"אני שמנה ואני מאושרת"

ביום הראשון שלה בכיתה ב' בבית ספר של חב"ד, במהלך משחק היכרות עם המורה החדשה, נשאלה מירב תיתה עשוש מה תרצה להיות כשתגדל, ובלי לחשוב פעמיים ענתה — "דוגמנית". בבת־אחת הופסק המשחק, והמורה שלחה אותה לחדר המנהל, שהשעה אותה מהלימודים לשלושה ימים. "כשחזרתי עם ההורים, המנהל שאל, 'מה את רוצה להיות עכשיו, אחרי שהיה לך זמן לחשוב על העתיד?'" היא מספרת, "ובלי להתבלבל עניתי, 'אם קודם חשבתי שאני רוצה להיות דוגמנית — עכשיו אני בטוחה בכך'. מאז דבקה בי החותמת של ילדה חוצפנית ומורדת. ערכו לי אין ספור שיחות בנושא השאיפות הלא־נכונות שלי, והנמיכו לי את הביטחון העצמי. רק מפני שהוגדרתי כתלמידה מחוננת, לא סולקתי מבית הספר".

גם בבית מירב לא ליקקה דבש. "אמנם אמי פחות חרדית מאבי, אבל צניעות זה הקו האדום שלה, ודרישות הצניעות גרמו לי להרגיש שאני ילדת אכזבה. דיברתי בקול רם, הצחקתי את כולם, תמיד בלטתי בשטח והתמרמרתי למה מותר לי להדליק את הטלוויזיה רק כדי לצפות בסרטים מצוירים. כשרציתי ללבוש מכנסיים, זה היה אסון. כשסידרתי לאחותי את הגבות כשאבא היה בבית, אמא התחלחלה. אבל לזכותה ייאמר שבבית היא הטיפה לי מוסר ובחוץ היא הגנה עליי. אם מישהו העז לומר עליי מילה רעה — חראם עליו".

בסופו של דבר העקשנות של מירב, כיום בת 27, ניצחה. הצעירה שגדלה בנתיבות במשפחה חרדית הפכה לדוגמנית למידות גדולות, והוחתמה בסוכנות הדוגמנות וילהלמינה שבלוס־אנג'לס. "העובדה שבמשך כל חיי ניסו לשנות אותי, רק חיזקה אותי לצעוד בדרך שלי", היא אומרת ומתרפקת על בעלה, דור חתוכה. בביקורה הנוכחי בארץ הם התאחדו מחדש, אחרי שנה של פרידה, שבמהלכה התגלגלה ברחבי ארצות־הברית בתקווה להגשים את החלום.

כל הזמן שמעתי טענות

היא אחת מששת בנותיהם של ישראל, שעובד בבנייה, ומלכה שעובדת בקונדיטוריה. שניהם ממוצא טוניסאי. "אחותי הבכורה הייתה שמנה מדי, ואחותי השנייה רזה מדי", היא מספרת. "מגיל צעיר מאוד לא הבנתי למה הן לא מרוצות מעצמן והחלטתי שבניגוד אליהן אקבל את עצמי כמו שאני".

את התיכון למדה בפנימייה באבן־שמואל. "ביוזמתי", היא מדגישה. "הייתי בתקופה של התחזקות, ובתי הספר בנתיבות נראו לי פחות מדי דתיים, אבל כשראש האולפנה ראה אותי עם עגילים שתואמים לצבע החצאית, הוא אמר, 'אין בך שום פנימיות, רק חיצוניות'. ברור שנפגעתי. זה גרם לי לבעוט. ברחתי לים. כל הזמן שמעתי, 'למה את לא יכולה להיות צייתנית וצנועה כמו כולן?' עשיתי הכל כדי לרצות את הסביבה, הוצאתי מאיות במבחנים, אבל החצאית שלי תמיד הייתה לא מספיק ארוכה".

כמי שחלמה על דוגמנות, ניסית לרזות?

"בחיים לא ניסיתי ולא עשיתי אף דיאטה. אני מתה על המטבח ומתה על אוכל. מעולם לא הרגשתי צורך להעניש את עצמי בהרעבה רק כדי שלמישהו אחר יהיה יותר נעים להסתכל עליי".

היא יצאה לשירות לאומי ולמדה תקשורת באוניברסיטת אריאל. לפני ארבע שנים הכירה את דור חתוכה, 29, והוא זה שעמד לצידה כשבדף הפייסבוק שלה התקבלה הודעה ממפיקת לוח השנה של "מתאים לי". "עד היום אני לא יודעת מי שלח לה תמונות שלי", היא אומרת. "חשבתי שעובדים עליי. דור שאל אותי, 'אם זה היה אמיתי — היית רוצה ללכת על זה?' ועניתי בחיוב, אז הוא הציע שנלך ביחד לסטודיו של הצלם. הצטלמתי בהלבשה תחתונה עם רגליים פתוחות וקיוויתי שלוח השנה לא יגיע לנתיבות, אבל התמונה שלי פורסמה ב'גו סטייל', ואמא שלי ראתה ולא דיברה איתי במשך שלושה שבועות. גם אחיותיי כעסו. הן אמרו, 'אין לנו בעיה עם העבודה שלך כדוגמנית, אבל תצטלמי בחושך, שאף אחד לא יזהה אותך'. הייתי על הפנים".

ואיך את הרגשת כשישבת מול המצלמה ברגליים פשוקות?

"סבבה. הרגשתי בנוח לגמרי. אני גאה להצטלם כדוגמנית פלאס־סייז. זו אמנות. גברים אף פעם לא העירו לי על ממדי גופי, וההערות היחידות ששמעתי היו דווקא מנשים. באחת ההפקות, המאפרת צילמה אותי באייפון שלה כדי לבדוק איך האיפור נראה. התלהבתי מהתמונה, ביקשתי ממנה לתייג אותי, והיא צחקה עליי, 'השתגעת? אני חייבת לעשות לה פוטושופ, תראי כמה שהזרוע שלך שמנה'. כתוצאה מכך, במשך הצילומים רק ניסיתי להסתיר את הזרוע שלי מאחורי הגב. דוגמנית פלאס ידועה, שמתפרנסת מהרצאות בנושא דימוי גוף, שאלה אותי פעם איך אני לא מתביישת ללבוש ג'ינס צמוד וחולצת בטן. סליחה? אולי כדאי שתבדקי מה מפריע לך להיות שלמה עם מי שאת?"

מלחמת הישרדות

היא המשיכה להצטלם לאתרי אופנה, והגיעה במיני אדום לסטודיו של דרור קונטנטו ("בוגר ישיבה שחורה, נוצר בינינו חיבור חזק") וקימפנה את קולקציית שמלות הכלה שלו. הוא, מצידו, עיצב לה שמלה מיוחדת לחתונתה. "שבועיים לפני החתונה סבתא תיתה, אמא של אמי, צילצלה אליי וביקשה שאסלח לה על שלא תגיע לחתונה", מספרת מירב בדמעות. "אמרתי לה, 'סבתא, אל תדברי ככה, את צעירה'. שבוע לפני החתונה היא נפטרה. מאז ילדותי היא לא האמינה שהוריי אכן נתנו לי את שמה כשם שני, ומאז מותה החלטתי להוסיף את שמה לפרופיל הרשמי שלי. אני מאמינה שהיא ממשיכה ללוות אותי".

גם בבורא עולם את עדיין מאמינה?

"ברור. אי־אפשר לחיות ללא אמונה, כל יום אני מתפללת וקוראת תהילים, אבל בגיל 19 הפסקתי להיות דתייה".

שבועיים אחרי החתונה המריאה ללוס־אנג'לס לבדה, בעקבות הזמנה של סוכנות דוגמנות. "הייתה לי ויזת תייר, לדור לא הייתה ויזה. נפרדנו והייתי בטוחה שתוך שבועיים הוא יצטרף אליי, אבל דור לא קיבל ויזה כשהתברר שאשתו כבר בחו"ל, ואין מי שקושר אותו לישראל. הוא אמר לי, 'אל תחזרי לפני שאת מגשימה את החלום שלך', ולא העליתי בדעתי שההגשמה תהיה כל כך ארוכה וקשה. עורך הדין הישראלי, שהיה אמור להשיג לי ויזת אמן, התגלה כנוכל. נשארתי שם בלי כסף ובלי עבודה. התגלגלתי בין דירות של חברים, עברתי מלחמת הישרדות ובישלתי במטבח של בית חב"ד בהוואי כדי להתפרנס. רק לפני חודש הוחתמתי ב'ווילהלמינה', עורך הדין של הסוכנות מסדר לי את הניירת, ועליתי על טיסה לארץ, לבעלי שחיכה לי בבית הוריו".

הם עברו לבית מלון ("בלילה השני התעוררתי בבהלה, לא קלטתי למה גבר ישן במיטה שלי, הרי אני נשואה") נסעו לביקור משפחתי בנתיבות, ובין לבין היא הצטלמה לקולקציית הכלות החדשה של דרור קונטנטו. "בשנה שעברה, דרור כתב לי ללוס־אנג'לס, 'אני מחכה לך ולא מצלם עם אף דוגמנית אחרת".

מה המידות שלך?

"1.76 מ', אני לובשת מידה 44, ואין לי מושג כמה אני שוקלת. בישראל, פלאס־סייז מתחיל ב־42, ואילו בארצות־הברית הוא מתחיל במידה 48. כאן אמרו לי שאני גדולה מדי ושם אמרו לי שאני קטנה מדי, אבל אין לי שום כוונה להשמין או לרזות כדי למצוא חן או לקבל עבודה. זו אני, לטוב ולרע, וסוף סוף אני מאושרת".