, אני מיום שני ערה. אני לאחרונה נרדמתי ב־2006, וגם זה רק בקטנה ככה שמתי את הראש, משיב הגבר. אני כשנולדתי לא ישנתי כי היה פג שצרח בתינוקייה, זועקת האישה.
סוג המריבה הזו ידוע, אבל תיאלצו להאמין לי שלאחרונה אני באמת ישן הרבה פחות מאפרת. ומה שעצוב הוא שהסיבה היא דווקא ששידרגנו את חדר השינה וקנינו מיטה ומזרן חדשים. זה קרה כי אחרי שהופעתי בווגאס (זה רק נשמע זוהר. הקהל היה כייפי, אבל בואו, אלה היו בעיקר ישראלים שמוכרים מוצרים מים המלח בעגלות) ישנו בלילה במלון של טראמפ ופתאום הבנתי שאפשר לישון מאוד טוב כשאתה לא על מיטה שרכשת כשהתחתנת ב־1997 וכשהמזרן הוא חדש. לא כזה שקיבלת בירושה מקרובת משפחה שברחה עליו מהנאצים, וצפה עליו בים כרפסודה יחד עם עוד מאתיים מעפילים.
הנה כי כן, אחרי כמעט 20 שנה החלפנו מיטה, המיטה החדשה גדולה מהקודמת, והמזרן גדל בהתאמה, אלא שהסדינים, ובכן, הסדינים לא הסתגלו לשינוי. הם כל הזמן קופצים. הסדינים פשוט לא משתלטים על המזרן החדש. מה שלא ברור זה מדוע הסדין קופץ רק בצד שלי.
הלילות, על כל פנים, נהיו קשים. במהלך הלילה הסדין קופץ ואני מנסה להשיבו. אני עושה זאת באמצעות קפיצה על המיטה וניסיון אקרובטי, תוך שאני באוויר, להחזיר את הסדין למקומו. לפעמים אני נוחת לאפרת על הרגל. היא טוענת שזה מעיר אותה. אני מסביר שהסדין כל הזמן בורח. היא מצידה אומרת שזה בגלל שאני אידיוט. אני טוען שזה בגלל שהסדין קטן. אבל אם זה כך, היא שואלת, מדוע הוא תמיד ניתק מהצד שלך?
שאלה טובה. אולי בגלל שמשהו עקרוני דפוק אצלי בתחום המצעי?
כבר בכיתה ט׳ הבנתי שיש לי איזה פגם שמונע ממני לצפות את השמיכות בהצלחה. וניסיתי. באמת שניסיתי לצפות לבד. אבל בעוד חבריי הלבישו תמיד את הציפית על השמיכה בצורה סבירה, אצלי בסוף התהליך החזקתי תמיד את הציפית כמעין שק כזה שבקצה שלו גוש שמיכתי. אף פעם לא זכיתי להכניס את השמיכה כך שהציפית תקיף אותה לאורכה ולרוחבה באופן הרמוני. בלילות הראשונים הייתי ישן עם ציפית בלבד, כשבקצה שלה שמיכה מקווצ'צ'ת שמחממת את הרגליים, עד שחבריי בפנימייה הבינו שאני לא מתעצל, אלא אשכרה קטונתי מהמשימה המפרכת הזו, והחלו לצפות עבורי את השמיכה. אפרת, לעומתם, חשדה במשך שנים שאני מתפנק. שאני עושה עצמי חסר יכולת. בוא תקפל כביסה, היא אמרה. מה זה לא יודע? תלמד. למדתי. ואחרי שבוע שוחררתי מהתפקיד. הביצועים שלי, שהיו כה חלשים - גושי הבגדים שהיו מונחים כאילו קופלו על ידי שימפנזה עם טורט - שיכנעו את אפרת שבעלה לא עצלן אלא אשכרה מוגבל.
יש גישה שאומרת שבחיים צריך להנמיך ציפיות לאפס ואז להפתיע בביצועים בינוניים. אני הנמכתי את הציפיות אל מתחת לאפס ואני מפתיע בביצועים אפסיים. זה הגיע למצב שהתפקיד שלי, כשאפרת מקפלת כביסה, זה לבוא לשעשע אותה. צוות הווי ובידור.
אולי בכלל מגיעים לי אחוזי נכות מהמדינה? אולי אני על הספקטרום? האם יכול להיות דבר כזה, שבין כל סוגי האינטליגנציות יש גם אינטליגנציה קיפולית שבה לא בורכתי? אולי זו מחלה, מין תסמונת דאום כזו, שבגללה אני סובל מכשל מצעי? רחמו עליי, בני עמי. אינני יודע לצפות שמיכה, וגם לישון כמו שצריך לא זכיתי תקופה ארוכה. זאת, יש להדגיש, בניגוד לאפרת שישנה כמו גדולה. שבת שלום.
