ביום שני השבוע, קצת לפני 12 בצהריים, ישבה שירה יוספי, תלמידת כיתה י' באולפנה בגבעת שמואל והתרכזה בשיעור היסטוריה. "פתאום נפתחה הדלת", היא מספרת, "מנהל התיכון נכנס, קרא לי לצאת והלך איתי לחדרה של ראש האולפנה. לא ידעתי למה. אבל אני תלמידה טובה, לא הייתה לי סיבה לדאוג. בחדר של ראש האולפנה חיכו לי שתי חיילות. כשהן שאלו אם אני שירה הבנתי הכל. לא, כמעט הכל".
למה כמעט?
"יש לי שני אחים בצבא והבנתי שמשהו קרה לאחד מהם. רק לא ידעתי מי נהרג".
שירה, כמו הוריה וכמו אחיה, איתמר ואביתר, גבוהה ורזה. שיערה החום, החלק, גולש אל מתחת לכתפיה ועיניה גדולות. אצבעות כף ידה משולבות באצבעות של אמה דליה ולרגע נדמה שהן לפותות זו בזו.
"אמא", שואלת שירה, "זה נכון שאחרי השבעה צריך לזרוק לפח את כל הבגדים?"
"רק את החולצה העליונה, עם הקרע שעשו בה", עונה לה אמה. "למה את שואלת?"
"כי מתחת לחולצה עם הקרע אני לובשת חולצה של איתמר", אומרת שירה.
"את יכולה לשמור אותה", אמה מרגיעה ומפנה אליי מבט מתנצל: "ילדה בת 15 לא אמורה להבין בהלכות שבעה". אחר כך היא מושיטה את ידה לעבר אישה המזדהה כמי שהייתה מורתו הראשונה של אביתר, בבית הספר היסודי בקריית שלום.
"איזה ילד טוב", מתייפחת המורה, "תמיד ידעתי שהוא יגיע רחוק".
"רחוק, רחוק", מהדהדת אחריה האם בקול חנוק. "הלב נשבר על כל חייל שנהרג, אבל למות ככה? במוות מיותר?"
סמל אביתר יוספי היה בן 20 וחצי במותו. הלוחם בגדוד הסיור של הצנחנים יצא בלילה שבין ראשון לשני לניווט בודד בנחל חילזון. הגשם והסערה שיחקו לרעתו. הוא החליק, מעד, נסחף ונהרג. "אני לא רוצה לדבר נגד הצבא", אמו מדגישה, "מי ישמור עלינו אם לא החיילים שלנו? אבל מעל לכל חייל יש מפקד וזה מה שאנחנו רוצים לדעת – מי היה המפקד שאישר להם לצאת במזג אוויר כזה? הרי זאת לא חוכמה לשלוח חיילים לשטח. צריך לבדוק טוב־טוב אם התנאים יאפשרו להם לצאת ולחזור בשלום".
דליה בת ה־52 ופנחס בן ה־53, ילידי בוכרה, עלו ארצה בראשית שנות ה־70 מברית־המועצות לשעבר. "שלחו אותי ללמוד בכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, כדי להיקלט בחברה. פנחס עלה שנה לפניי וכשהכרתי אותו הוא כבר נחשב לעולה ותיק". הם קנו דירה צנועה בקריית שלום שבדרום תל־אביב ושינסו מותניהם כדי להתפרנס ולהתבסס. דליה מצאה עבודה כאחות ב"משען". פנחס עבד כנהג ועם הזמן הקים חברת הסעות.
הייתה לי נחת
בקריית שלום נולדו ארבעת ילדיהם: איתמר, בן 29 ונשוי, משרת בקבע במשמר הגבול; רותי ברקוביץ בת ה־26 נשואה לאורי ואם לשניים, עורכת דין במקצועה; ושני הילדים הצעירים הם אביתר ושירה. "אביתר הוא השלישי שלי", מתרפקת דליה על הזיכרונות, "אז כבר היה לי ניסיון. כשהתחילו הצירים הערתי את בעלי והוא לקח אותי לאיכילוב. ידעתי שהצירים יכאבו נורא, ודווקא הוא הגיע בקלות. בשש בערב. שלושה קילו וחמישים. תינוק מתוק". ואנחה כבדה נמלטה ממנה. "ב־19 באפריל הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־21".
איך בחרתם את שמו?
"לאיתמר, הבכור שלי, היה חבר טוב בגן שקראו לו אביתר. כל יום איתמר חזר מהגן ודיבר על אביתר, אז ככה התאהבתי בשם. אבל לאביתר היה גם שם שני, רחמים, על שם האבא של חמותי. בעלי ואני חשבנו שאם ניתן לו שני שמות, אחד חדש והשני ישן, זה מה שישמור עליו. ככה קיווינו. מה לעשות שאף שם לא עזר?"
אביתר, כמו אחיו ואחותו, כמעט ולא הכירו מטפלות ושמרטפיות. "לא רציתי שידיים זרות ייגעו בילדים שלי", אומרת האם. "בעלי ואני גידלנו אותם ביחד. עבדתי במשמרות לילה, חזרתי הביתה בבוקר וישנתי בצהריים, כשאביתר שכב לישון. רק לעיתים נדירות, כששיבצו אותי במשמרת ערב ובעלי עוד לא חזר מהעבודה, הזמנו מישהי לשעתיים".
מקריית שלום יצא אביתר מדי בוקר לבית הספר "מוריה" במרכז תל־אביב. "אנחנו מסורתיים, אבל רצינו שהילדים יקבלו חינוך דתי. הוא יותר טוב מבית ספר רגיל. בבית ספר דתי מלמדים לא רק מקצועות, אלא ערכים. סידרו לו הסעה מהעירייה, הלוך וחזור".
"גם אני הייתי בהסעה", מעירה שירה, הצעירה מאחיה בחמש שנים. "יצאנו ביחד וחזרנו הביתה ביחד. לא הרגשנו שזה קשה לנו. להפך, היה כיף".
מהיסודי עבר אביתר לתיכון דתי לבנים בלבד, "הרצוג", בבני־ברק. "כבר לא היינו צריכים הסעה של העירייה כי המשרד של בעלי בבני־ברק", מספרת האם. "אביתר המקסים שלי, החתיך שלי, היה תלמיד מצטיין. באנגלית, במתמטיקה, בכל מה שהוא למד. כשבאתי לאסיפות הורים המורים אמרו לי, 'חבל שנסעת כל כך רחוק, יכולת להישאר בבית, אין לנו מה להגיד על אביתר חוץ מזה שהוא מושלם'. הייתה לי נחת".
שירה מספרת שאחיה למד במגמת קולנוע ותקשורת. "אפילו על סרט הגמר הוא קיבל 100. אני כבר לא זוכרת על מה היה הסרט. אנסה לחפש אותו ביוטיוב אחרי השבעה. בגיל 16, בחופש הגדול, אביתר עבד במקדונלד'ס ברמת אביב כדי לממן את שיעורי הנהיגה. הוא הוציא רשיון בטסט השלישי. ברור שהתגאיתי בו. הוא נתן לי דוגמה לתורה ועבודה".
לפני כשלוש שנים עקרו ההורים לבניין חדש בגבעת שמואל. קומה ראשונה. "איתמר ורותי כבר היו מחוץ לבית, אז כל אחד משנינו קיבל חדר פרטי", מספרת שירה. את השבעה הם בחרו לקיים באולם האירועים של הבניין, בקומת הקרקע. "יש יותר מקום", מסבירה האם. הלובי הרחב שבכניסה לבניין הומה חיילים עם כותמות אדומות ונשק. בכל פעם שאחד מהם נכנס לחדר היא נושאת אליו מבט מיוסר ושואלת: "מאיפה אתה מכיר את אביתר שלי? מהישיבה או מהצבא? אה, גם אתה יצאת לניווט הזה?" רק אחדים מהם מהנהנים בשקט.
היינו, עשינו
בשנתיים האחרונות שלו בתיכון הצטרף אביתר לקבוצת האימונים "אחריי!" שפועלת בגבעת שמואל, "כדי לשפר את הכושר ולהיות מוכן לצבא", מספרת האם. "שלוש פעמים בשבוע הוא רץ ורץ ואני הסתכלתי עליו מהצד. כמה שהוא התאמץ, כמה שהוא רצה להיות החייל הכי מוצלח. אחרי התיכון הוא יצא לישיבת הסדר 'נהריה' ואחרי שנה התגייס".
דחפתם אותו לצנחנים?
"לא. איתמר, אחיו הגדול, שירת בפלס"ר גבעתי, נלחם בצוק איתן, השתחרר ומאז שחזר לשירות קבע הוא במשמר הגבול. כשאביתר אמר, 'צנחנים' אמרתי, 'בסדר'. כשהוא אמר, 'פלס"ר צנחנים' גם אמרנו בסדר. התפללתי על שני החיילים שלי ועל כל החיילים של צבא ההגנה לישראל".
הוא שיתף אתכם באימונים?
"אביתר לא דיבר הרבה, הוא אמר, 'היינו, עשינו' והוסיף שהיה קשה. פעם הוא סיפר על מסע אלונקות. לא לחצנו עליו יותר מדי כדי שהוא לא יפלוט משהו שאולי אסור לו לספר. גם כשחזר הביתה עייף הוא תמיד חייך. לא מזמן שאלתי אותו אם עדיין קשה בצבא והוא שאל אותי, 'אמא, יש עבודה לא קשה?' כל מי שישב איתו רבע שעה התרשם מכמה שהוא צנוע וחכם".
"הוא הבטיח לי שאם ישחררו אותו ביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יבוא להרצות בכיתה שלי", מוסיפה שירה. "בשנה שעברה לא שיחררו אותו, והצטערתי. אבל אביתר אמר לי, 'אל תדאגי, כשאני מבטיח אני מקיים'. הוא קיווה שהשנה ישחררו אותו. את ההבטחה הזו הוא לא הספיק לקיים".
בחופשותיו בבית – "פעם בשבוע, פעם בשבועיים" לדברי האם, היא פינקה אותו ב"אוכל של אמא". מה זה? "ממולאים, עוף בתנור, וגם מאכלים בוכריים כמו גוז'גיזה – בצק ממולא בשר, פלוב – אורז אושפלאו, בארש – כוסברה ואורז. עשיתי הכל בשביל לפנק אותו, אבל הוא לא היה מפונק ולא ביקש דברים מיוחדים. כל מה ששמתי על השולחן היה לו טעים. כמעט כל שבוע שלחתי לו חבילה עם ממתקים. שוקולד שאמא שולחת יותר טעים מהשוקולד בשקם. עכשיו אני מצטערת על כל השבתות שבהן לא ביקרנו אותו בבסיס בגלל שאנחנו לא נוסעים בשבת. אולי הוא רצה שנבוא?"
שירה מספרת שאביתר היה זה שגילה לה את הזמר ישי ריבו. "הוא אהב מוזיקה מזרחית, ובמיוחד את ישי ובמיוחד את השיר 'הניסיון הזה'. בזכות אביתר גם אני התאהבתי בו".
אחד הצנחנים מגיש לשירה את הסלולרי שלו. "בפעם האחרונה שפגשתי את אביתר הוא הקשיב לשיר הזה". שירה בוחנת את הצג. "כל החבר'ה" של איזי על המסך. "אף פעם לא שמעתי אותו", היא מודה. "אחרי השבעה".
הייתה לו חברה?
"לא", יורה שירה. "אילו הייתה לו הוא היה מספר לי".
"בן עשרים וחצי", מתכווצת האם, "אפילו לאהוב הוא לא הספיק".
"הוא הספיק רק לחלום", מהרהרת שירה. "הוא רצה ללמוד הוראה ולעבוד כמחנך. הוא חיפש מקצוע עם שליחות".
לפעמים כוכב דועך
חייל אחר, שהדריך את אביתר בבא"ח צנחנים, עם גיוסו, מספר לאם השכולה שגם במדים בנה התנהג כמו תלמיד חכם. "בסוף כל יום באתי ואמרתי לחניכים מה היו הטעויות שלהם. כולם הקשיבו ושתקו. רק אביתר הוציא מהכיס פנקס קטן וכתב. פעם ביקשתי ממנו להראות לי את הפנקס. הוא כתב: 'היום לא הפגנתי מספיק אחריות בשמירה על הציוד'. הרצון להשתפר בער בעצמותיו לא בגלל שהוא רצה להיות טוב יותר מאחרים, אלא מפני שהוא רצה להוציא מעצמו את המקסימום".
"קיבלנו הוראה לא לדבר על האירוע", מתנצל צנחן ששירת בצוות של אביתר, "אבל אני יכול לספר שהוא היה סופר־אחראי. הייתי האחראי על הצל"ם – ציוד לראיית לילה – של הצוות, וכשהועברתי לתפקיד אחר חיפשתי מחליף. זה ציוד יקר, כל פריט עולה אלפי שקלים. אביתר היה הבחירה הראשונה שלי מפני שסמכתי עליו שייקח את המושכות. גם בניווט האחרון הוא היה מאורגן. נתן לכל אחד את מכשיר הקשר ומכשיר הג'י־פי־אס ועוד כל מיני פריטים שעדיף לא לדבר עליהם. הוא רשם מה נתן לכל אחד, כמו תמיד הוא היה מסודר טיפ־טופ".
"מסי! מראדונה!" קוראת האם לעבר חייל שאת פניו היא מזהה מביקורים בבית בהם דיבר עם אביתר על כדורגל. "נכון", הוא רוכן לחבק אותה. "האהבה לכדורגל חיברה בין שנינו. במיוחד לברצלונה. אביתר לא התלהב יותר מדי מכדורגל ישראלי. תיכננו לטוס למדריד אחרי שנשתחרר".
"מתי ראית אותו?" שואלת האם.
"עכשיו, לא מזמן", עונה הצנחן. "בנינו עמדות הסוואה בצפון, בטבע, בין השיחים. לכל אחד היה תפקיד – נווט, אחראי תקשוב, אני הייתי התצפיתן. ואביתר היה הבנאי. היו לו ידיים טובות". "אבל לפני מדריד הוא היה אמור לטוס לגרמניה, למשלחת מטעם הצבא", מוסיף אחד הצנחנים.
"ולפני זה יש סוף מסלול", מזכיר לה אחר, "ב־14 לפברואר". האם מנידה בראשה בעצב. ניכר שהיא עדיין לא מעכלת את הרשימה החדשה שעליה להכין – רשימת הדברים שאביתר לא הספיק לעשות ורשימת האירועים שהוא יחמיץ.
"אני חייב לשאול אתכם משהו!" מכריז אחד הנוכחים. "גם אני הייתי קרבי. לא צנחן, אבל גם לא ג'ובניק". הם מהנהנים. "גם אני יצאתי לניווטים", הוא מוסיף ומשלב את זרועותיו על החזה. "ככה היו עושים בזמני. מצמידים את הידיים ומחזיקים את החבל. גם אתם עשיתם ככה?" החיילים נבוכים. חוזרים וממלמלים שנאסר עליהם למסור פרטים. אחת הנשים עונה לגבר: "מה אתה עושה השוואות? מה שהיה פעם זה לא מה שהיום. וחוץ מזה, אביתר יצא לניווט בודד".
הקולות מורמים. זה טוען שניווט בודד משמעו שניים. זו מצביעה על התקרה הלבנה ואומרת ש"לכל חייל יש כוכב בשמיים ולפעמים, אי־אפשר לדעת למה, כוכב אחד דועך".
עוד ועוד אנשים נוהרים לאולם שבמרכזו ניצב שולחן עץ ארוך, עמוס במעדנים. אחת השכנות נכנסת עם סיר מרק מהביל. "טרי ובריא, ואת יודעת שאצלי כשר למהדרין", היא אומרת לאם השכולה. ביום שני בבוקר הבחינו השכנים בחיילים שנכנסים ויוצאים מהבניין, ולא העלו בדעתם מה הסיבה. אלה היו המודיעים מקצין העיר. לבסוף הם נסעו למשרד של פנחס יוספי, בבני־ברק, והוא היה זה שצילצל לעבודה של רעייתו, ב"משען" ברמת אביב.
עכשיו יושב פנחס בכניסה לאולם, מוקף בגברים. מדי פעם הוא מטה אוזנו לעבר השיחה הגועשת באגף הנשים. החלונות מוגפים בגלל הקור והוא מעשן. "זה בגלל שהוא כועס", מסנגרת עליו אשתו. "מישהו כתב שאבא של אביתר צעק על המג"ד שבא לנחם, וזה לא נכון. בעלי לא צועק, בטח שלא על מפקד. אבל הוא, כמו כולנו, רוצה תשובות".
לאיזו שאלה?
"למה הבן שלנו נהרג? למה הצבא לוקח סיכונים שנגמרים במוות מיותר? למה הוציאו אותם בסערה? הרי אביתר שלנו לא נהרג מכדור של מחבל או במלחמה. הוא בסך הכל יצא לניווט. מה, ניווט זה למות?"
מדובר צה"ל נמסר: "האירוע נמצא בתחקיר ביחידה ובסיומו יוצג לכלל דרגי הפיקוד הרלוונטיים. בנוסף, הורה מפקד פיקוד המרכז על הקמת צוות מומחים בראשות מפקד חטיבת עציוני לבדיקת נסיבות האירוע. כמו כן, נפתחה חקירת מצ"ח בנושא ובסיומה יועברו ממצאיה לעיון ובחינת הפרקליטות הצבאית. בסיום כלל התחקירים יוצגו הממצאים למשפחתו של אביתר יוספי ז"ל ויופקו לקחים בהתאם. צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה".
