החברים עשו את ההבדל

דניאל בטיני, ראש דסק החוץ של ידיעות אחרונות, נזכר בימיו הראשונים בארץ כחייל בודד

עברו קצת יותר מ־20 שנה מאז שהתגייסתי לצה"ל כחייל בודד, עולה חדש משווייץ, אבל המקרים הרבים המתוארים בכתבה החזירו אותי מיד לאותה תקופה מרגשת, שעיצבה אותי ותרמה רבות להתפתחות האישית שלי בכל המובנים. החוויה של חייל בודד היא אישית מאוד וקשה לקבוע בהכללה מה חיילים בודדים עוברים בשירות ואחריו. בניגוד לחלק מהעולים שהתגייסו יחד איתי, כן היה לי בית חם להגיע אליו בסופי השבוע — הבית של סבתא שלי.

 

אני בן לישראלית שעזבה בתחילת שנות ה־70, וקיבלתי חינוך ציוני מאוד. היה ברור לי שההחלטה לעזוב חיים נוחים ולצעוד אל הלא־נודע כרוכה בהמון עבודה מנטלית. רציתי מאוד שזה יצליח. שנה וחצי לפני העלייה למדתי, קראתי על ישראל והצבא, דיברתי עם ישראלים. הצבא עצמו, אני חייב להגיד, עושה עבודה טובה בשילוב ותמיכה בחיילים הבודדים כמוני וכמו רבים מחבריי, כולל קורס הכנה שנמשך חודש ומאפשר לעבור את ההלם הראשוני של התרבות הישראלית, ולהגיע מוכנים פחות או יותר למפגש עם הצברים.

 

המפגש עם הצברים, זה הדבר שהכי חששתי ממנו: איך יסתכלו עליי, האם אני מסוגל לעמוד בציפיות? בעוד הצבא ליווה ותמך, החברים עשו את ההבדל. הם הפכו למשפחה. הספקות שהיו לי לגבי החיים בישראל אחרי השחרור התפוגגו במהלך השירות. דאגתי מיד לצלול אל תוך החיים, כי כל הזמן היה לי ברור שאני צריך להדביק את הפער. בסוף, הסיפור האישי שלי הוא בעיניי סיפור של שילוב מוצלח: שירות קרבי מלא, מילואים, עבודה והקמת משפחה בישראל.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "החברים עשו את ההבדל"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים