הטוב שבנחשים, רצוץ את מוחו
סיפור שמתחיל בלוויה של נחש. עאישה א־ראבי, פלסטינית תושבת הכפר בידיא, נרצחה ב־12 באוקטובר 2018, ערב שבת. א־ראבי נסקלה למוות בעודה יושבת במכוניתה. במסגרת חקירת שב"כ, נעצרו חמישה צעירים (ארבעה מהם שוחררו למעצר בית) בני ישיבת "פרי הארץ" מהתנחלות רחלים, כחשודים ברצח. השבוע נפגשה שרת המשפטים איילת שקד עם בני משפחות העצורים. "תהיו חזקים, אעשה מה שאפשר", הבטיחה. הגיוני. אפילו מעט מדי. אם וכאשר יבשיל העניין לכתב אישום - אני הייתי מזמן, בשם הקטינים הנאשמים לכאורה, את שרת המשפטים כעדת הגנה מספר 1. ואחריה יעלו בסך הגוי, האישה והנחש.
השילוב הקטלני של גוי, אישה ונחש, מעוגן היטב במקורותינו. "הכשר שבגויים - הרוג. היפה שבנחשים - רוץ מוחו. כשרה שבנשים - בעלת כשפים. אשרי מי שעשה רצון המקום". כך ר' שמעון בר יוחאי, במכילתא על ספר שמות. כן, זה הרשב"י שלנו, בעל "ספר הזוהר", וההילולה השנתית במירון. הניסוח המצמרר הזה עבר הלאה בשינויי סגנון, והגיע למשל לרש"י, שסיכם: "מכאן היה ר' שמעון אומר: כשר שבמצרים - הרוג. טוב שבנחשים - רצוץ את מוחו". האישה־מכשפה הושמטה, אולי כי רש"י חשש מתנועת MeToo לעתיד, והסתפק רק בחיסול הגוי־נחש.
אבל שום תקינות פוליטית לא תעצור את האמת. "נשים נשים, שק של נחשים". האישה והנחש הולכים יחד, יד בזנב, מימי בראשית. בראשית ממש, המיתוס המכונן של המין האנושי. תקציר לעצלנים: הנחש פוקח את עיני חוה - חוה נותנת לאדם לטעום - אדם נשבר בחקירה של אלוהים ויוצא אפס עלוב ושטינקר. ועל מי מפילים את התיק? על האישה הנחשושית, כמובן. "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". כמה נוח. ככה סידרו לגברים גן עדן. הנחש־אישה המשיכו להתפתל בהיסטוריה, הוא ערום והיא עירומה, סמל דמוני לכל מה שהוא מפתה, שטני, מאיים, ממית. אפילו לחכם מכל אדם הייתה התפלקות בספר משלי, בנוגע ל"אישה זרה": "כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה. דרכי שאול ביתה. יורדות, אל חדרי־מוות".
לא עסק שלכם
אפרופו מוות, ומה בדבר ה"גויים"? האומנם חובתנו כיהודים להרוג כל אחד ואחד מהם? הציווי הזה עבר ריכוכים שונים. הסיוג העיקרי עמד על ההקשר המכריע: "שעת מלחמה בלבד". פסק למשל הרמב"ם: "אבל הגויים שאין בינינו ובינם מלחמה... אין מסבבים להן המיתה, ואסור להצילן אם נטו למות... שנאמר: לא תעמוד על דם רעך - ואין זה רעך". או בקיצור: אל תהרוג את הגוי התמים - אבל גם אל תציל אותו. מה זה עסק שלך?
זו אינה התחכמות תיאורטית. עד היום יש למשל דיון שלם בשאלה, "האם מותר להציל גוי בשבת?" זה מצחיק: כדי לבקר את החשודים ברצח עאישה א־ראבי, התיר הרב דב ליאור לנסוע בשבת; אבל להציל חיים של מטופל לא יהודי בשבת? פסק הרב עובדיה: "התורה לא התירה לחלל שבת בשביל גוי. אם זה גוי, נגיד היה נוסע ונפצע, הייתה תאונת דרכים, והביאו אותו לבית החולים - אסור לישראל לטפל בו". אביחי רונצקי ז"ל, מי שהיה בכירי "הבית היהודי", ולשעבר הרב הראשי לצה"ל, סיכם: "חיי גוי בוודאי שיש להם ערך... אך ערכה של השבת חשוב יותר", כתב. "אין בתוכם ולו (פוסק) אחד שמביא נימוק שמתיר לדחות שבת, בגלל ערך חייו של אינו יהודי".
זו העמדה העקרונית. בפועל, על היהודי - נניח רופא במיון - לנסות להתחמק. בריכוז פסקים והלכות לחייליו, כתב רונצקי: "אם אפשר להתחמק ולא לטפל בו (בגוי) (אין הכוונה שיהודי אחר יעשה זאת - אלא שהוא לא יטופל כלל, בתואנות שונות) חייבים לעשות זאת". ואם לא ניתן להתחמק? אין ברירה אלא לטפל בגוי - אבל רק "מחשש איבה" של מה יגידו. בלשון הרב: "נראה שבימינו המציאות השתנתה, ומתברר שנימוק כזה, שאנו מטפלים רק במי ששומר שבת - לא יתקבל. ועוד שחשש האיבה היום רחב יותר, מפני שאמצעי התקשורת עשויים להעביר ידיעה כזאת - שרופא יהודי נמנע מלטפל בגוי, ועקב כך הגוי מת - במהירות רבה, וממילא יהודים בעולם יסתכנו בחשש נפשות".
הפלפולים האלה לא יכולים להסתיר תפיסת עולם מצמררת המבחינה בין דם לדם, וכמעט אמרנו, בין אדם לבהמה. ולמה כמעט. כתב כבר הרב קוק, אבי הציונות הדתית: "ההבדל בין הנשמה הישראלית (היהודית)... ובין נשמות הגויים כולם... הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה". בקו ישיר אל ימינו, אל הספר "תורת המלך", מהערוגה הסמוכה ל"פרי הארץ". שם נדרשו שוב אל סוגיית "טוב שבגויים - הרוג": "מדובר על אלה שהיינו יכולים לחשוב שהם 'טוב שבגויים', ולכן נימנע מלהרוג אותם כלל האפשר - ובאו חז"ל ולימדו שלא להסס, אלא נמהר להרגם! מפני שרשעותם גורמת לנו לחשוד בהם, ולהתייחס אליהם כמו אל נחשים". תודו שהתגעגעתם: הנחש!
מלאה כל טוב
מי שהחזיר את הארס המפעפע הזה לתוך מחזור הדם החילוני־מודרני שלנו, הוא לא אחר מאשר שרת המשפטים איילת שקד. כן, זו מהמפגש עם משפחות החשודים השבוע, ו"תהיו חזקים". ב־1 ביולי 2014 העלתה שקד פוסט בחשבון הפייסבוק שלה, שהעתיק מאמר של אורי אליצור המנוח. אליצור כשלעצמו גנז את המאמר, שקד בחרה לתת לו חיים חדשים. וכך כתבה:
"העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו צריכים להשיב מלחמה... זו מלחמה בין שני עמים. מי האויב? העם הפלשתיני. למה? תשאלו אותו, הוא התחיל... מה כל כך מזעזע בהבנה, שהעם הפלשתיני כולו הוא האויב? כל מלחמה היא בין שני עמים, ובכל מלחמה העם שפתח במלחמה, כולו, הוא האויב... במלחמות בדרך כלל האויב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו". הנה לכם, "המלחמה הטוטאלית" הנדרשת במקורותינו. עיתוי נכון - צ'ק.
משם המשיכה שרת המשפטים אל האישה הפלסטינית, ואל יוצא חלציה. ניחשתם היטב, ידידנו הנחש: "מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל... כולם לוחמי האויב, וכולם דמם בראשם. עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש: אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים".
עאישה א־ראבי נסקלה למוות, לכאורה על ידי צעירים יהודים. במחשבה נוספת, יש בזה היגיון פנימי רב. ערבייה, אויב־לנצח, מצב מלחמה בשטחים, אישה גויה, שמבטנה בקעו כבר תשעה ילדים, ומי יודע איזה מהם יהפוך לנחש? על קרקע דשנה של הלכות דתיות קיצוניות, ושרת משפטים שמבקשת "יותר משפט עברי" - צריך רק ניצוץ לאומני־פוליטי עכשווי, כדי לטרלל לילדים בני 16 את המוח. לצייד אותם באבן, ובחסינות אלוהית של בעל כוונות טובות.
וזה, אחים יקרים, מה שקורה לנו אחרי 50 שנה בשטחים. מתגוללים על הנוער החילוני, "העגלה הריקה", שמתדלק את עצמו ביום שישי בוודקה; אלוהים ישמור את צעירי "העגלה המלאה", וקידוש ליל שבת שלהם. אלוהים ישמור - וגם הוא כנראה לא מספיק.
לפנייה לכתב/ת 
