ראשון 16 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 10.01.2019
    הממשלה מציגה: כך הפקרנו את התקציב
    פוליטיקאים נבחנים בעשייתם ובמחדליהם • אף שיכלה, ממשלת נתניהו לא קידמה את מערכת הבריאות, החינוך והתעסוקה ־ אבל בעיקר החמיצה הזדמנות לאפס את הגירעון • וגם: איך אפשר להקל על המצוקות במערכת הבריאות מבלי להכביד על קופת האוצר, והמקרה המוזר של בר רפאלי
    סבר פלוצקר

    פוליטיקאים נבחנים במה שעשו, וגם במה שלא עשו כשיכלו לעשות. לעיתים קרובות המחדל של אי־עשייה גדול בהרבה מזה של עשייה. כך במדינאות, כך בכלכלה. ארבע שנים אחזה ממשלת נתניהו היוצאת בהגה – ולא קידמה את המדינה. בתחום המדיני, היחסים בין ישראל לפלסטינים גרועים בהרבה ממה שהיו לפני ארבע שנים; בתחום הביטחוני, כוחה והשפעתה של איראן במזרח התיכון חזקות דרמטית לעומת תחילת 2015.

     

    מחדל אי־העשייה בולט גם בתחומי היסוד של הכלכלה והחברה. כך, ההשקעות החסרות בבתי חולים החמירו את השברים במערכת הבריאות הציבורית; ההשקעות חסרות בתשתיות הביאו את העומס בכבישים ובתחבורה הציבורית לשיאים; שינויים מבניים שלא נעשו במערכת החינוך סתמו את הגולל על שיפור קבע בהישגי התלמידים, ועל משיכת מורים חדשים איכותיים לחינוך; התחמקות מעימות עם מנגנוני הדיכוי בחברה החרדית גרמו לירידה, ראשונה מזה עשור, בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים, ובשיעור החרדים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה.

     

    אבל הכישלון הסמוי הגדול של המדיניות הכלכלית, לפחות בשנתיים שחלפו, הוא בהחמצת ההזדמנות־שלא־תחזור לאפס את הגירעון הבסיסי בתקציב הממשלה. המחמיצים בה גברו על הריאליסטים. שינויי חקיקה ארעיים, כמו הפחתת מס חד־פעמית על משיכת דיבידנדים בחברות פרטיות, והסכמים פנים־ממשלתיים, כמו בין האוצר למשרד הביטחון או לביטוח הלאומי, שיבשו את חישובי הגירעון בפועל בכל אחת משנים אלו ומקשים על גילוי האמת. לגבי 2018 יש עדיין ויכוח ציבורי אם האוצר הפעיל בחודש דצמבר "אמצעים מיוחדים" כדי לייפות את התמונה במיליארדי שקלים. אבל אין הבדל כלכלי ממשי בין גירעון של 2.9% מהתוצר, לכזה של 3.2% מהתוצר. יש הבדל עצום בין תקציב מאוזן לתקציב גירעוני, שחייב את הממשלה להוסיף לחובותיה 65 מיליארד שקל בשנתיים שחלפו.

     

    גירעון של 3% ואף יותר מהתוצר מוצדק כשהמשק מצוי באבטלה ובמיתון; אין לו מקום כשהכלכלה נמצאת בתעסוקה מלאה מתמשכת. ב־2017 וב־2018 עבד המשק במלוא הקיטור, באבטלה שולית, ועם עליות בשכר, ברווחי החברות ובצריכה הפרטית. בנק ישראל ניהל מדיניות של כסף כמעט־חינם. זו סביבה אידיאלית לשאוף ולהגיע בה לאפס גירעון בתקציב המדינה. אף על פי כן, האוצר לא הביא לממשלה תוכנית לחיסול הגירעון, לא הציב יעד כזה ולא פעל להשגתו. להפך: גם ל־2017 וגם ל־2018 הוצב יעד גירעון "מתוקן" הגבוה בשליש מהתוואי הרב־שנתי שקבעה ממשלת ביבי־לפיד. לפי אומדנים מוקדמים של OECD, הגירעון הבסיסי של הממשלה העמיק בשנתיים אלו לכדי 3.5% מהתוצר, אחד הגבוהים בין מדינות הארגון.

     

    איך יכלה ממשלת ביבי־כחלון להשיג איזון תקציבי? זה תלוי בהשקפתו של המשיב. כלכלן שמרן ימליץ על ריסון חד בהוצאה הציבורית – אף שישראל מצויה בתחתית הדירוג של המדינות המפותחות, לפי משקל ההוצאה הציבורית האזרחית־חברתית בתוצר. כלכלנים ליברליים ימליצו על העלאת מסים פרוגרסיבית, כדי להשוות את נטל המס הישיר בארץ למדינות מתקדמות. לפי תפיסה זו על העלאות המסים לממן הגדלת תקציבים בתחומים הסובלים מחולשה ותורמים לחולשה – תשתיות, בריאות, חינוך והשכלה, הכשרה מקצועית, הסעת המונים. אסטרטגיה כזו הובילה בנאומיה וסקירותיה נגידת בנק ישראל הקודמת ד"ר קרנית פלוג, בגיבוי חטיבת המחקר של הבנק.

     

    במה בחרו כחלון ונתניהו? בגרוע משני העולמות. מחד, ממשלתם הגדילה את ההוצאה על תמיכות, סובסידיות ופרויקטים הקרובים לליבם של שרים מהקואליציה, ומנגד, הפחיתה את המסים על הכנסות מהון, יבוא אישי וצריכה פרטית. הפחתות מסים אלו חוללו – כדרכן של הפחתות מס – גידול זמני בקניות, ואשליה של צמיחה מואצת.

     

    אשליה, כי אחרי קצב צמיחה נאה של 3% לנפש בשנים 2010־2011, ירדה ישראל אשתקד לקצב מאכזב של 1.2% בלבד – ולאחד המקומות האחרונים, השישי מהסוף, ב־OECD. לא רק שלא התקדמנו בסגירת הפער בינינו לבין המערב המפותח, הלכנו הרחק אחורה. גם בתחום חשוב שני, התלות ביבוא, הלך המשק אחורה. לא נעים לראות גן סגור, ועוד פחות נעים לראות גירעון שנפתח בסחר החוץ. לפי סטטיסטיקה א־פוליטית חסרת רחמים, בארבע שנות כהונתה של הממשלה היוצאת, זינק היבוא הריאלי לארץ ב־25%, אבל היצוא הריאלי עלה רק ב־7%. ההפרש בין היבוא ליצוא – גירעון שוטף – כמעט והוכפל.

     

    הממשלה תוריש למחליפתה שתושבע במאי השנה משק מוחלש, שמצבו הרבה פחות מבטיח ממה שהיא זכתה לקבל בעת השבעתה באפריל 2015.

     

    הערת דצמבר

     

    דצמבר היה תמיד חודש מכושף בתקציב. כשלקראת סוף השנה היה האוצר מגלה להפתעתו שהגירעון השנתי בפועל עלול להיות חצי או רבע מהמתוכנן, הוא היה עושה שמיניות באוויר כדי למנוע אסון כזה. למה אסון? כי גירעון נמוך מהצפוי מותיר בתקציב "עודפים", שמדרבנים את השרים והח"כים לדרוש לחלק (ביניהם) את "הכסף שבקופה". רק שאין כאן כסף בקופה: העודפים הם בסך הכל הפרש חשבונאי בין תחזית הגירעון לגירעון בפועל, ובין התחזית לגיוס חוב ממשלתי נוסף לבין הגיוס שאפשר להסתפק בו בפועל.

     

    כדי למתן את המתקפה הפופוליסטית, נוהג האוצר לדחוס לחודשי דצמבר כל הוצאה תקציבית אפשרית ובלתי־אפשרית, כדי להעלות את הגירעון. הנה שתי דוגמאות אקטואליות. בשנה די נורמלית, 2016, הסתכם הגירעון בתקציב הממשלה עד חודש דצמבר ב־8 מיליארד שקל בלבד. באוצר עבדו שעות נוספות, ובדצמבר לבדו הצליחו לייצר גירעון של 18 (!) מיליארד שקל – פי 2.25 מהגירעון המצטבר ל־11 החודשים הקודמים.

     

    בשנה פחות נורמלית, 2017, התמונה כבר נעשתה מטורפת. עד דצמבר היה הגירעון התקציבי המצטבר רק 3.5 מיליארד שקל, כמעט איזון. ואז, במאמץ אדיר, הצליח האוצר לגרום בדצמבר לבדו לגירעון של 21.5 מיליארד, פי 6 מהגירעון שהצטבר עד אותו החודש. בנק ישראל, מבקר המדינה וגם החשב הכללי באוצר עצמו, מתחו ביקורת על התופעה.

     

    ועכשיו לדצמבר 2018. חודש קריטי שבו התאמץ האוצר, בניגוד לשנים הקודמות, דווקא לצמצם את הגירעון בכל דרך חשבונאית וניהולית אפשרית. המאמץ צלח, והנה נס בעיירה: הגירעון בדצמבר הסתכם ב־14 מיליארד שקל בלבד, מול גירעון מצטבר של 25 מיליארד שקל בינואר־נובמבר.

     

    האם ההיפוך הזה סביר? קשה לשפוט; השקיפות של תקציב הממשלה היא כמו זו של חלון סגור ביום סוער. רק שומעים את הטיפות. אבל נעשה תרגיל ונשאל מה יכול או צריך היה להיות הגירעון בדצמבר 2018 לו פעל בו האוצר כפי שפעל בדצמבר 2016. התשובה: 56 מיליארד שקל, גבוה ב־300% ממה שהוצג בפועל.

     

    לפי חישוב זה, הגירעון לכל שנת 2018 היה מסתכם ב־81 מיליארד שקל, שהם כמעט 6% מהתוצר המקומי. כפול מהסכום והיחס שהציג האוצר לציבור.

     

    איני טוען כי זו האמת התקציבית לאמיתה. אני רק תוהה מהי האמת.

     

     

    הצעות למצעים (2)

     

    בשבוע שעבר פתחנו תיבת הצעות כלכליות־חברתיות למצעי המפלגות לקראת הבחירות. גם השבוע הקוראים מוזמנים לשלוח את הצעותיהם – למייל mamon@yediot.co.il – והמעניינות יתפרסמו בקרוב. בינתיים, עוד שתיים אקטואליות.

     

     

     להחזיר את המס המקביל

     

    לפי נתונים של משרד הבריאות, סל הבריאות שמספקות קופות החולים הגיע אשתקד ל־51 מיליארד שקל. ההכנסות ממס בריאות היו 24.5 מיליארד שקל, וכיסו רק 48% מהסל הזה. תקציב הממשלה הוסיף עוד 23.1 מיליארד, ואת היתרה שילמו המבוטחים כהשתתפות עצמית.

     

    לא זו הייתה הכוונה המקורית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ב־96', שנה לאחר כניסתו המלאה לתוקף, כיסה מס הבריאות 44.5% מעלות הסל, ותקציב הממשלה עוד 10% ממנו. מי שילם את היתרה הגדולה? המעסיקים, באמצעות "מס מקביל". מס מקביל הונהג כהשתתפות של המעסיק בביטוח הבריאות של עובדיו, על סמך ההנחה הנכונה, לפיה עובדים בריאים הם אינטרס כלכלי של המעסיקים. ב־97' בוטל המס, והממשלה נטלה על עצמה את מימון סל הבריאות, במקום המעסיקים.

     

    לביטול ניתנו הסברים שונים שלא כדאי לחזור עליהם, בכל מקרה הם לא מתאימים לישראל 2018. אבל הביטול הפך אותנו למדינה היחידה במערב שבה המעבידים לא משתתפים בגרוש בביטוח הבריאות של עובדיהם. זאת סובסידיה שנתית ענקית, שלא נבחנה בכלי מדידה כלכליים וחברתיים. כעת, אל מול המחסור הבולט בתקציבי בריאות, הגיעה העת להנהיג מחדש את המס המקביל. התעסוקה המלאה מאפשרת זאת.

     

    באותה שנה, 1996, היו ההכנסות ממס בריאות "מקביל" שוות ל־1.6% מהתוצר המקומי. החזרתו להיקף יחסי דומה השנה, משמעה לגבות מהמעסיקים 22 מיליארד שקל – לא ריאלי פוליטית ולא אפשרי כלכלית.

     

    לא זו הכוונה. הכוונה היא לכלול במצעי המפלגות לקראת בחירות 2019 הצעה לחייב את המעסיקים בהשתתפות קטנה, כמעט סמלית, בביטוח הבריאות של העובדים: לחייבם במס מקביל של 1.25% מהשכר שהם משלמים. מס כזה יכניס לקופת המדינה כ־6.5 מיליארד שקל, הסכום החסר מדי שנה לחיסול הדרגתי של המצוקות במערכת הבריאות ולהורדת הציבור מעץ ביטוחי הבריאות המשלימים.

     

    כמובן שבכלכלה אי־אפשר לייצר כסף יש מאין. המס המקביל החדש ייקר את עלויות הייצור במגזר העסקי, ויגרום להאצה של אינפלציה חד־פעמית בסדר גודל של 0.25% בשנה הראשונה. כולנו נעמוד בזה.

     

    מס כזה יוסיף לסל הבריאות עוד כחצי אחוז מעוגת התוצר המקומי. לא מהפכה, כן השבחה. ייתן תקווה שנזכה לראות בבתי החולים מסדרונות פנויים ממיטות חולים, במהרה בימינו.

     

     

    להחזיר את המס המקומי

     

    השבוע הודיעה פרקליטות מיסוי וכלכלה כי היא שוקלת הגשת כתב אישום נגד הדוגמנית בר רפאלי בכפוף לשימוע בעבירות מס. רפאלי מואשמת שהתחמקה ממס בטענה שאינה תושבת ישראל והעלימה הכנסות של כ־30 מיליון שקל משירותי דוגמנות בחו"ל, כאשר במקביל התחמקה מתשלום מס בארה"ב בטענה שהיא תושבת ישראל, על פי הפרקליטות.

     

    העניינים יתבררו כמובן בבית המשפט, אם יוגש כתב האישום, אך מעלים תהייה כללית לגבי שיטת המס הנהוגה כיום בישראל.

     

    בעשורים שחלפו עבר המערב (באחרונה אפילו ארה"ב) לשיטה לפיה המדינה מחייבת במס, כל הכנסה שהופקה או נצמחה בשטחה. מה שהרווחת בישראל, שלם עליו מס בישראל, מה שהרווחת באמריקה, התחשבן עליו עם הרשויות האמריקאיות.

     

    שיטת מס זו, הקרויה "טריטוריאלית" או מקומית, הייתה נהוגה בארץ עד 2003. אז הוחלפה בשיטה המכונה "פרסונלית" או אישית, לפיה אדם וחברה שהם תושבי ישראל, חייבים במס ישראלי על הכנסותיהם בכל מקום בתבל.

     

    רק נחשו מה? מעבר מלא לשיטת מס פרסונלית, היה משחרר את כל החברות הזרות הפועלות בארץ ואינן תושבות ישראל, מתשלום מסים לקופת האוצר. אינטל למשל. לכן נוספו לפקודת המס הוראות המושאלות משיטת מס טריטוריאלית וחלות על חברות בבעלות זרה. בפקודה המתוקנת נקבע כי "מס הכנסה יהא משתלם על הכנסתו של תושב ישראל שהופקה או נצמחה בישראל או מחוץ לישראל (כלומר לפי השיטה האישית), ועל הכנסתו של תושב חוץ שהופקה או נצמחה בישראל (כלומר לפי השיטה המקומית)". וכאשר יהודים אמידים וישראלים שהיגרו מזמן היססו לעלות ארצה, מחשש שיחויבו במס על הכנסותיהם מחוץ לישראל, הוחלט להחיל גם עליהם את שיטת המס הטריטוריאלית. זהו "חוק מילצ'ן" הידוע לשמצה, ולא באשמתו.

     

    שיטת המס הפרסונלית חלפה מהעולם בשל היותה מסורבלת, בלתי־ניתנת־לאכיפה וסותרת את יסודותיה של מערכת מס הוגנת. יישומה מחייב גיבוש קריטריונים ל"תושבות ישראלית", ואלה רבים ולא חד־משמעיים. "יישום מבחן התושבות", ציין בנימה ביקורתית בית המשפט העליון, "מצריך בדיקה ובחינה של מכלול הנתונים המאפיינים כל נישום באופן ספציפי, הן של מצבו האובייקטיבי והן של הסובייקטיבי".

     

    המיזוג של שתי שיטות המיסוי גורם לעיוותים ולתחושת אי־צדק אצל הנישומים. הוא מקשה על עובדי רשות המסים, ומחייב הסתמכות על פסיקה של בתי משפט. בלית ברירה הוא מוביל לאבסורדים כמו לאי־גביית מסים מרווחים ישראליים של חברות אינטרנט כמו פייסבוק וגוגל.

     

    כדאי לנו להתעשת ולחזור בהקדם לשיטת מס טריטוריאלית, המומלצת גם על ידי מוסדות כלכליים בינלאומיים. ככל ששיטת המס פשוטה יותר, ההכנסות של המדינה גבוהות יותר, וההשתמטות וההתחמקות קטנות יותר. אבל היכן המפלגות שיכללו הצעה ברוח זו במצעיהן הכלכליים? לא מצאתי אותן. כן מצאתי הרבה סיסמאות.

     


    פרסום ראשון: 10.01.19 , 16:22