בחירות 2020
ככל שנוקפים הימים, מפלגות מתפצלות או נפטרות ממשקל עודף, ומגזרת בני גנץ השתיקה נמשכת, כך מתקבעת ההכרה שמדובר בעצם במערכת בחירות "דאבל". המערכת הפוליטית מתכוננת לבחירות אפריל 2019, אבל עיניה נשואות לבחירות שאחריהן. או במילותיו של נסראללה במלחמת לבנון השנייה: בעדה (אחרי), בעדה.
שתי הנחות יסוד עומדות בבסיס התיאוריה: שנתניהו ינצח בבחירות ושזמן לא רב לאחר מכן הוא ייאלץ לעזוב את תפקידו ותקום ממשלה אחרת. בראשו של כל שחקן במערכת הפוליטית, בטח של כל מי שיש לו מרחב תמרון ויכולת להכריע בין אלטרנטיבות, עובר התסריט הזה וההערכות והמהלכים נקבעים בהתאם לכך: מתמודדים עכשיו, נערכים ליום שאחרי.
אבל יש רק אדם אחד שהחלטתו היא החלטה אסטרטגית, כזו שהשפעתה אמורה להשפיע על הבחירות בצורה דרמטית. קוראים לו גנץ. בני גנץ.
כבר כמה ימים מסתובבת ברשת "ידיעה" כאילו הפנטומימאי חנוך רוזן מונה לדוברו של גנץ, והזמנות לסדנאות ויפאסאנה בהנחייתו רצות בפייסבוק. זו אמנם בדיחה, אבל יש בה יותר משמץ של אמת. שתיקתו של גנץ מסתירה מאחוריה התלבטות דרמטית, בטח כשהיא מוצבת בפני מישהו שאינו ידוע בהחלטיותו.
כפי שזה נראה עכשיו שתי אפשרויות עומדות בפני גנץ. האחת, להצטרף ללפיד ולהפוך מיד לאלטרנטיבה שלטונית. על פי שני סקרים שבדקו את האפשרות, בתוכנית הבוקר של "קשת" ובערוץ 10, החיבור בין גנץ ללפיד צימצם את המרחק מנתניהו למנדט אחד (30־31 בסקר אחד, 26־27 בשני). במקרה זה גנץ יצטרך להסתפק במספר 2 במפלגתו של לפיד, שלא מתכוון לשים את האגו בצד, אבל הבונוס של מהלך כזה הוא שיש סיכוי למהפך שלטוני. כל תיאוריות ה"ביבי לוקח בכל מקרה" נטרפות ברגע אחד. ובהתחשב בעובדה שכתבי האישום עוד לפנינו, זה הופך את המרוץ לפתוח לגמרי.
האפשרות השנייה היא שגנץ ירוץ לבד בראש מפלגה חדשה. למרות שבשאלה על מידת התאמתו לראשות ממשלה גנץ זוכה לאחוזים יפים - המצב רחוק מלהיות כזה כשמדובר במספר המנדטים שבהן תזכה מפלגה בראשותו. עם 12־14 מנדטים, לפחות לפי הסקרים, גנץ לא יהיה ראש הממשלה הבא, ובוודאי שלא יפיל את נתניהו. לכן, אין מנוס מהמסקנה, שאם גנץ יתמיד בהחלטתו לעמוד בראש מפלגה, נראה שאינו מתכוון לקרוא תיגר על שלטון נתניהו, אלא להיכנס לממשלתו כשר בכיר.
עד שגנץ לא ידבר, לא נדע למה הוא חותר. אבל נדמה לי שהחלטתו לרוץ לבד, יכולה לתת אינדיקציה טובה לכוונתו להיות חלק מממשלת נתניהו. בראיון לאריה גולן, אמר השבוע לפיד, שהוא לא מתכוון להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. כשגולן דחק אותו לפינה, לפיד הבהיר שהוא לא יכהן כשר תחת ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, עם שימוע או בלעדיו. זו הפעם הראשונה שלפיד אומר את זה. עד עכשיו הוא שמר על עמימות בעיקר בגלל החשש שעם הכרזה כזאת הוא עשוי לאבד מנדטים של מצביעי ליכוד. יהיה קשה לו לחזור בו מהאמירה הזאת, עד כמה שקשה לפוליטיקאים לחזור בהם מאמירותיהם.
יש המעריכים שאחד המכשולים בחיבור בין גנץ ליעלון הוא עמדתם השונה בעניין הצטרפות לממשלת נתניהו, כשיעלון נגד כניסה וגנץ מסרב להתחייב על התנגדות. כדאי שגנץ יביא בחשבון גם את עמדתו החדשה של לפיד.
מצד שני, אי־אפשר להתעלם מהיכולת הארגונית שיש עתיד יכולה להעמיד לרשות גנץ אם רק ירצה. מי שנכח השבוע באירוע פתיחת הקמפיין של לפיד בראשון־לציון, קיבל תזכורת לכך שמדובר במכונה משומנת, אולי המשומנת ביותר בפוליטיקה הישראלית. מאות פעילים קיבלו את לפיד בשאגות "הו־הא מי זה בא". הטלפרומפטר פעל, התאורה בהקה, ההפקה תיקתקה. תזרקו לתוך כל זה רמטכ"ל גבוה ונאה (ומי יודע, אולי גם גולנצ'יק גברי), והנה יש לנו מערכת בחירות צמודה ואגרסיבית.
אלא שיכול להיות שדווקא בגלל זה גנץ מהסס. החשש שלו הוא מכך שייבלע במכונה של לפיד. נכון, הסטארט־אפ הקטן, קטן מאוד יש לומר, שבנה לעצמו, מבטיח לו דרך בטוחה ושלווה לממשלת נתניהו הבאה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להוביל קו ממלכתי ולא מתלהם, לקבל כל מספר בין 8 ל־14 מנדטים, והוא יהיה שר הביטחון הבא. במובנים רבים, זה מתאים יותר לאופיו הנינוח.
אלא שיש בעיה עם האפשרות הזאת: בחוגים מסוימים, אלה שגנץ פונה אליהם, היא עשויה להיות בלתי נסלחת. ברצונו או שלא ברצונו, נקלע גנץ למצב שבו הוא האיש שיכריע אם נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא.האיש הסימפתי הזה, שאין מי שמפקפק בכך שהוא בחור טוב במובן הטוב של המילה, עשוי להפוך לאיש שמכר את עקרונותיו עוד לפני שיצא לדרך, ולהעניק את הבחירות על מגש של כסף לראש ממשלה שחשוד בעבירות שחיתות חמורות. הבוחרים שלו – שהם בהגדרה במחנה של ה"רק לא ביבי" – לא יסלחו לו. הקריירה שלו תיגמר עוד לפני שהתחילה והוא יוכתם כאופורטוניסט גמור.
מדובר בדילמה לא פשוטה, אבל אם גנץ החליט להיות פוליטיקאי, אלה בדיוק הדילמות שאיתן הוא צריך להתמודד. להצטרף ללפיד ולאבד את המפלגה שרצה בה, או להיות האיש שימליך שוב את נתניהו.
שר בכיר בליכוד אמר לי לאחרונה שבליכוד מתלבטים מה עדיף להם: מצד אחד, כשגנץ מתמודד בראש מפלגה עצמאית, הוא גונב להם יותר מנדטים. מצד שני, מבחינת קואליציה עתידית, אם הוא הולך לבד הוא מועמד טבעי להיכנס לממשלת נתניהו. אם הבנתי נכון, הם כנראה רואים בו במצב הזה יותר שותף פוטנציאלי מאשר שואב אלקטוראלי. עכשיו גנץ צריך להחליט אם הוא מעדיף את מה שבליכוד מעדיפים.
אותה אדרת
אפילו בליכוד סבורים שהנאום, הצהרה, קריאה לעזרה – או איך שלא נקרא לאותה התייצבות מוזרה של נתניהו בפני המצלמות ביום שני בערב, אחרי שעות שבהן הובטחה לנו ידיעה דרמטית – לא היה מהטובים שלו. להחליט במהירות על עלייה לשידור, ורק לאחר מכן להזעיק את עורכי הדין שלו להתייעצות – מעיד יותר על אלתור מאשר על מחשבה מושכלת. זה לא שאנחנו לא מכירים את הצד האימפולסיבי של נתניהו. את המשיכה שלו אל אורות המצלמות מבלי להביא בחשבון את הכוויה שהן מסוגלות לגרום, למשל בפרשת הקלטת הלוהטת. ובכל זאת, זה לא היה קורה לנתניהו של לפני שלוש שנים, או אפילו שנתיים.
אז נכון, הוא קיבל רייטינג נאה ביותר. איך לא, כשמפמפמים לציבור על הודעה דרמטית. אבל הנזק רב מהתועלת. אם עד עכשיו הוא הצליח להטמיע בציבור תומכיו שמדובר בזוטי זוטות, ושסיגרים, שמפניות וחמגשיות הם לא עילה לכתב אישום - הרי שהופעתו עכשיו, יותר משהעידה על מצב נפשי – צפתה פני עתיד. היא התייחסה לתיק 4000, והציפה האשמות שלא ממש נטמעו עד כה בתודעה הציבורית.
ההופעה שעוררה יותר רחמים מאשר הזדהות, הראתה שנתניהו הפנים סוף־סוף שהיועץ המשפטי מתכוון להגיש נגדו המלצות על שוחד עוד לפני הבחירות. ההכרה הזו לא חילחלה השבוע. נתניהו ידע על פגישתו החשאית של מנדלבליט עם יועצים משפטיים ופרקליטי המדינה לשעבר, עוד לפני שזה פורסם בחברת החדשות. בפגישה שהתקיימה לפני יותר משבוע במלון כרמים בירושלים, התייעץ מנדלבליט עם הנוכחים, אם יש בעיה משפטית שתמנע פרסום המלצותיו לפני הבחירות. הנוכחים חיזקו את דברי מנדלבליט, שאמר להם כי פרסום ההחלטה לפני הבחירות הוא חובה כלפי הציבור שהולך לבחור.
והייתה לנתניהו עוד אינדיקציה: פרישתם של בנט ושקד מהבית היהודי והקמתה של מפלגת הימין החדש. מה קרה, פתאום הם לא מסוגלים להסתדר עם אורי אריאל? פתאום סמוטריץ' לא בא להם טוב? החופזה שבה הוקמה המפלגה, שיש לה פוטנציאל יותר גדול לליכודניקים ולציבורים אחרים, הבהירה לנתניהו שגם שקד ובנט יודעים שהיועץ עומד להמליץ בקרוב על כתב אישום בשוחד.
האינפורמציה הזאת דרכה את נתניהו כמו חץ שלוח. הוא הבין שהטיעון שהשתמש בו, שזה לא הוגן ולא דמוקרטי להגיש כתב אישום לפני הבחירות כשאין זמן לשימוע – לא תופס. מה שהוא ניסה לעשות באותה הופעה מביכה, שלדאבון לב כמעט כל התקשורת שיתפה איתה פעולה - היה ניסיון של טובע להיאחז בגפרורים. בעיקר התלונה שלו על כך שלא איפשרו לו עימות עם עדי המדינה. נתניהו רצה לעשות את מה שעשה לתקשורת, למפכ"ל, לפרקליטות, לבית המשפט, ליועץ המשפטי: לערער את הלגיטימיות.
אם קודם טען נגד העיתוי של הפרסום לפני בחירות, עכשיו הוא ילחם על המהות. זו הולכת להיות המערכה שלו. "יהיה אישום – אז מה", כך תוארה ביום חמישי בעיתון הבית שלו האסטרטגיה לקראת הבחירות. נשמע מוכר? נכון. טקס הדלקת נרות עם פעילי ליכוד לפני שנה: אז יהיו המלצות - אז מה, אמר נתניהו לקהל המתמוגג. אז זו הייתה המשטרה. עכשיו היועץ המשפטי לממשלה. אותה הגברת עם אותה אדרת. זאת הולכת להיות המערכה של נתניהו: לא מערכה משפטית, אלא אלקטוראלית. כולם מבינים שהמלצת היועץ לא תביא למניעת בחירתו מחדש, ואפילו של המשך כהונתו עד לשלב מאוחר של ההליך המשפטי. השאלה שמעניינת אותו עכשיו היא איזה נזק ייגרם לו מבחינת מספר המנדטים. עם כתב אישום הוא עוד יכול לשרוד. לא עם קריסת התמיכה הציבורית.
דייר להשכיר
הוכחה נוספת לכוח המאגי שיש לאלופי צה"ל על הפוליטיקה היא יואב גלנט. על מה ולמה הוא זכה השבוע לחיבוק כזה מצד ראש הממשלה והליכוד ולתיק העלייה והקליטה? מישהו יכול להיזכר על איזו תרומה משמעותית שלו למדינה בשנים האחרונות שעליה מגיע לו כל הטוב הזה?
לפני הבחירות הקודמות גלנט עוד היה חבול מפרשת אי־מינויו לרמטכ"ל, מהטענות על פלישה לא חוקית לקרקעות ומצילומי האוויר הבלתי נשכחים של אחוזתו הפרטית. כחלון הושיט לו חבל הצלה, הכניס אותו לכנסת וסידר לו תיק משמעותי בממשלה. גלנט, מצידו, מיהר בתגובה לפתוח ברומן סוער עם נתניהו. נאמנות היא לא תכונה דומיננטית אצל הפוליטיקאים שלנו, אבל מאלוף במיל', כמעט רמטכ"ל, מותר היה לצפות להתנהלות אחרת.
גלנט קיבל את תיק השיכון בתקופה קריטית. נושא הדיור היה ועודנו מהנושאים הכי חשובים לאזרחי המדינה. כחלון שם על זה את כל יוקרתו. הוא היה בטוח שיחד עם שר שיכון ממפלגתו הם יצליחו לחולל מהפכה ולהוריד סוף־סוף את מחירי הדיור. שר האוצר הסתער קדימה, אבל מצא את עצמו לבד בשוחות. אלוף פיקוד השיכון שלו נשאר מאחור, "בקריה", מתרחק מנושאי משרדו, מרבה לדבר על ענייני ביטחון ולתחזק את היחסים עם נתניהו.
רגע, מישהו בכלל ידע שגלנט היה עד לפני דקה שר הבינוי והשיכון? תחשבו על שרים אחרים. נפתלי בנט, איילת שקד, ישראל כץ, גלעד ארדן ועוד. כל אחד מהם עוסק ומתבטא רבות בענייני חוץ וביטחון, אבל כולם מזוהים קודם כל עם נושאי משרדם. תגידו מה שתגידו על מירי רגב, אבל גם היא עוסקת קודם כל בענייני משרדה, למרות שבמקרה שלה מוטב היה שהייתה מניחה להם קצת.
אז השבוע גלנט מונה לשר קליטה במשרה מלאה. מה הקשר שלו לעלייה וקליטה? בערך כמו שהיה הקשר של פרופ' שלמה בן עמי, אינטלקטואל ואיש רוח, למשרד לביטחון פנים. הדבר האחרון שגלנט יתעסק איתו אלה בעיות קליטה של יוצאי אתיופיה. העיקר שזה מאפשר לו להישאר בממשלה ובקבינט.
ואם נחזור לרגע לתפקודו כשר השיכון, דבר אחד אי־אפשר לקחת מגלנט: במשך ארבע שנים הוא בכל זאת הצליח לבנות בית. את הבית החדש שלו בליכוד.
בלי מחסומים
נשות מחסום־ווטש קיבלו השבוע סיקור תקשורתי בלתי צפוי. בתחילה ברשתות החברתיות, כשרויטל גנץ, אשתו של המועמד המסקרן "הואשמה" בחברות בתנועה שלהם (והיא לא), לאחר מכן כששר המדע אופיר אקוניס חזר על המידע השקרי הזה בראיון ברדיו, ולבסוף כשהביאו את דבריו של גנץ משיחה שלו עם שי פירון, כשהכחיש מכל וכל את הטענות על השתתפותה של אשתו בהפגנות ובפעילויות של נשות המחסום, ואמר: היא לא תעשה שום דבר שיפגע בחיילי צה"ל.
לא ברור מה פגע בנשות המחסום יותר. אני במקומן הייתי נפגעת מדבריו של גנץ, שקישר בין עבודת הקודש שעושות אותן נשים, שגילן הממוצע הוא מעל 70, לבין פגיעה בחיילים. אבל דוברת התנועה, רעיה ירון, מבהירה: קוראים לנו עוכרות ישראל כל ימות השנה, אבל אנחנו גאות במה שאנחנו עושות.
כדאי שנדע על מי בדיוק היה השיח השבוע: מדובר בכ־200 נשים, מתנדבות שלא רואות שקל מפעילותן. שמדי שבוע, בכל מזג אוויר, יוצאות למחסומים ודואגות לשמור על זכויותיהם של פלסטינים, שעושים את דרכם לעבודה או ללימודים.
ירון, בת קיבוץ, בת של איש העלייה השנייה, מראשי התנועה הציונית, מספרת ש־98% מנשות המחסומים שירתו בצבא. הן אקדמאיות שיצאו לגמלאות והחליטו שזו תהיה הציונות שלהן. יש לנו עיניים מספיק גדולות כדי לראות גם את השכנים שלנו, היא אומרת. זו הציונות כפי שאנחנו חונכנו עליה, ואני מרגישה תחושה של שליחות. אנחנו לא פוגעות באף אחד, אומרת ירון, בטח לא בחיילים שעומדים במחסומים ומשרתים בשטחים. לכולנו יש בנים ובנות, נכדים ונכדות שמשרתים בצבא. אנחנו רואים בחיילים האלה קורבנות. הם נמצאים שם תחת פקודה.
הן נלחמות למען חברה טובה יותר, היא אומרת. כמי שאוהבות את המקום הזה ודואגות לדמותה של החברה הישראלית, אנחנו מזהות את האלימות בשטחים שזולגת לחברה הישראלית שבתוך הקו הירוק. השחתת קבר אביו של מנדלבליט וכתובת ענק לאורך הכביש, "מנדלבליט משת"פ", מזכיר לדבריה את פעולות תג מחיר. השתוללות מתנחלים בעת הארכת מעצר של החשודים בטרור יהודי – זו התנהגות שעד לא מזמן הייתה נחלת השטחים, וזה חודר יותר ויותר לתוך המדינה.
מה שאנחנו עושות, אומרת ירון, זה הצבת מראה בפני הציבור. התמונה לא תמיד מחמיאה, ולכן מעדיפים לנפצה במקום לתקן את עיוותיה.
ואנחנו, היא אומרת, גם אחרי 18 שנים של יציאה סיזיפית לשטחים, עדיין מאמינות בתקווה.
