ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 15.01.2019
    "כפיתי על עצמי לשכוח את מה שבן היה"
    המקרה של לינוי בר גפן ובן זילכה הוא הסיוט של כל אחד. בעודם מצפים ללידת בנם הבכור, בן עבר אירוע מוחי בעת הליך רפואי נפוץ, שהותיר אותו פגוע ראש ונכה במאה אחוז. בבת אחת הפכה לינוי למטפלת סיעודית של בן זוג שלא מזהה אותה. ארבע שנים אחרי, הם חושפים את התביעה נגד ביה"ח שיבא בגין רשלנות חמורה ומסבירים איך נאבקים על כל טיפה של אור כשמסביב יש כל כך הרבה חושך. כמו ברגע שבו בן הצליח להקליט שיר חדש עם חברו הטוב דודו טסה
    עינב שיף | צילום: גבריאל בהרליה

    כשלינוי בר גפן עזבה את בית החולים שיבא במוצאי שבת, 8 בנובמבר 2014, היה נדמה שהסכנה חלפה. בן זוגה, בן זילכה, התאושש מצנתור דחוף שעבר בהצלחה בעקבות קרע בעורק הראשי ללב. זה היה סוף שבוע קשה ומדאיג, אבל ההמשך נראה אופטימי. בר גפן, בהיריון מתקדם, נסעה לנוח ולישון בבית, בכוונה לחזור למחרת. "אל תשכחי את מברשת השיניים שלי", סימס לה זילכה בסביבות רבע לשמונה בבוקר. ואז צילצל הטלפון. לאחר מכן, אי־אפשר לומר שהחיים השתנו. ביום ראשון, 9 בנובמבר 2014, בשעה שמונה וחצי, הם פשוט התהפכו על הראש.

     

    בצד השני של הקו היה הרופא מתל השומר. בן קרס, הוא בישר לה, תוך כדי הליך שנקרא "הוצאת צנתר". מדובר בפרוצדורה נפוצה אחרי צנתורים. כה נפוצה, שאף אחד לא טרח לומר לבר גפן שהיא אמורה להתבצע באותו בוקר. "הוא אמר לי תגיעי, אבל אל תיסעי מהר", היא משחזרת. "מאז למדתי: כשרופא מתקשר ואומר, 'אל תיסעי מהר' - סעי מהר. ממש־ממש מהר. שיט הפנד".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    בר גפן עידכנה את ההורים של בן ודהרה לרכב. את המסלול הזה, ממרכז תל־אביב לתל השומר, היא תעשה מאז עוד אינספור פעמים, "ואני לא יודעת לנסוע אותו כשאני רואה כמו שצריך. כל פעם כשאני עולה לדרך השלום אני מתקשה לנסוע בלי תחושה של, 'אלוהים אדירים, מה אני אמצא כשאגיע'".

     

    באותו יום, היא מצאה את אהבת חייה ואבי בנה העתידי בלי הכרה, במצב קריטי. "ולא נתנו לנו הרבה מידע. אמרו לנו, 'אנחנו לא יודעים מה גרם לזה'. לא הצלחנו להבין איך זה הגיע מ'הוא משתחרר תוך שלושה ימים' ל'אלוהים יודע אם הוא יחיה בכלל', ואם הוא יחיה באיזה מצב. עוברות השעות, וסביב ארבע אחרי הצהריים אומרים לנו שצריך להעביר אותו לאסף הרופא, כי יש לו בועות אוויר במוח וצריך לפוצץ אותן. ורק אז אני בכלל מבינה שהמוח מעורב".

     

    עד לאותו רגע, אף אחד לא אמר את המילה "מוח"?

     

    "רוני, אבא של בן, טוען שנאמר לו שיש משהו עם המוח, אבל אני לא הבנתי שזה מה שקורה. הבנתי שבן קרס מסיבה לא ברורה. אף אחד לא השתמש לידי בביטוי 'אירוע מוחי'. איך שהגענו לתל השומר ראינו שמוציאים את בן לסי־טי ולאם־אר־איי. הם ידעו תוך שעה שיש לבן אוויר בראש, בכמות גדולה. ולקח עוד כמה שעות טובות עד שהעבירו אותו לאסף הרופא, שזה הנוהל. מי שעשתה את הפענוח נתנה תמונה של 'קצת בועות אוויר', שחלקן מתמוססות. תמונה הרבה יותר דלה והרבה פחות קריטית, וגם כזו שנראה כאילו מטרתה לנקות את החשד שזה הגיע בעקבות הוצאת הצנתר".

     

    רק בחמש אחר הצהריים, כעשר שעות לאחר הקריסה, זילכה הגיע לאסף הרופא. העיכוב הזה, עוד יתברר, היה קריטי. זילכה שהה בתא הלחץ כמה שעות, התחיל לפרכס ואז הוצא משם. "אנחנו בנקודה שפוצצנו את הבועות, אבל הפציינט לא בהכרה. ואף רופא לא יכול להגיד אם בן יחזור להכרה או לא. את עוצמת הפגיעה למדנו דווקא מאחיות. אחות בטיפול נמרץ מראה לאמא שלי את היד של בן, מעוקלת ככה, ואומרת: 'זה נפגע מוח קשה'. אף רופא אז עוד לא אמר את זה".

     

    מתי את מבינה שזה אירוע משנה חיים?

     

    "יומיים לאחר מכן, כשישבתי אצל מנהל המחלקה וביקשתי עדכון. שלפתי נייר ועט כדי לרשום וקצת התבדחתי איתו, 'בכל זאת, טפשת היריון, עדיף שלא נסתמך על הזיכרון שלי'. ואז הוא פרץ בבכי. ואני שואלת למה. הוא אומר, 'אני לא רגיל לראות פה פציינטים צעירים, אני רגיל לאנשים בני 70, 80, ואתם צעירים ואת בהיריון'. ואז הבנתי שאנחנו לא יוצאים מזה. כי יש דברים שלא נאמרים כאן, אבל מההבעה של האנשים האלה - קרה משהו רע מאוד".

     

    גם כשההבעה תורגמה סוף־סוף למילים, בר גפן לא הצליחה לקבל מושג מלא של גודל הטרגדיה. נוירולוגית אחת כבר אמרה לה שהפגיעה היא בגזע המוח, כלומר בן עומד להישאר צמח. נוירולוג אחר דווקא טען שהפגיעה שונה. "בגלל שאני לא אדם רגיל, שאפשר לדחוף אותו, אני דורשת מהנהלת בית החולים לכנס את שני הרופאים באותו חדר כדי שיסבירו אחד לשני, ולי, איך הם הגיעו לתוצאות שבאחת מהן צריך להרוג את בן ובשנייה צריך לשקם אותו. אם לא הייתי דורשת את הכינוס, היינו נשארים עם חוות הדעת הפזורות. ראיתי גם את הפרצוף של הרופאים, מי את שתכנסי אותנו בחדר, בסך הכל בת הזוג של הפציינט, ומי זה כבר הפציינט".

     

    בנקודה הזו בר גפן חוזרת יממה אחורה, לאבחנה של אותה נוירולוגית שדיברה על גזע המוח. היא עוד נסעה להגיש תוכנית בערוץ 20 ("אני פרילנס, מרוויחה פר שידור, אם אני לא עובדת אין כסף"). במקביל, ההורים של בן וחברו, ד"ר נדב שריד, יושבים אצל הנוירולוגית. בר גפן יושבת על כיסא האיפור ומתקשרת לרוני, להתעדכן בתוצאות הפגישה. רוני עונה לה, ונאלץ להסגיר את מה שנמסר לו: "נדב הולך להגיד לחברים שזה נגמר. שתדעי גם את".

     

    מה פירוש "נגמר"?

     

    "'נגמר' זה אומר צמח. היה ברור שלא נשאיר אותו במצב של צמח, להירקב. עדיף מותו מחייו".

     

    בר גפן נשנקת. "ואיבדתי את זה, בפעם היחידה בחיים שלי. פשוט נפלתי על הרצפה וצעקתי 'לא'. שוב ושוב ושוב. המאפרת לקחה את הטלפון ואמרה לו, 'בואו תיקחו אותה, היא לא במצב לשדר'. רוני מגיע ומסיע אותי הביתה. ואנחנו יושבים באוטו ומדברים על איך נהרוג את בן. זו הסיטואציה הכי גרועה שהייתי בה אי פעם: לשבת ולדבר איך להרוג את אהבת חיי עם אבא שלו. זאת סצנה שלא יכולה להיות הגיונית. אם הייתי רואה את זה בסרט הייתי אומרת, 'הלכתם רחוק מדי'. הייתה לי תקווה שזה חלום רע ושזה ייגמר ויהיה בסדר. לא יכול להיות שאיבדנו אותו ככה. לא יכול להיות שהילד יהיה יתום, זה לא מה שאני תיכננתי. זה לא מה שאף אחד מאיתנו תיכנן. על זה אני לא אסלח להם".

     

    בתוך ההלם, בר גפן עדיין לא חשדה שהאסון שנחת על בן, עליה ועל המשפחות שלהם עשוי להיות תוצאה של רשלנות מהדהדת לכאורה. "לימים", מילה שהיא חוזרת עליה שוב ושוב בראיון, תתגלה לה ולעורכי דינה, פרופ' דן שניט ובתו יעל שניט, תמונה עגומה ומטרידה: ארבע השנים האחרונות יכלו אולי להיראות אחרת לחלוטין. התביעה בסך 15 מיליון שקל שבר גפן ומשפחתו של זילכה הגישו לפני כמעט שנתיים נגד המדינה, שהיא הבעלים של בית החולים "שיבא", טוענת לאוסף מהדהד של טעויות: הוצאת הצנתר שלא לפי נוהלי הבטיחות, פענוח שגוי של האם־אר־איי, הפינוי המאוחר לאסף הרופא, היעדר תיעוד ועוד. מבעד למושגים הרפואיים, כתב התביעה נקרא כמו סרט אימה מחריד, שמגשים שורה ארוכה של סיוטים.

     

    "חודשיים אחרי עוד חשבתי שזה מזל גרוע", אומרת בר גפן. "היינו כל כך עסוקים בלטפל בבן, ובמקרה שלי זה גם ההיריון, שנהיה מה זה לא חשוב באותו רגע. פה ושם שאלו אותנו אנשים, 'תגידו, יש מצב שמה שקרה כאן לא היה אמור לקרות?' לא התעסקנו בכלל בלחשוב על זה. הבנו את זה רק כחודשיים אחרי, כשחבר עיתונאי התקשר ואמר, 'תשמעי, חברים־כתבים ריחרחו ויש דיבור חזק בין הרופאים בתל השומר שקרתה להם פדיחה. תתחילי לפנות לעורכי דין כדי לבדוק מה באמת קרה שם'".

     

    לא בוכים ליד הילד. בר גפן וזילכה ב־2012
    לא בוכים ליד הילד. בר גפן וזילכה ב־2012

    × × ×

     

    כמו כל מי שפגש את בן זילכה (43), גם לי לקח עשר שניות בדיוק מההיכרות הראשונית ועד להתאהבות מוחלטת. באמצע העשור הקודם התוודעתי לאדם מקסים בטירוף, עורך חריף וכותב נהדר, שעבד בין השאר ב'זמן תל אביב', 'העיר', 'מעריב' ו'הארץ'. מוזיקאי מוכשר, גולש גלים אדוק וממייסדי ארגון העיתונאים, שם עבד במסירות עד לאירוע המוחי שהותיר אותו נכה מאה אחוז, סיעודי, עם פגיעה קשה בזיכרון לטווח הארוך והקצר. נסיך תל־אביבי אמיתי, שהסתובב בעיר שבה נולד כמו הילד האהוב שתמיד היה, אבל בלי טיפת אגו וללא גרם של חשיבות עצמית.

     

    "אין אדם אחד שיכול להגיד על בן מילה שהיא לא 'מלך' או 'נסיך'", מספר דודו טסה, מחבריו הקרובים ביותר. בקריירה המשגשגת של טסה יש לזילכה מקום של כבוד: הוא תמך בו בשנים הפחות־זוהרות, הכיר לו את המשורר אלי אליהו וגם אחראי על שורה מכוננת: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", המשפט שפותח את השיר 'בסוף מתרגלים להכל'. "באלבום הזה בן בכלל היה סוג של מנהל אמנותי", אומר טסה. "הוא נתן לי המון כוח בתקופה מאוד קשה. לא היה שיר שלי שלא הייתי מעביר לו. לא היה בן־אדם שישבתי איתו בברים כמו שישבתי עם בן. כשהיינו רווקים והערב היה מגיע, והיה נופל עלינו הבלוז.

     

    "לא אשכח את היום הזה", הוא נזכר, והעצב כובש את קולו כמו גדוד טנקים. "היה קיץ והלכנו ברוטשילד, אחרי עוד סבב של ברים, ואמרתי לו, 'אתה קולט בן?' והוא אמר, 'מה?' 'זה קורה עכשיו. עכשיו אנחנו חיים את החיים בכל הכוח'. הרגשנו שאנחנו בשפיץ של הלחיות, שאתה נושם את האוויר ואתה צעיר ויכול לשבור את הכל מרוב אושר וגם כאב. אתה חי את זה, בעוצמות".

     

    את בר גפן, מהעיתונאיות הבולטות בישראל, הכיר זילכה ב־2012, בשידוך מטעם "הלסביון העליון" - כינוי למספר חברות משותפות. "היינו מאוד בשלים", מספרת בר גפן. "הוא היה רווק ואני גרושה. עשינו סיבובים, ראינו, הבנו. היינו הרבה יותר כנים, כל אחד עם עצמו לגבי מה הוא מחפש, והחיבור היה נורא מהיר, נורא טוב ונורא נורא חזק". הזוג עבר לגור יחד ובר גפן נכנסה להיריון. השניים אף רכשו נכס. החתימה על החוזה היא אחת הפעולות האחרונות שבן ביצע לפני שהכל התרסק.

     

    הוא גם הספיק להיות בבדיקת אקו־עוברי. שם התברר שליבו של התינוק שבדרך תקין, מה שגרם לו לבכות מרוב שמחה והקלה: בגיל 17 אובחנה אצלו בעיה באבי העורקים. הוא צונתר, וב־22 השנים הבאות התנהל כרגיל וללא מגבלות.

     

    ואז, ב־6 בנובמבר 2014, עם שובו הביתה מהעבודה, בן דיבר בטלפון עם טסה על טרגדיה שפקדה חבר משותף. בן השתעל, סיים את השיחה ונכנס לאמבטיה. שם הבחין שהוא משתעל דם. "הלכנו למיון באיכילוב, אבל בתחושה טובה, כי לא כאב כלום", ממשיכה בר גפן. "אפילו לא סיפרנו להורים שלו, כי בשביל מה להדאיג. במיון מעבירים אותו סדרת בדיקות. באיזשהו שלב הלכתי לתת הרצאה, וכשסיימתי התקשרתי לשאול מה קורה. והוא אומר לי, 'עזבי, סעי הביתה, הם משאירים אותי פה למלא בדיקות כי זה כיסתו"חים של בית חולים, את יודעת איך זה'. אמרתי לו שאבוא להיות איתו. יש לי את התמונה האחרונה של בן בריא: במיון באיכילוב, מחייך, עושה וי עם הידיים.

     

    "איך שאני מגיעה ורואה אותו, פתאום יוצאת רופאה ושואלת, 'מי זה בן זילכה?' הפרצוף שלה היה חמור סבר. אנחנו מרימים את היד והיא מסמנת לאח להביא מהר מיטה ואומרת לבן, 'תעלה'. ואז היא אומרת משפט שנחרת לי, 'מכאן הוא כבר לא יוצא".

     

    מה?!

     

    "אני גם לא הבנתי. הרי הוא בסדר. וככה אני די מזדעזעת, לא מבינה מה קורה. ואז מגיעה הלהקה. להקה של רופאים. ואני יודעת, כי סיקרתי פיגועים והייתי כתבת בריאות: את לא רוצה שתגיע הלהקה. אבל בן עדיין קוּל ואני מנסה להיות קוּלית ואומרת לו בשקט, 'נראה לי שכדאי להתקשר להורים שלך. קרה משהו לא טוב'".

     

    "הלהקה" מתחילה לדבר מעל לראשם של בר גפן וזילכה. "ולאט־לאט אני מבינה שלבן יש קרע בעורק הראשי, ושהמצב קריטי. הרופאים שולחים אותי להביא את כל הניירת הרפואית שלו. אין לי מושג איפה היא בכלל. אני מתקשרת לאבא של בן, כי חייבים להודיע להם ואנחנו צריכים את מי שאסף באדיקות את הניירות".

     

    כדי לתקן את הקרע בעורק הראשי, יש לבצע צנתור. המשפחה קיבלה מידע, שלפיו עדיף לבצע אותו בתל השומר. בן נותח שם למחרת בבוקר, יום שישי. "הוא עובר את ההתאוששות לפי כל הכללים. מגיב מצוין, אין שום סימן שמעורר חשד שמשהו לא כשורה".

     

    אלא שאז הגיעה הוצאת הצנתר. "ואני אוכלת את עצמי, שלא הייתי מודאגת", אומרת בר גפן. אפשר להרגיש פיזית את האשמה שמכרסמת בה כבר ארבע שנים. "מספיק שהייתי מגגלת 'איך מוציאים צנתר CVP', כי זה מה שעשיתי לימים. התוצאות הראשונות מראות נורא בפירוש מה צריך להיות מנח הגוף ומה צריך להיות מצב החולה - כל דבר שצריך לשים אליו לב, שבדיעבד אנחנו יודעים שלא שמו אליו לב. מרגע שהסתיים הניתוח, זה כמו השאננות אחרי שאתה מפציץ את הכור. היית בסכנה שטילים יפוצצו אותך ובסוף ציפור שנכנסה למדחף זה מה שדופק אותך. ככל שנאספו יותר חומרים, פתאום ראינו את מפולת הטעויות, שכל אחת מהן הייתה יכולה להימנע".

     

    ומה בית החולים אומר? הוא הרי צריך להסביר.

     

    "גרסאות היו אינספור. תל השומר לימים יטענו שמה שקרה זה בכלל לא תוצאה של בועות אוויר. בן לא קרס בגלל זה, אלא בגלל פרפור פרוזדורים או הפרעת קצב. ועדיין, הם כן מחליטים לשלוח אותו אחר הצהריים לתא לחץ, שזה דבר שאתה לא עושה אם אין בועות אוויר. כלומר יש סתירה גם לפי הגרסה שלהם".

     

    לאחר ההתמוטטות נכנס זילכה לשלושה שבועות של תרדמת. בעצת הרופאים, בר גפן השמיעה לו מוזיקה כמה שיותר הרמונית - מה שדי חיסל את היכולת שלה להאזין ל'בלאקבירד' או 'אלינור ריגבי' של הביטלס בלי לבכות. גם טסה שם, שר לו זוהר ארגוב ועוד. "לא הייתי בטוח שהוא יתעורר מהמצב שהוא נמצא בו", נזכר המוזיקאי. "ולינוי הייתה... לא פגשתי בן־אדם כל כך חזק כמוה".

     

    "וכל יום שעובר", מספרת בר גפן, "הסיכוי שהוא יתעורר קטן. ואז, יום שישי אחד, רגע לפני שכבר מסתיימים הביקורים, אני באה להיפרד ממנו. בתקופה ההיא הייתי מנקה אותו עם מי פנים בכל הגוף ומורחת עליו קרמים ודאודורנטים, שלא יקבל ריח של בית חולים. אני באה להיפרד ממנו ונותנת לו נשיקה על השפתיים. ואני מרגישה שהוא מכווץ את השפתיים שלו לנשיקה, ובעצם מחזיר לי. אני עפה לאחור בתדהמה.

     

    "אני קוראת מהר לאחות, כי אולי אני משוגעת. ואני מראה לה ושואלת אותה אם זה רפלקס. והיא עונה, 'אנחנו לא נולדים עם רפלקס לנשק'. במסגרת הקלישאות, עכשיו הוא גם היפהפייה הנרדמת. קראתי מהר לאבא שלו ואמרתי, 'תראה, הוא מתעורר'. ואז נותנת לו נשיקה ובן מחזיר. זו סיטואציה אינטימית קצת. ברגיל, לא הייתי שמחה שיהיו עדים. פה הייתי מוכנה לשדר את זה על בילבורדים".

     

    כל זמן השיחה בינינו בן יושב לצד לינוי ומקשיב לה. אין פרט שלא שמע קודם, אבל בגלל בעיות הזיכרון נדמה שהוא מתוודע לחלק מהאירועים מחדש. בהמשך הוא ישתתף יותר, אבל עכשיו, בעקבות סיפור ההתעוררות, הוא מתחיל לזוז ומנסה לעשות זאת כמה שיותר מהר, בניסיון ללכוד איזה עיתוי מדויק. ואז הוא מצליח להתרומם כדי להטות את ראשו ימינה, ונותן ללינוי נשיקה על הראש.

    שרים שירי אוהדים בבית החולים. זילכה וטסה באולפן
    שרים שירי אוהדים בבית החולים. זילכה וטסה באולפן

    × × ×

     

    אם יש משהו שבר גפן (39) מתעבת, אלו כתבות טלוויזיה טיפוסיות על שיקום נפגעי ראש. "הכתבות הכי שקריות שיש. מה שהכי מופלא זה שהכתב עצמו אפילו לא מבין שהוא עוסק במלאכת השקר. הוא מאמין שהוא אומר את האמת, אבל בתוך ארבע דקות לייצר נרטיב של מה עובר על נכה ואיך נראה השיקום - זה קשקוש בלבוש. פשוט שטויות".

     

    למרבה הצער, אין בקיאה ממנה. "כשבן התעורר מהקומה הוא לא דיבר. הוא ידע להגיד מילים ספורות, אבל לא להזיז שום איבר, למעט רגל שמאל. מה זה נכה 100 אחוז? זה להתחיל מאפס".

     

    הוא זיהה אותך?

     

    "לא. הוא חשב שהוא בן 28 וחי באלנבי. אבל הוא הצביע על הבטן שלי ואמר 'רנן'".

     

    בן: "כן?"

     

    לינוי: "ואז החלטתי שנקרא לילד רנן, כי את זה אנחנו יודעים שהוא יודע. אנחנו אומרים לאנשים שזה על שם הבחורה שהכירה בינינו, רנן מוסינזון. זה נכון, אבל לא כל האמת. פשוט לא ידענו אם הוא יצליח להגיד שם אחר".

     

    בן: "איזה סיפור זה, הא?"

     

    ההתעוררות משכה את כל גדודי החברים שצבר. "באמת נדהמתי מכמות האנשים", מספרת בר גפן. הצעד הבא: בן הצליח לשיר, וטסה התחיל לזמר איתו שירים של אוהדי כדורגל, שהם פשוטים וקליטים. "דודו אוהד בני־יהודה ובן מכביסט. אז מה יש לשניהם במשותף? לשנוא את הפועל. אז הם שרים: הפועל זונה, הפועל מוצצת לכל השכונה, אמסלם ההומו. בקולי קולות".

     

    קלאסי.

     

    "אז לא ידענו שנפגעי מוח נוטים לחזור על כל דבר הרבה מאוד פעמים. וגם כשיש פגיעה באונה הפרונטלית, אז אין עכבות. זה כמו להיות עם שיכור ממש חזק. בן נכנס ליומיים שבהם כל מה שהוא עושה זה לשיר, 'הפועל זונה, הפועל מוצצת'. אנחנו קולטים שאיתו במחלקה מאושפז איזה עסקן של הפועל וכל הפועל באה לבקר. ואני רוצה להוציא את בן מהמיטה לחצר בכיסא גלגלים. אממה, שמעון אמסלם בלובי וכל הפועל איתו. פדיחות. אז אני רצה עם הכרס חודש שמיני מחוץ למחלקה, כדי שלא יצליחו לשמוע אותו. למזלי הרב הוא סתם. ביציאה מהמחלקה, בן שואל אותי, 'זה היה אמסלם?' אני אומרת לו שכן. הוא אומר, 'איש נחמד'".

     

    מתי הוא מזהה אותך?

     

    "בן אמר לי, 'אני יודע שאני אוהב אותך'. אבל הוא לא זוכר דבר מההיכרות שלנו: איך הכרנו, מה עברנו יחד. עד שנולד הילד הוא אפילו לא היה בטוח שהוא שלו. אבל הוא אמר, 'אני כן יודע שאני אוהב אותך'. על סמך מה? אם אתה לא מכיר את ההיסטוריה המשותפת או את החוויות המשותפות, על מה זה מבוסס? הוא אמר שהוא לא יודע, אבל כן יודע שזה מה שהוא מרגיש. הוא גם התנהג ככה, התנהג אוהב. אבל אוהב אישה שהוא לא יודע עליה או על היחסים איתה דבר".

     

    זה מעסיק אותך?

     

    "היום כבר לא, אבל אז כן. הבנו שיחסית אנחנו במעמד צד אחד בלבד. הזוגיות הכי יפה שהייתה לי, רק אני יודעת אותה. ואם רק אני יודעת, האם זה בכלל היה? לכן כפיתי על עצמי באיזשהו מקום לשכוח את העבר שלנו. ולשכוח אותו, את בן, את מה שאני יודעת שהוא היה. כי אם אני אזכר בזה, אי־אפשר יהיה להמשיך. אני חייבת להכיר בזה: מה שהוא היה נגמר. לא רציתי להיתקל בתמונות או בכתבות שלו. הזיכרון הוא משהו שאפשר לתמרן. וכמו שתימרנו את בן להאמין שהוא זוכר את חייו, אני יכולה לתמרן את עצמי לשכוח את חיי. זה מה שהייתי צריכה לעשות: לשכוח את החלק הכי טוב שהיה. היום אני מבינה שיש בזה משהו מאוד אכזרי כלפי עצמי. אבל לא הרגשתי שיש ברירה אחרת".

     

    בן: "זו אחת הסיבות שאני מעריץ אותך. לא כקלישאה. גם בהיריון, גם לטפל בי. עשית את זה מדהים".

     

    לינוי: "לא יודעת אם מדהים".

     

    בן: "עשית את זה טוב מאוד".

     

    לינוי: "היו גם דברים שעשיתי רע מאוד. תסתכל כמה אני מעשנת. אבל היו כל כך הרבה משימות: למצוא דירה מונגשת, וחתמנו על דירה וצריך ליצור לו מערך שיקום שלם. ויש גם המון אי־ידיעה מה השלב הבא. זה לא שמגיע מישהו עם חוברת ואומר, 'זה מה שאמור לקרות'".

     

    ובאמצע עוד הייתה הלידה. "ילדתי את רנן 200 מטר מבן. היו לי צירים של שלושה ימים. אפס פתיחה. כאבי תופת. בזמן שאני שוכבת ביולדות בסיכון, פתאום הגיעה החרדה הזו שעלינו על גל רע. שזה לא הולך להיגמר במקרה של בן. בחודשיים האלה טחנתי בורקסים ועישנתי, בוודאי שעישנתי. חוץ מאלכוהול וסמים - עשיתי כל מה שלא בריא. זה האבל. בן חי, אבל הבן אדם שאני הכרתי מת. ובאבל את לא מפרידה חלבונים מפחמימות. איימו עליי שייצא עובר קטן. יצא כמעט ארבעה קילו".

     

    וכך יצאה לה לדרך משפחה חדשה, שנפגשה מדי יום במחלקת השיקום של תל השומר. לינוי הגיעה לרוב עם רנן בתוך סל־קל. בן, בינתיים, התחזק והתקדם. הלידה הגבירה את המוטיבציה שלו - אלמנט דרמטי בתהליך. "רנן היה גורם מאוד דוחף בשיקום", אומרת לינוי. "בהתחלה אמרתי לבן, 'אתה חייב ללמוד ללכת לפני הילד. אין מצב שהילד ילמד ללכת לפניך'".

     

    אבל שוב, בניגוד לכתבות ולסרטים, הסוף הטוב לא באמת מגיע. "היה לילה אחד נוראי, שרנן היה בן שלושה חודשים. הוא כל הזמן התעורר ובן כל הזמן התעורר ואני מתרוצצת בין שניהם, עייפה מתה. המטפל הקודם של בן, שנטה לא להתעורר, ישן. גם חזרתי לעבוד חודש אחרי הלידה וידעתי שבשמונה בבוקר אני כבר באיפור. והתייאשתי. שמתי את רנן בוכה במיטה ליד בן. הלכתי לסלון, התיישבתי על הספה, בחושך, הדלקתי סיגריה וניסיתי לחשוב איך הגענו לזה. איך זה יכול להיות שזה המצב, ואיך אני יוצאת מזה.

     

    "ואז אני שומעת מחדר השינה את בן שר לרנן את 'פזמון ליקינטון'. אוצר המילים של בן באותו זמן היה כל כך קטן, אבל הוא שמע אותי שרה והבין שזה מה שצריך לעשות כשתינוק בוכה. אני לא חושבת שזה ברור, איזה מאמץ קוגניטיבי נדרש מפגוע ראש כדי להבין את הסיטואציה. אבל עבד שם הרפלקס ההורי. ואני שומעת את בן שר ואת רנן נרגע. זה רק גרם לי לבכות יותר, אבל באותו רגע הבנתי שאוקיי, מצבנו לא טוב, אבל בתוך המצב הלא־טוב הזה יש שמחה. היא פשוט אחרת. יש למצב הזה תקנה. אם נעבוד מספיק קשה ונשקיע מספיק משאבים, אפשר להתרומם מזה".

     

    והתפרקויות?

     

    "לרגע. ואז תאספי את עצמך ותקומי. מה אני אמורה לעשות? לוותר? להגיד סיימתי, אני לא מוכנה יותר להיות לא הורה ולא מטפל ולא כלום?"

     

    תקדימים יש להכל.

     

    "לא יקרה. לא אופציה אפילו. לא. בן הוא החבר הכי טוב שלי, הוא אהבת חיי והוא אבא של רנן. מתוך שלושת הדברים האלה נגזרת המחויבות שלי. אנחנו בתוך זה יחד. לא בן נפגע, אנחנו נפגענו. ואנחנו צריכים להשתקם. אין אני, יש אנחנו. יש נשים שלקחו את הילדים ועזבו, ואז הן מסבירות שזה לטובת הילד. יכול להיות שהן חושבות שזאת טובת הילד. יכול להיות שגם טובתן שלהן בתוך הסיפור הזה. בסדר, זכותך. אני עשיתי בחירה מסוימת, ואני כל הזמן צריכה לבדוק אם שירתתי לא רק את טובתו של בן, אלא גם את טובתו של רנן. ולפעמים אני צריכה גם לבחור ביניהם".

     

    שכחת מישהי.

     

    בן: "זאת הערה טובה, שיף".

     

    לינוי: "בסדר, אני עומדת בזה. לא מחקתי את ה'אני'. הקפדתי גם לשמור על עולם חיצוני. זה היה אמצעי הישרדות. היה ברור שאני אחזור לעבוד, היה ברור שתהיה לי קריירה, למרות שהיא ספגה מכה מאוד קשה. אם דבר כזה קורה לאישה שאין לה קריירה - נגמר הסיפור. היא תשתעבד לזה. לי היה ברור שאני צריכה לצאת החוצה לעבוד, משתי סיבות: כי צריך כסף וכי אני חייבת עוד עולם".

     

    בר גפן, חובבת אגרוף ושדרנית קרבות מעולה בערוצי הספורט של צ'רלטון, לא נפלה לקרשים. בגבורתה, ואין מילה אחרת לתאר את זה, היא אפילו ממשיכה לנסות לסייע לאחרים, ב'יהיה בסדר' המוערכת של גלי צה"ל. בנוסף, היא מלמדת בבינתחומי בהרצליה ומרצה לחברות ולמשרדי ממשלה. וכל זה במקביל להיותה "המנכ"לית של מפעל השיקום" של בן, כפי שכינתה זאת: שולטת בכל פרטי ההיסטוריה הרפואית שלו, יודעת בעל פה מסמכים שלמים וכמובן ערוכה למאבק המשפטי בתל השומר. לא מתוך כעס או נקמה: זה פשוט עולה הון.

     

    "עלות הטיפול של בן היא כיום בסביבות 30 אלף שקל בחודש. יש עלות העסקה של עובד זר, ויש טיפולים: פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, אינספור טיפולים שכל שעה היא 350־250 שקל. נכון שניסינו לחלוב את האפשרויות הציבוריות, אבל קופת חולים נותנת לך 12 כאלה בשנה. בן מסיים 12 כאלה בפחות משבוע. זה מה שנקרא 'טיפול בקהילה', זה אומר, 'תבקש בקהילה כסף כי אנחנו לא ניתן לך כלום'. הקהילה זה משפחת זילכה ומשפחת בר גפן".

     

    ואין פה בכלל רצון גם לנקום? לסגור חשבון?

     

    "אין לי עניין לחסל קריירה של רופאים. בכנות. הרופא שדפק את בן הציל חיים של הרבה פציינטים אחרים. פה הוא פישל, ולכן למדינה יש חברת ביטוח שאמורה להגן עליה מפאשלות, או יותר נכון לשאת באחריות כלכלית לשגיאות קשות ורשלניות של רופאים. אנחנו צריכים את הכסף הזה כדי להשקיע אותו בבן. אף אחד לא הולך לטוס עם זה לחופשה במלדיביים".

     

    כשהמדינה נתבעת בסכומים כאלה, סביר להניח שכל האמצעים כשרים. נתקלת במאמצים מיוחדים לנפנף אתכם?

     

    "נתקלתי בענף שלא הייתי ערה לו: רופאים שמתפרנסים מלדפוק מטופלים. זה מה שזה. אלה רופאים שעובדים עבור חברות הביטוח ועבור עורכי דין, שמטרתם ליירט תביעות נזיקין. מטרתם היא לצמצם כמה שאפשר גם את חומרת הפגיעה בבן וגם את הנסיבות. מה שבעיקר היינו מרוכזים בו, זה איך לחסוך מבן מידע שרק יפגע בו ויעליב אותו. ואיך לצלוח איתו את הבדיקות האלה. בן היה בוכה לפני, בוכה במהלך ובוכה אחרי: 'למה אני צריך לעבור את זה? למה אני צריך לשבת מולם, לתת להם לגעת בי, להזיז אותי, לקפל אותי, לשאול אותי שאלות אינטימיות שאני לא תמיד יודע איך לענות עליהן בכלל, כשאני יודע שהם עושים את זה כדי לפגוע בי, או יותר נכון למנוע ממני את הפיצוי שאמור לממן את הטיפול בי?'"

     

    כל הסיפור גרם לך להסתכל אחרת על העבודה שלך?

     

    "מאוד. גם במובן של חרטה. כשהייתי שומעת בעבר נכים מתלוננים, לפעמים הדיבור היה נשמע משוגע. הייתי אומרת, 'אולי הם לא מכירים את התמונה הגדולה'. איזה בולשיט! אני מבינה טוב מאוד למה הם צועקים ולמה הם מקללים ולמה הם יחסמו כביש. כי אתה משתגע בתוך זה. לא רק מהמצב עצמו, אלא מזה שברירת המחדל של כל מוסד ציבורי וממשלתי היא, 'אתה משקר אלא אם הוכחת אחרת'. המדינה לא מאמינה לנו ואנחנו לא מאמינים לה. ואי־האמון הזה, שהפך להיות בנאלי בישראל, יכול להטריף. ושום דבר לא מונגש. זה בלתי נסבל. המדינה הזו לא תוכננה לנכים".

     

    וזה נכון אפילו לגבי החוף שנקרא 'חוף הנכים', בהרצליה. הם הגיעו לשם לראשונה אחרי האירוע, רק שניהם, כדי להחזיר את בן לים שהוא כה אוהב. "אין באמת נכים בחוף הנכים", אומרת לינוי. "והצלחנו במאמצים עילאיים להניח בצד את כיסא הגלגלים ולסחוב אותו עד המים. ובן כל כך בכה".

     

    בן: "כן?"

     

    לינוי: "בכית בטירוף בפעם הראשונה בים. בכית משמחה ומצער. משמחה שאתה בתוך המים, ומצער שאתה לא על גלשן. שזה נגמר. גם עכשיו, הטיפולים שבן הכי אוהב זה הידרותרפיה, כי במים אתה אדם הרבה פחות נכה. כל בוקר בן פוקח את העיניים בתחושה שהוא בריא, ואז מנסה להזיז את הגוף ונזכר שהוא נכה. לכן אני אוהבת שרנן מפריע לו לישון. כי אם רנן מעיר אותו, אין לו זמן לחשוב".

     

     

    × × ×

     

    מתוך ההריסות שהותיר האוויר שפקד את מוחו, ישנם דברים שבן לא איבד: החן הטבעי והכובש, ההומור הסרקסטי אך נטול הרשעות, האהבה לכדורגל והחיבה העזה למוזיקה. יום אחד הבזיק במוחו של טסה רעיון: "שאלתי את לינוי, 'את חושבת שהוא יוכל לשיר?' היא אמרה לי, 'אני חושבת שהוא מאוד ישמח, אבל אני לא יודעת אם הוא יצליח'. הייתי בטוח שנצליח. גם אם זה להקליט מילה־מילה, הוא יוצא מהאולפן עם טייק".

     

    טסה הסתובב בראש עם 'הבורים', שיר שבן כתב והלחין לפני שנים. כשהיה בתרדמת, טסה השמיע לו אותו. "הוא בא והתיישב ופשוט שר את זה", מספר טסה. "והוא חושב שזה שיר שלי בכלל. הוא שאל אותי משהו על השיר, אמרתי לו, 'אתה יודע שאתה כתבת אותו'. ואז הוא אומר, 'גדול'".

     

    הם הקליטו שירים נוספים. אחד מהם הוא ביצוע ל'דני' של משינה, שאהוב על בן בגלל שהוא עוסק גם בגלישה. "זו הייתה הפעם היחידה שראיתי את בן בוכה", מספר טסה. "זה קרה כשהגענו לשורה, 'איך היינו גולשים/על הגלים/ והים היה כל כך כחול" והוא פשוט התחיל לבכות. הייתה המון עוצמה בשירה שלו".

     

    'הבורים', שיר נפלא שתחת ההפקה של טסה קיבל טוויסט אפל ומהפנט, יצא השבוע כסינגל וזמין להאזנה במסגרת הפסקול שטסה ערך עבור 'מונא', הסדרה של מירה עווד בכאן 11. "במובן מסוים, אני מרגיש שהיום הטקסט הזה הוא עליי", מספר בן. "בור לא במובן של טיפש, אלא של מישהו שלא יודע הרבה דברים. לפעמים אני מרגיש במידה מסוימת אשם. לא בגלל מה שקרה לי, זה לא אשמתי. אבל בגלל מה שזה עשה לכל מי שסובב אותי".

     

    מה אתה עושה במצב כזה?

     

    בן: "הולך לכתוב שיר לרנן. זה עוזר הרבה פעמים. בגלל זה אני כותב לו כל כך הרבה, כי אני מרגיש שאני מאוד חייב לו. ואני לא יכול לתת לו את זה בדברים פיזיים, למשל. אבל אני יכול לכתוב".

     

    לינוי: "הם מעבירים הרבה שעות יחד. נכון שבן לא יכול לטפל בו, אבל הוא יכול להיות נוכח. עם הזמן, לנוכחות הזו יש משמעות גדולה גם בדברים שפחות חשבתי עליהם מראש. בן כל הזמן אומר לרנן כמה הוא אוהב אותו וכמה הוא נפלא. גם אני אומרת, אבל בגלל שבן לא זוכר, הוא חוזר על זה הרבה פעמים. חשבתי להגיד לו, 'עזוב, הטרפת אותו'. ואז, כשראיתי את הקלות שבה רנן מביע את הרגשות שלו, גם כשאלה רגשות שליליים - הבנתי שזה לא ממני. אני מגיעה ממסורת של עצירות רגשית מטופחת. אז אוקיי, הילד לא קיבל אבא מתפקד, אבל הוא כן קיבל משהו שלא הרבה ילדים מקבלים. הוא באמת קיבל אבא שאוהב אותו בלי תנאים".

     

    ושם, בתוך סיוט שכנראה יכול היה להימנע, לינוי, בן ורנן הקימו שגרה. היא קשה, סיזיפית, מלאת תסכולים, צער ופולשנות (לינוי: "אני חיה בפרק שלא נגמר של 'סליחה על השאלה'") אבל גם אוהבת, חמה ומפוצצת בהומור. עם עדיפות לשחור, כמובן. "אנחנו לא בית עצוב", מדגישה לינוי. "בסדר, אני בוכה לפעמים, בן בוכה לפעמים. לא ליד הילד. אף פעם. זו החלטה שקיבלנו מזמן".

     

    ועומדים בה?

     

    לינוי: "כן. ממש. בערב ראש השנה אחד נסענו לדודים שלי ברעננה. רנן היה אולי בן שנה. ובן עוד לא היה במצב שהוא עכשיו. הרבה אחורה. הוא היה בהתקף של שיהוקים ורנן היה ביום רע אז הוא כל הזמן בכה ויילל. ואני נוסעת איתם בפקקים, שזה מבאס גם אם כולם בריאים וסותמים. וכשבן התחיל לבכות מתסכול, עצרתי את האוטו והפסקתי לרחם עליו. אני יודעת שאם הוא בוכה, אין מצב שהילד יפסיק. וחתכתי אותו, ממש בגסות. אמרתי לו, 'תפסיק. עכשיו. לבכות. ואתה בחיים לא בוכה יותר ליד הילד. לפני שאתה נכה, לפני שאתה אומלל, אתה אבא. אין לך את הפריבילגיה להיות חלש ליד הילד'.

     

    "בן נורא נבהל כשאני נכנסת למוד הזה. הוא הפסיק מיד לבכות. ואז אני מרגישה נקיפות מצפון כי אני אמורה 'להכיל'. אז ניחמתי אותו. הוא בדיוק קיבל את הרישיון לקנאביס הרפואי. אמרתי לו, 'כשאתה חוזר הביתה, תמיד יהיה לך ג'וינט. עד יומך האחרון, לא משנה כמה היום היה גרוע, בסיומו בטוח יהיה ג'וינט. נביא אותך למצב שהמציאות תהיה מספיק מעורפלת כדי שהיא תהפוך לקלה יותר. ומאז זה נהיה סוג של מוטו שלנו. ברגעים קשים של בן, תמיד זוכרים - יהיה ג'וינט בסוף. יהיה משהו ששווה לחכות לו".

     

    בן: "גם עכשיו אני מאוד שמח לשמוע את זה".

     

     

    × × ×

     

    מהמרכז הרפואי שיבא נמסר: "בן זילכה היה מאושפז במרכז הרפואי שיבא תקופה ארוכה. בתקופה זו נחשפנו לאישיות המיוחדת הן של בן והן של בני משפחתו אשר טיפלו בו במסירות אין קץ. הצוות הרפואי נקשר לבן באופן יוצא דופן כפי שאמר הרופא המטפל, 'אני אוהב אותו אהבת אמת'.

     

    בן הגיע לשיבא במצב רפואי מסכן חיים ועבר כאן פרוצדורה רפואית אשר הצילה את חייו. הצוות הרפואי ליווה את בן ומשפחתו במהלך כל תקופת האשפוז המורכב. הטיפול המקצועי בבן היה ללא דופי ואנו מבינים ללב המשפחה אשר ממשיכה את המסע עם בן. אנו מאחלים לבן בריאות ודלתנו פתוחה בפניו להמשך טיפול".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 15.01.19 , 00:20