ספר טיסה: רעב - רוקסן גיי

רעב

רוקסן גיי

"זה אינו סיפור של ניצחון, אבל זה סיפור שתובע שיספרו אותו, והוא ראוי להישמע. זהו ספר על הגוף שלי, על הרעב שלי, ובסופו של דבר זהו ספר שמספר איך נעלמתי ואיך הלכתי לאיבוד ואיך רציתי כל כך, רציתי שיראו אותי ויבינו אותי. זהו ספר שמספר איך למדתי, גם אם לאט מאוד, להרשות לעצמי שיראו ושיבינו אותי". קשה להישאר אדיש אל מול הכנות הנשפכת כבר בתחילתו של "רעב" (מאנגלית: דבי אילון/הוצאת בבל), של הסופרת והחוקרת הפמיניסטית רוקסן גיי. זהו ספר שרצוף לכל אורכו בנימה אישית עמוקה, בכנות שכל מהותה חשיפה.

החשיפה של גיי היא אליה וקוץ בה — היא לא שמחה לשתף בטרגדיה שעברה בילדותה, לאחר שנאנסה בגיל 12 על ידי קבוצת נערים. היא לא שמחה לספר על הטלטלה שעברה בעקבות זאת, איך שאכלה ואכלה "כדי להפוך את הגוף שלי למצודה". היא לא שמחה לכתוב על המאבקים שלה לרזות, עד שהגיעה להשלמה עם גופה הגדול. אבל הסיפור על הגוף שלה הוא דרכה לתבוע את סיפורם של הגופים כולם, או כפי שהיא כותבת: "לכל גוף יש סיפור ויש היסטוריה. הנה שלי, בממואר על הגוף שלי ועל הרעב שלי".

במובן הזה "רעב" הוא סיפור מטריד, שכן הוא בוחן את הגוף כאובייקט מרדני ומרכזי מאוד באספקטים השונים של חיינו — החל מהתפיסה העצמית שלנו וכלה בתפיסות שלנו כחברה שמנופובית המקדשת את המראה מעל הכל. "כל אישה שאני מכירה נמצאת בדיאטה תמידית", כותבת גיי. "אני עובדת כדי לזנוח את המסרים התרבותיים המזיקים שאומרים לי שהערך שלי קשור בגוף שלי לבלי הפרד".

הכתיבה יכולה להעלות מתהום הנשייה את הכאב הגדול ולפצוע, אך יכולה גם להיות כלי להבראה, כפי שהייתה עבור גיי – דרך להגיע להפחתת משקל ולשחרור מוחלט מכבלי הזיכרון הכואב. ולמרות שאין זה סיפור ניצחון, יש נחמה גדולה בשחרור שלו אל הדף.

"רעב" הוא מסמך מטלטל וכואב, טבול בהומור ובחוכמה, ביופי ובשמחה, בכתיבה שוצפת ועשירה, רהוטה ומיוחדת. הוא מהספרים שמתהדרים (בצדק!) בהגדרה הבנאלית "ספר מאסט", כי אין דרך אחרת לסכם אותו מלבד שאתם חייבים לקרוא אותו. כמה שיותר מהר.

עמודים: 266.

ציטוט: "מה שאתם צריכים לדעת זה שהחיים שלי חצויים לשניים, ולא מודבקים יפה כל כך. ישנם הלפני והאחרי. לפני שהשמנתי. אחרי שהשמנתי. לפני שנאנסתי. אחרי שנאנסתי".