yed300250
הכי מטוקבקות
    ברכת שנה טובה שצייר פרץ רושקביץ, שנות ה־40
    7 לילות • 15.01.2019
    יאצק תמיד נופל וקם
    בספרם 'יהדותישראלית' מתעקשים שמואל רוזנר וקמיל פוקס שהמציאות כאן חיובית בהרבה מכפי שאנחנו תופסים אותה
    איתי זיו

     יהדותישראלית // שמואל רוזנר וקמיל פוקס - דביר והמכון למדיניות העם היהודי - 285 עמ'

     

    קראו פרק מהספר

     

    המחקר הזה מבוסס, לדברי המחברים, על הסקר הגדול ביותר שנעשה בנושאי תרבות יהודית וישראלית. הוא הקיף 3,005 נשאלים וכלל 300 שאלות הנוגעות לאורחות החיים, מנהגים, מסורות ותפיסות. על בסיס הנתונים מציגים שמואל רוזנר, עיתונאי, עורך ועמית מחקר במכון למדיניות העם היהודי, ופרופ' קמיל פוקס, סטטיסטיקאי וסוקר מיתולוגי, ניתוח של החיים היהודיים העכשוויים, בעיקר בישראל ועל קצה המזלג גם באמריקה.

     

    על פי כותרת המשנה, זהו "דיוקן של מהפכה תרבותית". מהפכה שהיא תולדה של המצב הייחודי שבו היהודים מצאו עצמם ב־70 השנה החולפות: ריבוניים, תחת שלטון עצמי. משכך, נדרשו לראשונה להחליט כיצד לעצב את המרחב הציבורי, איזה ביטוי להעניק לשבת ועוד. התוצאה היא כינונה של תרבות יהודית חדשה. המחברים מכנים אותה "יהודית ישראלית". יהדות שמתרחשת בישראל. זאת יהדות ציבורית ("המדינה שובתת בשבת, מניפה דגל בצבעי הטלית, יש לה שפה רשמית שהיא לשון הקודש") לאומית (מגורים בישראל ושירות בצה"ל נתפסים כערכים מרכזיים), וחילונית (היא מתקיימת במדינה אזרחית שהחוק בה איננו כפוף להלכה).

     

    קצת כמו התיאור הזה, גם הספר כולו אינו חותר לטענות חדות על אודות היהדות הישראלית, אלא מבקש להציג את התמונה במלוא מורכבותה. מבחינת הכותבים המציאות רבת־פנים, מתקיימים בה תהליכים שונים וסותרים, ואף שכל אחד מהצדדים חש קיפוח - אין לכך באמת סיבה. או כפי שהם עצמם מתנסחים בסיום אחד הפרקים: "הדתה יש, חילון יש, קיטורים יש ויש".

     

    הלשון התמציתית והצולפנית אופיינית גם היא לספר. הוא קולח ופופי, מצליח שלא להרדים חרף מתקפת הנתונים הסטטיסטיים (לא פחות מ־78 אחוז מהישראלים אוכלים פירות יבשים בט"ו בשבט!) ומציע בהירות בנוגע למושגים, שאכן אפופים רוב הזמן באמוציות מדממות. לצד נתונים מפתיעים (49 אחוז מהציבור החרדי סולדים משכונות מעורבות עם חילונים, לעומת 78 אחוז מהציבור החילוני; רק חמישה אחוז מגדירים את עצמם כשמאל), מובאות בו גם לא מעט תובנות מחכימות. למשל, העובדה הדי־מרעישה שלפיה הקבוצה הדתית־לאומית מאבדת כמעט מחצית מבניה לטובת קבוצות אחרות, מוסברת כתוצאה מהצלחתה הגדולה דווקא. שכן משעה שהנוסחה שלה - יהדות ולאומיות - אומצה על ידי הציבור הרחב, היא כמעט שהתייתרה. בפרק אחר, הסטטוס קוו מנותח יפה כמושג ריק מתוכן, משום שהוא תקף תמיד עד הרגע המדויק שבו הוא נידון להשתנות. על כף החובה ניצב השימוש התכוף והאדיש במונח "התבוללות", כאילו היה מושג מדעי, ולא מילת גנאי בעלת נופך גזעני. בקיצור, ''יהדותישראלית' רושם הצלחה נאה בהנגשת האפוס הסטטיסטי, אבל מקריב בדרך לשם את היצירתיות הרעיונית והדמיון הפוליטי.

     

    כך למשל, כיאה לשמרנים טובים, המחברים נותנים כבוד רב לכוחות השוק. לדעתם, זה הגורם לכל התמורות, כמעט, באופיו היהודי של המרחב הישראלי. אבל אם זה אכן המצב, איך ייתכן שנעשו לאורך השנים כל כך הרבה פעולות שהן למורת רוחו של הציבור החילוני, הגדול משמעותית משאר הקבוצות (28 אחוז מגדירים עצמם "חילוניים לחלוטין" ו־21 אחוז "חילוניים קצת מסורתיים")?

     

    ייתכן אפוא שהטענה הזאת מעניקה משקל חֶסר למבנים הפוליטיים הספציפיים בישראל, המאפשרים לכוחות שנחשבים "לשון המאזניים" הפוליטית, כוח חסר פרופורציה - עובדה המטפטפת בתורה עוינות נוספת כלפיהם. וממילא הטענה בדבר "כוחות השוק" מנכיחה את תקרת הזכוכית של הניתוח, משום שהמחברים כלל לא נכנסים לשאלה אילו כוחות פועלים על השוק. מה גורם לו להתנהג כפי שהוא מתנהג. למשל, מה הופך דווקא סוגיה זאת ולא אחרת לסדין אדום.

     

    השורה התחתונה של הספר גם היא ברוח "קיטורים יש ויש". כלומר, התעקשות שהמציאות חיובית בהרבה מכפי שכלל המגזרים תופסים אותה. זו טענה מרעננת בנוף המשוסע והקליקבייטי, כמעט מקורית אפילו. אבל האם היא גם תקפה? היא נשענת בעיקרה על הנתונים שלפיהם ל־87 אחוז מהישראלים חשוב להיות יהודים, ו־88 אחוז מרגישים שהם יהודים במידה רבה. במילים אחרות, אם לכולם חשוב להיות יהודים ולהרגיש שהם יהודים - היכן בדיוק הקרע? "נדמה לנו שזה יהיה הקושי העיקרי לחלק מהקוראים - הצורך ליישב את מה שכתוב ומה שמורגש", מסכמים הכותבים.

     

    אבל מה שמורגש לא בהכרח חשוב פחות ממה שנכתב. ההנחה כאילו יש מציאות "אמיתית" שסותרת את התחושות היא בעייתית, בעיקר כשהיא בעצמה נוגעת לתפיסות מופשטות. גם ההפך נכון: תפיסות ותחושות, למשל של קרע ופילוג, עשויות לתרום בתורן להחרפה רצינית מאוד בשטח, לא פחות מאשר "עובדות". האם למישהו משנה שמיליונים מבין האמריקאים שהצביעו לטראמפ עשו זאת בשל סוגיות מדומיינות לחלוטין, כמו השתנות השפה והתבססות הפוליטיקלי קורקט?

     

    האופטימיות של רוזנר את פוקס גם אינה מביאה בחשבון מגמות אוניברסליות כלליות יותר, כמו התפוררות של מרקמים לאומיים רבים בעקבות המפנה הטכנולוגי (במובן הזה, ולא רק, ההאשטאג בשם הספר מתגלה כחסר כיסוי, שכן ההיבט הטכנולוגי נעדר ממנו לגמרי). וגם אם התרבות היהודית בת ה־5,000 מציעה לנו פרספקטיבה רחבה למקם בתוכה את הדברים - טענה המובלעת בטקסט - בבחינת "יאצק תמיד נופל וקם", יש לזכור שגם היא ידעה חורבן, גָלות ומלחמה. לא בדיוק סיבה לנחמה. •

     


    פרסום ראשון: 15.01.19 , 00:25
    yed660100