תחנה מרכזית
כשחברת "מובילאיי" הייתה שווה חמישה מיליון דולר יגאל טמיר קנה חבילת מניות שלה. המהלך היה חברי לא פחות מעסקי. ואז החברה התחילה לגדול: גדלה ל־100 מיליון, גדלה ל־600 מיליון, גדלה למיליארד. יאללה, תמכור, אמרו לו החברים בכל תחנה. על הנייר הרווחת המון כסף. הגיע הזמן לממש. טמיר לא מכר. אני לא צריך כסף עכשיו, יש לי די, אמר להם. מה זאת אומרת לא צריך, מה זאת אומרת די? במדינת הטייקונים מוציאים צו אשפוז למי שחושב במושגים כאלה.
במארס 2017 קנתה "אינטל" את "מובילאיי" ב־15.3 מיליארד דולר. טמיר, 72, היה אחד מחמישים־פלוס משקיעים שנשארו בחברה עד מכירתה. לא שאלתי אותו אף פעם בכמה התעשר באותו יום חשבון הבנק שלו. אנחנו יוצאי אותו גדוד מילואים – אותה ביוגרפיה, פחות או יותר, גרעין, קיבוץ, נח"ל, צנחנים.
הוא תורם מכספו לבינ"ה – תנועה ליהדות חברתית שהוקמה לאחר רצח רבין. התנועה מתחזקת ישיבות חילוניות בתל־אביב, ירושלים ובאר־שבע, מכינה קדם־צבאית וגרעיני שנת שירות ונח"ל. היא מפעילה בתים למטיילים בהודו.
הוא תורם למחקר שמחפש תרופה למחלת ה־ALS, והוא אחד ממובילי "ישראל יוזמת", תנועה שמקדמת שלום אזורי. "אני משתדל ללכת לדברים שיש להם אימפקט", הוא אומר. את תמונתו שלו לא תראו במדורי הרכילות, גם לא במוספים הכלכליים. במיזם אמנותי שעזר לממן כתבו בטעות את שם משפחתו בת"ו במקום בטי"ת. "הודיתי להם", אמר לי טמיר. "ככה יותר טוב".
מזה שנתיים הוא מממן מפלגה. "ישר", זה שמה. הסיסמה בדף הבית שלה היא "מחזירים את ישראל לישראלים". המייסד הוא ערן עציון, מבכירי משרד החוץ ולשעבר סגן ראש המועצה לביטחון לאומי. בשבוע שעבר נפגשנו בתל־אביב: טמיר, עציון ושמשון ליבמן, מי שעמד בראש המאבק לשחרור גלעד שליט.
"במהלך המחאה של 2011 התחלתי לשאול שאלות ולחפש פתרונות", אמר עציון. "יש באג בתהליך קבלת ההחלטות. התוצאה היא אובדן האמון של הציבור במנגנונים שאמורים לשרת אותו. הבעיה חורגת מגבולות ישראל: בקצה האחד היא מייצרת מנהיגים לא דמוקרטיים; בקצה השני אזרחים קמים ואומרים די, אין לנו אמון, נדאג לעצמנו".
"עשינו קבוצות מיקוד", אמר טמיר. "מצאנו מיאוס טוטאלי מהמערכת. מבוגרים מגיבים למסרים שלנו בהתלהבות. הם אומרים, ברחה לנו המדינה".
הרשימה פיתחה אפליקציה מאובטחת, שמאפשרת לבוחרים לקבוע 24/7 את מדיניות המפלגה. המצע הבסיסי הוא דמוקרטי, ליברלי, מגילת העצמאות. במילים אחרות, עוד מפלגת מרכז. "הרעיון", אומר טמיר, "הוא להביא לגוש בוחרים שלא מצביעים, להגדיל את הגוש". הוא חושב גם על בוחרים ערבים שלא טורחים להגיע לקלפי.
ליבמן הגיע לאחר שהבן שלו אמר לו, אבא, תראה איזו מדינה אתם משאירים לנו. הוא עדיין לא השתכנע סופית. "בלי חיבור עם אחרים", אמר, "לא נעשה מהפיכה".
הוא צודק, כמובן. מה שמכונה מרכז־שמאל רוחש כרגע תנועה: מפלגות מחפשות אישים להתגנדר בהם; אישים מחפשים מפלגות שיריצו אותם, מחפשים שותף עם כסף. כולם נפגשים עם כולם: חוסן לישראל עם אחי ישראלי עם ישר עם לפיד עם גבאי עם לבני. הבעיה הקיומית של הרשימות החדשות היא שלא מכירים אותן. כדי שיכירו אותן כל אחת מהן צריכה להוציא, באומדן של אחד היועצים האסטרטגיים, עשרה מיליון שקל. וזה עוד לפני שהבוחר החליט אם הוא רוצה לבחור בהן.
שולטות בגוש שלוש אג'נדות נפרדות: האחת חותרת להדחת נתניהו. בעיניה כל מי שיזרז את פרישתו, מימין או משמאל, יבורך; השנייה רוצה לחזור לשלטון. יש לה ביקורת על נתניהו – אבל היא נרתעת מלפסול אותו; ויש אג'נדה שלישית, של שמאל שונא שמאל. היא מעדיפה את נתניהו.
מקובל להניח, שהדרך היחידה לסיים את עידן נתניהו היא בהקמת גוש אחד של המרכז־שמאל, גוש שיהווה אלטרנטיבה. אני לא בטוח שזה נכון. כדי לשרוד נתניהו זקוק לאויב דמיוני, גדול, מפחיד, מפלצתי, שיכנס את הבוחרים סביבו. לא חייבים לתת לו את המתנה הזאת. √
