המפגש בין הסטודנטית במדים לבין ד"ר קרולה הילפריך מהאוניברסיטה העברית יצר את העימות הקבוע בין שמאל לימין. כמה עצוב. תמליל השיחה לא מוכיח שום התנכלות של המרצה לחיילת. אין עדות ולא קובלנה על התנכלות במהלך השיעור. אין תלונות על כך שהילפריך ניסתה לכפות את דעותיה, ועוד נחזור לדעות שלה, ככל שניתן לקרוא להן "דעות".
השיא שהרגיז את ההמון הסוער היה בדברי המרצה לחיילת: "את לא יכולה להיות נאיבית ולהיות כאן במדים, ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית כשאת מבקשת להיות במדים ... את חיילת בצבא של ישראל, ואנשים יתייחסו אלייך בהתאם". זה אולי נוסח מעצבן, אבל הוא לא הצדיק את המהומה הציבורית. הרי יש מרצים עם אמירות הרבה יותר בוטות. ומי שזועק "זאב, זאב" על כלום או על כמעט כלום – מפסיד את ההזדמנות להיאבק בזאבים שיש באקדמיה.
ייתכן שלסטודנטית במדים היו סיבות טובות להתלונן, אבל לא נראה, לפחות לא לפי העדות שפורסמה ברבים, שהילפריך הייתה שותפה להתנכלות כלשהי. במובן הזה, יורשה לי להצטרף לאלה שהעבירו ביקורת על הודעת ההתנצלות של האוניברסיטה העברית. על מה אתם מתנצלים? מה היה הפשע של המרצה?
לד"ר הילפריך יש עמדות פוליטיות. זו זכותה. היא חתומה, למשל, על "גילוי דעת של חברי סגל מהאוניברסיטאות והמכללות" משנת 2002, של תמיכה בסרבנים. זה אותו גילוי דעת שגרם לשר המדע אופיר אקוניס למנוע את מינויה של פרופ' יעל אמיתי לוועדה אקדמית. אקוניס טעה. משום שלא כל עצומה, מלפני קרוב לשני עשורים, צריכה לגרום לתגובה עצבנית. ומי שרוצה לפסול את הילפריך על סמך התקרית ועל סמך עוד עצומה מ־2002, עומד על כרעי תרנגולת.
אנשי אקדמיה משמיעים עמדות מרגיזות. הם מצדיקים את העניין בכך שצריך לעודד חשיבה ביקורתית. עד כאן זה נכון. הבעיה היא שחוגים מסוימים באקדמיה הפכו לחממה לחשיבה עדרית. כאשר עשרה מתוך עשרה חברי חוג מסוים שייכים לימין הרדיקלי (אין מצב כזה) או לשמאל הרדיקלי (יש מצב כזה) - אז הדיבורים על חשיבה ביקורתית הם לעג לרש. האקדמיה רוויה במרצות ובמרצים ששוטפים לסטודנטים את המוח בסילופים, במניפולציות, בשקרים ובהטיות מביכות. לא כל המרצים. לא כל החוגים. וכאשר מרצות ומרצים משתמשים בתוארם האקדמי ובמוסד שבו הם מלמדים לצורך פרסומי זוועה נגד ישראל - הם לא יכולים לדרוש פטור מביקורת.
בשלב הזה, למרבה הצער, ד"ר הילפריך חוזרת לתמונה. בשנת 2014, וזה כבר לא מזמן, חתמה הילפבריך לא על עצומה אחת, אלא על שתיים מהעצומות המתועבות ביותר שפורסמו אי פעם נגד ישראל. בראשונה מהן נכתב שישראל "מבצעת שחיטה המונית של חפים מפשע". בשנייה, שפורסמה כ"מכתב פתוח לתושבי עזה" בכתב העת הרפואי "לנסט", נכתב בין השאר ש"ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות ... העולם חייב לנקוט סנקציות מיידיות נגד ישראל, כולל הפסקת כל סחר והסכמי שיתוף פעולה עם אירופה".
זה רק הולך ומחמיר. שתיים מהיוזמות של העצומה האחרונה היו ד"ר פאולה מנדוקה וד"ר סווי אנג. לפני שנחזור אליהן, יש צורך באתנחתה קלה כדי להזכיר שלכל שמאל קיצוני יש תאום מהימין הקיצוני. הפעם מדובר בגזען האמריקאי דייוויד דיוק, שבסוף 2013 גורש מאיטליה לאחר שניסה להקים תנועה ניאו־נאצית כלל אירופית. במסגרת תעמולת הביבים שלו יצר דיוק סרט בלהות על השליטה הציונית המאיימת על העולם ("CNN Goldman Sachs & the Zio Matrix").
כאן חוזרות לתמונה מנדוקה ואנג, יוזמות העצומה האנטי־ישראלית. הן התלהבו מהסרט של דיוק, תוך פרסום המלצה חמה: "צפו בווידיאו הזה לפני שהוא מוסר מהרשת. כל העולם חייב לדעת". מהר, מהר, הרי היהודים שולטים במדיה העולמית. הם כל כך שולטים, עד כדי כך שהסרט האנטישמי עדיין מוצג ברחבי הרשת. עורך ה"לנסט", ריצ'רד הורטון, הביע התנצלות על פרסום המכתב נגד ישראל. החותמים עצמם, הילפבריך ביניהם, אף פעם לא חזרו בהם.
אלה לא רק השקרים שמופיעים בשתי העצומות, שהילפבריך מיהרה לחתום עליהן. זו גם ההצטרפות שלה לשתי תומכות חמאס, שמפיצות בעצמן 'תעמולה אנטישמית. השמאל הקיצוני והימין הקיצוני חלוקים בהרבה מאוד דברים. רק בעניין אחד הם מאוחדים להפליא: שנאת ישראל. האנטישמיות שלהם היא אנטי־ציונות, ולהפך. הילפבריך, לפי הידוע, לא ראויה לשום נזיפה בעקבות האירוע עם הסטודנטית במדים. אבל החתימה שלה על עצומות השנאה וההסתה - היא אות קלון לה ולכל מי שמתקשה להבין את פגעי הקואליציה הגזענית, האנטישמית, האנטי־ציונית והימנית־שמאלנית.
