ראשון 22 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    24 שעות • 14.01.2019
    "מי בכלל יודע איך להגיד דיכאון בעברית?"
    הם חולמים לשרת בקרבי, עוזבים חיים נוחים בחו"ל ובאים לארץ מתוך ציונות. אבל במקרים רבים החלום מתפוצץ לחיילים הבודדים בפנים והם נשארים לבד לאסוף את השברים. הבדידות קורעת מבפנים, הביורוקרטיה מערימה קשיים והמדינה לא ממש שם כדי לעזור. במקרים קיצוניים זה מגיע גם לדיכאון, סמים והתאבדות. חייל בודד שנשבר וחזר ללונדון: "שקעתי בבדידות, לא יכולתי להתמודד. מה יותר מבייש: לחזור הביתה או להרגיש לבד? עם השאלה הזו אתמודד כנראה כל חיי"
    איילה אור-אל, לוס אנג'לס | איריס ליפשיץ קליגר

    הידיעה על מותו של בנם האהוב הגיעה להוריו של א"ד בדרך שבה עוברות הרבה ידיעות מפה לאוזן, דרך הרשת החברתית. הם נכנסו לפייסבוק באותו בוקר נורא לפני כחודשיים ונתקלו מיד בפוסט האחרון שהעלה בנם ששירת בגאווה ביחידה קרבית בצה"ל. "לא אראה אתכם הלילה. היום, הרגתי את עצמי. אני מעלה את המכתב הזה בפייסבוק במטרה להבטיח שיהיה מידע פומבי על האמת. אני לא יכול לשנות מה שכל אחד יחשוב על זה או עליי, אבל לפחות אני יכול להסביר את עצמי. האמת היא שהייתי מדוכא מאוד ובעל נטיות אובדניות במשך 10 שנים כבר. כל יום לא רציתי שום דבר יותר מאשר רק למות. זה יגיע כהפתעה לאנשים שהכירו אותי לאורך הזמן הזה וזה בגלל שהשארתי את החלק הזה בי, קבור בפנים ועטיתי מעל מסכה".

     

    כשההורים המזועזעים המתגוררים בניו־ג'רזי קראו את הפוסט המצמרר היה כבר מאוחר מדי מלהציל את בנם, חייל בודד בצה"ל שירה כדור בראשו שעות ספורות לפני שמכתב התאבדותו עלה לרשת. א"ד הכין את הפוסט ותיכנן את עלייתו לאחר שישים קץ לחייו, ככל הנראה על מנת למנוע התערבות אשר תציל את חייו.

     

    קראו עוד: החברים עשו את ההבדל | דניאל בטיני

     

    א"ד, יליד ארה"ב, בנם של אב ישראלי ואמא אמריקאית, פסיכיאטרית במקצועה, החליט להתגייס לצה"ל ולעשות עלייה לפני שנה. ב־12 ביולי, כחמישה חודשים לפני התאבדותו, העלה החייל הג'ינג'י לפייסבוק את תמונתו במדי צה"ל עם הדרגה שקיבל וזכה ל־178 לייקים מחברים ובני משפחה. סבו וסבתו כתבו לו: "נכדנו היקר, אתה נראה מאושר, בעל דרגה מכובדת ואנו גאים בך".

     

    במכתב ההתאבדות שלו הדגיש א"ד כי הוא שמח על החלטתו להתגייס, שאין לו תלונות לצה"ל ושזו הייתה התקופה הטובה והמאושרת בחייו. ובכל זאת, כך כתב, לא הצליח להתמודד עם הדיכאון שממנו סבל במשך שנים רבות, ובחר לשים קץ לחייו.

     

    צילום: שאטרסטוק
    צילום: שאטרסטוק

     

     

    "הם הופכים להיות שקופים" 

    צביקה גרייבר, יו"ר ואחד ממקימי עמותת Keep Olim המסייעת לעולים חדשים בישראל, מכיר מקרוב את המקרה של א"ד. לצערו, הוא אומר, דיכאון ומצוקה נפשית הם בעיות נפוצות אצל חיילים בודדים במהלך השירות הצבאי וגם בחיים האזרחיים מיד לאחר השחרור. לדבריו, לפחות שבעה חיילים בודדים שהגיעו לארץ מחו"ל כדי להתגייס והיו חברים ב־Keep Olim מצאו את מותם בנסיבות טרגיות בשנים האחרונות. חמישה מהם, חשוב לציין, מתו באזרחות, לאחר השחרור מהצבא, חלקם ממנות יתר. "ואלה רק מקרים שאני מכיר, ייתכן שיש עוד". לגרייבר חשוב להדגיש כי הוא לא רוצה לעורר דיון סנסציוני במקרי המוות — אלא להתעסק בבעיה עצמה. קשה גם לקבוע מה הגורם המרכזי בהחלטה של אדם לסיים את חייו, ואיך היו מתפתחים הדברים אם לא היה עולה לארץ. אבל דבר אחד בטוח, חיילים בודדים רבים שעלו מחו"ל — נמצאים במצוקה.

     

    לדברי גרייבר, עורך דין במקצועו, החיילים הבודדים נתקלים בקשיים גדולים במיוחד לאחר השחרור. פתאום הם נאלצים להתמודד עם דברים שלא היו צריכים להתמודד איתם במהלך השירות הצבאי: מציאת עבודה, דירה, התמודדות עם הביורוקרטיה וחוסר מסגרת תומכת. "הם יוצאים מצה"ל לאזרחות והופכים לאנשים שקופים. אין להם הורים ומשפחה תומכת, הם לחלוטין לבד. זהו נושא שהוא טאבו, ואף אחד לא מוכן לדבר עליו. כשהעליתי פוסט על מקרי ההתאבדות בקרב חיילים והזכרתי את המקרה של א"ד ושל חייל בודד נוסף מקליפורניה שמת בגלל מנת יתר, פנו אליי מצה"ל וביקשו שאוריד את הפוסט. הסיבה? הם חוששים שזה יעודד מקרים נוספים. לפני מספר חודשים ליוויתי את גופתו של החייל לשדה התעופה. הוא מת לאחר שלקח מנת יתר והיה שם טקס עצוב ליד ארון המתים. ההורים שלו לא סיפרו למשפחה איך הוא מת, יש המון בושה שמלווה את זה".

     

    אין מספר מדויק של החיילים הבודדים שעולים לארץ מחו"ל מדי שנה — חלקם יהודים שאין להם קרובי משפחה בישראל, חלקם נולדו בחו"ל להורים ישראלים וחלקם נולדו בארץ וירדו לארה"ב בילדותם ולכן מקוטלגים בצה"ל כילידי ישראל. ההערכות מדברות על כמה מאות שמתגייסים מדי שנה. בישראל מתגאים בתופעת החיילים הבודדים שעושים עלייה מתוך ציונות והגשמה עצמית. ב"צוק איתן" קשה היה להתעלם מחלקם היחסי הרב של החיילים הבודדים ביחידות הקרביות, במוטיבציה הגבוהה שלהם, וגם, למרבה הצער, במספרם המשמעותי בין החללים בקרבות. מובן שישנם מקרים רבים של חיילים בודדים שהתקדמו בצבא, הצליחו באזרחות, נקלטו היטב, התחתנו והקימו פה משפחות. אבל יש גם לא מעט מקרים הפוכים.

     

    מייקל דומב, סמנכ"ל "המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין"
    מייקל דומב, סמנכ"ל "המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין"

     

     

    "אנחנו לא צברים" 

    "חייל בודד, תמיד בודד" — זה הסלוגן ששמענו לכל אורך העבודה על הכתבה. תמיר, בן 23, בעל תואר ראשון בהנדסה, מכיר היטב את הסלוגן הזה. הוא ניסה להגשים את חלום הילדות שלו: להתגייס לצבא ולפתוח חיים חדשים בישראל. אבל הוא נכשל וחזר לבית הוריו בלונדון. "מאז שאני זוכר את עצמי התחפשתי כל שנה לחייל של צבא ההגנה לישראל", הוא מספר. "זה היה החלום שלי בתור ילד קטן: להתגייס על באמת לצה"ל. למרות שההורים שלי לא ממש התלהבו בלשון המעטה, אחרי שסיימתי את התואר באנגליה, הודעתי להם: 'אמא, אבא, אני נוסע להתגייס!' כבר היה לי כרטיס. עשיתי את כל התיאומים מול הגורמים הרלוונטיים בארץ מראש כדי שההורים לא יוכלו לעצור אותי מלהגשים את החלום. גם אחותי שצעירה ממני בשלוש שנים נשבתה בחלומות שלי, והתחילה להכין את ההורים לרעיון שהיא תתגייס. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד".

     

    מה קרה?

     

    "התגייסתי ליחידה קרבית, עליתי על מדים, החזקתי נשק אמיתי ולא תחפושת. אבל ההתמודדות עם המציאות הייתה רחוקה ממה שרץ לי בחלומות. הרגשת ה'לבד' לא עזבה אותי. החברים ביחידה היו נפלאים, אימצו אותי הכי קרוב שיכלו, אבל זה אף פעם לא הרגיש באמת שאתה לא לבד. כי חייל בודד נשאר בסופו של דבר, בכל יציאה הביתה — לבד. אין באמת בית שמחכה לך בידיים פרושות עם מיטה חמה, אוכל חם, ואהבה אינסופית כמו הבית שעזבתי בלונדון. אתה צריך לדאוג לעצמך לכל דבר".

     

     

    המדינה נותנת לא מעט הטבות והקלות.

     

    "נכון, יש הטבות לחיילים בודדים, אבל אין את הדבר שהכי חסר לחייל בודד וזה לרוקן ממנו את התחושה של הלבד. המבחנה הזו רק התמלאה אצלי מיום ליום עד שהכל גלש החוצה ולא יכולתי עוד. פשוט לא רציתי את הלבד הזה יותר. יש אומרים שוויתרתי מהר מדי, שהייתי חלש. שאם הייתי נותן לזה יותר זמן הייתי עובר את המשבר הגדול שיש לכולם והייתי נשאר בארץ לתמיד. אבל מה לעשות שאצלי זה לא עבד. פשוט לא רציתי להיות יותר לבד. לא רציתי! ההורים שלי הרגישו עד כמה אני שוקע בבדידות הזו ולא השאירו לי כל ברירה. הם באו והחזירו אותי הביתה. לא הייתי החייל שרציתי להיות, זה שהתחפשתי אליו כילד קטן. מה יותר מבייש: לחזור הביתה או להרגיש לבד? עם השאלה הזו אתמודד כנראה כל חיי".

     

    בניגוד לתמיר, א' עדיין אופטימית למרות הקשיים. היא חיילת בודדה בשירות פעיל בחיל האוויר, בת 20 מארצות הברית, גדלה במשפחה להורים גרושים. בילדותה נאלצה לגור בשני בתים אצל הוריה שהתחתנו, כל אחד, בשנית. בסופו של דבר עברה לגור אצל סבתה. "זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי", היא מספרת. "אבל כשסבתא שלי נפטרה החלטתי לעלות לארץ, ולמעשה אני נמצאת פה לבד. אני ישנה בבית החייל, ובין לבין בבתים של חברות שלי. תכל'ס זו הרגשה של להיות 'תלושה', לא להיות שייכת באמת. וזו הבעיה של כל חייל בודד. אני לא לבד בסוגיה הזו, אבל אני בטוח לבד. על זה אין ויכוח. גם אם חברה מזמינה אותי לארוחת שישי זה לא מהווה תחליף למשפחה. במקרה שלי אין לי בית אחד חם בחו"ל שאני מתגעגעת אליו, אבל מאז שאני בארץ, התחושה של הבדידות רק הלכה והעמיקה. כאן אין לי את סבתא, אין לי אף אחד. ברור שיש כאלו שלא מצליחים וחוזרים הביתה, רק שלהם יש לאן לחזור, למשפחות שלהם. במקרה שלי אין לי כל כך לאן לחזור. כל יום יש דברים חדשים שצריך ללמוד להתמודד איתם פה. ארץ חדשה. שפה חדשה. מסגרת צבאית שחדשה לי לגמרי. יצירת קשרים חברתיים. אבל יש בי בכל זאת תקווה לעתיד, ללמוד הנדסת חשמל ולמצוא עבודה טובה".

     

    גם המקרה של דן, 24, מייצג לא מעט חיילים בודדים. הוא הגיע לארץ מארה"ב דרך אחת מתוכניות העלייה והתגייס להנדסה קרבית. המצוקה שלו החלה לאחר השחרור. "הייתי צריך למצוא לעצמי קורת גג ומזון", הוא מספר. "נכשלתי במכינה ללימודי הנדסת מכונות בעקבות קושי עם השפה העברית. למרות שאני מדבר שוטף, קשה לי לעקוב אחרי המרצים שמדברים מהר. רציתי מאוד להצליח בחברה הישראלית, להבין את המנטליות, ללמוד את החספוס הישראלי. אבל זו משימה לא פשוטה בכלל. אתה תמיד מרגיש בודד, לא משנה מה. הקושי הגדול היה למשל להבין את כל הזכויות שמגיעות לי כחייל בודד. קושי עצום שרק הלך ונהיה מורכב מרגע לרגע מול כל הביורוקרטיות. הכי לא רציתי להתקשר להורים בארה"ב להתבכיין, הם היו אומרים לי תחזור הביתה. ואת זה אף חייל בודד לא רוצה לשמוע, הרי באנו לארץ כדי להצליח במשימה, לא לחזור עם ראש מושפל הביתה. התחושה הכי קשה היא התחושה של הבושה. מזה הכי רציתי לברוח. הרי אף אחד לא רוצה להיכשל. אתה מרגיש קטן בתוך מערכת ענקית. מדינה אחרת, סביבה חברתית אחרת. הכל אחרת. לא גדלנו כאן בארץ, המנטליות שלנו שונה משל צבר שנולד פה. לפני שהגעתי לישראל מעולם לא עבדתי, ממש התביישתי לגשת ולהציג את עצמי כדי להתקבל לעבודה. התחושה היא שתמיד חסר לך מישהו לדבר איתו, שיעזור לך ושיכוון אותך. והעובדה שאני בחור ביישן לא ממש עוזרת לי ביום־יום. רק סיבכה את ההתמודדות שלי".

     

    איתי קנר, מייסד ויו"ר "מנטורים לחיים" | צילום: נינו מגרלי
    איתי קנר, מייסד ויו"ר "מנטורים לחיים" | צילום: נינו מגרלי

     

    להיות בשבילם כל רגע 

    דן וגם א' מוצאים עזרה באמצעות עמותת "מנטור לחיים" שמאמצת חיילים עולים בודדים, בעיקר משוחררים, ומצמידה להם מנטור שמלווה אותם במציאת עבודה, התמודדות עם הביורוקרטיה וכו'. א', למשל, מתנדבת בפרויקט "ביחד" של העמותה — פרויקט שמפגיש חיילים בודדים וניצולי שואה "להפגת הבדידות ההדדית". בהיעדר עזרה מסודרת מהמדינה לחיילים הבודדים שעלו לישראל — קמו בארץ מספר עמותות כמו "מנטור לחיים" שמנסות למלא את החלל. איתי קנר, מנטור בכיר למנכ"לים וליזמים ומי שעומד מאחורי עמותת "מנטור לחיים", מכיר היטב את המצוקה. למרות שעד כה הצליחה העמותה לצרף יותר מ־200 זוגות של מנטורים, קנר אומר ש"זו עדיין טיפה בים. אם היינו יכולים להצמיד לכל חייל בודד מנטור כזה, אני בטוח שהיו פחות חיילים בודדים שעוזבים את ישראל בתחושת כישלון. שלא לדבר על המקרים האיומים שהסתיימו לצערי באובדן חיים".

     

    מה עושה בעצם המנטור?

     

    "אנחנו פוגשים את החייל הבודד למעשה בשני צמתים. האחד בזמן שהוא חייל בודד בצבא והשני כשהוא משתחרר ויוצא לחיים האמיתיים. המנטור נמצא עבורו בכל רגע, בהתמודדויות, בספקות, בקשיים ובמכשולים. הוא שם בשבילו ולא משאיר אותו עם התחושה הכי קשה שיש לחיילים בודדים והיא 'הלבד'. המנטור גם מנסה לעזור בבניית רשת חברתית שתחזק את תחושת השייכות".

     

    גם עו"ד גרייבר ביחד עם שותפו ליעמי לורנס, הקימו לפני שלוש שנים את עמותת Keep Olim כדי למלא את הוואקום שמותירה המדינה בתחום. הם החליטו לפתוח שירות מיוחד שיציע עזרה של אנשי מקצוע, פסיכולוגים וקואצ'רים לעולים חדשים ובשפת האם שלהם. ההיענות לארגון הייתה מדהימה, והיום חברים בו, בעיקר בקבוצת הפייסבוק, כבר למעלה מ־42 אלף איש.

     

    אחת המתנדבות ב־Keep Olim היא וונדי סולומון יניב, עולה חדשה מאטלנטה, ג'ורג'יה, ששלושת בניה שירתו בצה"ל. "המצחיק הוא שהבנים שלי סיימו את שירותם הצבאי ושבו לאטלנטה, ואני ובעלי עשינו עלייה לפני שנה וחצי", אומרת סולומון. "שמחתי שהבנים שלי התגייסו לצבא, הם התגייסו אחד אחרי השני בין 2013־2015. שניים מבניי שירתו במהלך 'צוק איתן' וזה לא היה קל עבורנו כי היינו באמריקה, רחוקים מהם. תמכתי בהחלטתם להתגייס כי היה לי חשוב שהם יחוו את החוויה הזאת. עם זאת, שמתי לב שיש הרבה צעירים מחו"ל שמתגייסים לצה"ל כי הם חושבים שהצבא יתקן אותם ואת הבעיות שלהם. זה בעייתי, הצבא בסופו של דבר הוא צבא ולא בנוי לתקן בעיות כאלה. יש מקרים שהצבא באמת עוזר, אבל יש מקרים שלא. מתגייסים צעירים מחו"ל עם היסטוריה של בעיות נפשיות והצבא לא תמיד עולה על זה. זה גם לא פייר לשים את הכל על הצבא ועל המפקדים, בסך הכל מדובר בילדים בעצמם שלא תמיד מבינים מה זה בדידות ודיכאון".

     

    אחת הבעיות הקשות, אומרת וונדי, מתרחשת בסופי שבוע ובחגים. בעוד כל החברים יוצאים לבלות עם המשפחה, חיילים בודדים רבים מוצאים עצמם נשארים לתורנות בבסיס כי ממילא אין להם לאן ללכת. סולומון מספרת שבניה היו בסופי השבוע לבד בדירה השכורה. "הם היו חוזרים לדירה ריקה, היו הולכים לקנות אוכל ולישון. הייתי הרבה מאוד על הקו איתם בטלפון, אבל זה לא תחליף למשפחה שנמצאת שם לידך ותומכת בך".

     

    ג'סיקה בילוס, 23, מניו־ג'רזי, זוכרת את הבדידות הזאת היטב. גם היא, כמו חיילים בודדים רבים, החליטה לעזוב את הארץ עם תום שירותה הצבאי, אך מקווה לשוב לישראל. "תראי, אני לא מכירה אף חייל בודד שהוא לא קצת משוגע. קל לנו כאן בארה"ב והנה, אנחנו הולכים למדינה זרה לשרת בצבא. צריכים להיות קצת משוגעים לעשות את זה. לי עוד יש קרובי משפחה בארץ, אבל לא הרגשתי נוח ללכת אליהם כל הזמן. נכון, יש משפחות ישראליות שמארחות בחגים ובשבתות אבל הן גרות רחוק ואת לא רוצה לנסוע לאנשים שאת בקושי מכירה. זה מתיש, אז הרבה חיילים בודדים מעדיפים כבר להישאר בבסיס או לבד בדירה שלהם".

     

    בילוס, בת להורים אמריקאים, מספרת שתמיד החשיבה את עצמה כחצי ישראלית אולי בגלל שאביה, גר חמש שנים בישראל בילדותו. "עשיתי עלייה והחלטתי להתגייס כי אני ציונית ואמרתי לעצמי שאם אני מחשיבה את עצמי כאחת שתומכת בישראל, אני צריכה להתגייס ולתרום. אבל הניסיון שלי היה קשה. הכרתי חברים שהיו במצב קשה אפילו יותר משלי. דיכאון, קב"ן. יש כאלו שכבר מתגייסים עם בעיות של דיכאון. בצבא הבעיות האלו מתחדדות, וכשאת מרגישה זרה ובודדה, את מרגישה שאין לך למי לפנות. חברה שלי נפגשה עם קב"ן שידע אנגלית, אבל התעקש לדבר איתה בעברית, כי 'היא עשתה עלייה וצריכה ללמוד'. גם ככה קשה להודות שאת זקוקה לעזרה, אז לבטא רגשות בעברית?".

     

    מארק (שם בדוי) העובד עם חיילים בודדים במסגרת אחד הארגונים בישראל היה בעצמו חייל בודד. "מהניסיון שלי, יש לא מעט כאלו שמגיעים להתגייס כי הם רוצים לברוח מהחיים הקודמים שלהם", הוא אומר. "אבל בארץ הבעיות שלהם רק מתגברות. הם נכנסים לדיכאון בצבא והרבה פעמים זה רק נהיה עוד יותר גרוע באזרחות".

     

    עו"ד גרייבר, מייסד Keep Olim, אומר שהמטרה שלו היא לא לבקר את צה"ל והמדינה אלא פשוט לפתור את הבעיה. שותפו לארגון, ליעמי לורנס, מסכים: "בשבוע שעבר הייתי בביקור בפלורידה אצל אמי וקיבלתי פניות מעולים חדשים במצוקה, חלק איימו להתאבד. במקום להעביר את הזמן בחופשה, הייתי צריך לטפל בזה. הפכתי לקו החם של העולים החדשים".

     

    לחזק, לא להבהיל 

    חשוב לציין, חייל בודד מקבל מהמדינה ומצה"ל סיוע לא מועט. מענק חודשי של 1,700 שקל על חשבון סל הקליטה, תוספות קבועות למשכורת הצבאית, סיוע של 1,300 שקל בשכר דירה, תלושים נדיבים לחג, סלי מזון, הקלות בארנונה, חופשות מיוחדות ועוד. הבעיות הכלכליות מופיעות בעיקר לאחר השחרור מהצבא עם הקושי במציאת עבודה קבועה.

     

    "חייל בודד הופך להיות לאזרח בודד", אומר איתי קנר. "כשהם משתחררים מהצבא, הם נופלים בין הכיסאות. כבר אין גוף גדול שנקרא צה"ל או משרד הקליטה שנותן להם גב כלכלי. הם יוצאים לחיים האזרחיים כמו כל ישראלי שסיים כאן צבא, פלוס עובדה אחת — הם עדיין בודדים. זה נכון, אגב, גם בקרב חיילים בודדים שהם כבר קצינים ומקבלים משכורת קבע. גם הם פונים אלינו ומבקשים לקבל סיוע וליווי צמוד למרות שמראש הם פותחים את השיחה ואומרים: 'אני יודע שלא מגיע לי ליווי כזה כי אני קצין וכבר אין לי תעודת חייל בודד'. למה? כי קצינים שמקבלים שכר של שירות קבע, לא מוגדרים יותר חיילים בודדים. ככה זה בצבא ואולי הגיע הזמן לשנות את זה כי בדידות לא קונים בכסף".

     

    לקנר חשוב להדגיש כי יש בעבודה שלו גם סיפוק רב. "לראות חייל בודד שהצמדנו לו מנטור מתברג בתפקידים מצוינים בחברות היי־טק כמו אינטל, משרדי עורכי דין, ניהול וכו'. חיילים בודדים יכולים להגיע רחוק מאוד בארץ עם העזרה הנכונה. יש לנו לא מעט סיפורים כאלה".

     

    ארגון מרכזי נוסף שמסייע לחיילים בודדים הוא "המרכז לזכרו של מייקל לוין" שהוקם ב־2009 על ידי קבוצת חיילים בודדים משוחררים — חבריו של לוין מפילדלפיה שנהרג במלחמת לבנון השנייה. המרכז דואג לצרכים הכלכליים והחברתיים של חיילים בודדים המשרתים בצבא באמצעות שישה בתים ברחבי הארץ המספקים ארוחות שישי, ביקורי חולים, ייעוץ והכוונה, תמיכה ועוד. הארגון מלווה את החיילים לפני גיוסם, במהלך שירותם ולאחר השחרור.

     

    מייקל דומב, סמנכ"ל המרכז לזכרו של לוין, מעדיף להסתכל על הצד החיובי: "אני בעצמי חייל בודד שהגיע מקנדה. אבא שלי ז"ל היה ישראלי, התגייסתי לשריון בדיוק לפני שש שנים. שירתתי כמפקד טנק ואני גם עושה מילואים כמובן. למייקל לוין היה חזון להקים בית לחיילים בודדים. למעשה, עד 2008 לא הייתה באמת תמיכה לחיילים בודדים. לוין שנפל במלחמת לבנון השנייה לא הספיק להגשים את החלום שלו, אבל המרכז שלנו שהוקם על שמו עושה זאת. זה נכון שלחיילים בודדים יש קשיים בקליטה, אבל בעיניי אין מקום יותר טוב מצה"ל כדי לעשות עלייה ולהיקלט בחברה הישראלית. עבורי, לצד הקשיים שהתלוו לחלום שלי, נהניתי מכל רגע בשירות. עם זאת, חשוב שתהיה כתף רחבה לחיילים בודדים ולצרכים שיש להם. צה"ל מתחשב ומעניק הטבות, גם סל הקליטה מסייע פיננסית במקביל לגיוס, אבל חשוב שהמדינה תהיה יותר קשובה לחייל הבודד, שיותר גופים ירימו את הכפפה ויסייעו ככל האפשר. אני כואב את המקרים שבהם חיילים בודדים שמו קץ לחיים שלהם אבל אני לא לגמרי בטוח שהאצבע המאשימה היא תמיד כלפי הצבא או המדינה. לצערי, יכול להיות שזה היה קורה גם אם אותו בחור צעיר לא היה עולה ומתגייס. מי יודע? אף אחד לא באמת יודע. באמריקה שומעים כל שבוע על סטודנטים שמתאבדים. אגב, רק לפני חודש, בעקבות אחד ממקרי ההתאבדות של חייל בודד, הקמנו קרן סיוע למניעת מקרים כאלה. אני גם מבין את הדאגה של האמהות שיום אחד הילדים שלהן קמים בבוקר עם ג'וק בראש - לעזוב הכל ולהתגייס לצבא בישראל. אבל צריך לחזק אותן שהילד בחר נכון ולא להבהיל אותן".

     

    מצה"ל נמסר בתגובה לדברים בכתבה: "הצבא ומפקדיו מוקירים את שירותם של החיילים הבודדים אשר בחרו לעלות לישראל ולבצע שירות למען המדינה, ואמונים על הענקת מענה רחב בהיבט הכלכלי והנפשי לחיילים אלו בכדי לסייע להם לבצע את שירותם. בכדי למנוע אובדנות, בצה"ל מתקיימת פעילות נרחבת הכוללת הכשרות לחיילים ולמפקדים, הנגשת גורמי בריאות הנפש ותנאי השירות, תכניות לכשירות נפשית של לוחמים ועוד. נציין, כי מספר מקרי האובדנות בצה"ל מצוי בתהליך ירידה ובשנים האחרונות ירד בעשרות אחוזים אל מול העשור הקודם. כמו כן לאורך השנים לא נמצא ייצוג יתר של אוכלוסיות מיוחדות לעומת האוכלוסיה הכללית.

     

    "במרבית מקרי האובדנות, החיילים לא היו מוכרים לגורמי בריאות הנפש טרם מותם. בצה"ל קיימים קב"נים הדוברים אנגלית, רוסית, צרפתית ועוד אשר ניתן להפנות חיילים אליהם במידת הצורך אך יש לציין כי דרישה זו אינה שכיחה.

     

    "באשר לטיפול בקצינים אשר מוגדרים בודדים, נושא זה מצוי בבחינה בכדי למצוא את מעטפת הסיוע הנדרשת להם בתפקידם".

     


    פרסום ראשון: 14.01.19 , 20:03