שבת 19 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 15.01.2019
    לגיון הזרים
    ספרה המלוטש וגלוי הלב של יעל גלוברמן מזדהר על רקע השירה הישראלית
    אלי הירש | קורא שירה

    מפת חצי האי // יעל גלוברמן - הקיבוץ המאוחד - 110 עמ'

     

     

     

    ש משהו בשיריה של יעל גלוברמן, הידועה גם כמתרגמת שירה מחוננת, שמבדיל אותם מהמון השירים הבינוניים, הגולמיים, החוזרים על עצמם לעייפה, שמציפים את השירה הישראלית לאחרונה ולא רק לאחרונה. משהו רענן, אולי אפילו זר, בלתי־ישראלי במקצת, שגורם לשיריה - למשל, לשיר שפותח את ספרה החדש, השלישי, 'מפת חצי האי' - לחתוך ישר לתוך התודעה, ממש כמו סכין, ואז להעמיק ולהדהד בה: "מה את נושכת לפרנסתך?/ איפה את צולעת בסופי שבוע?/ האם הצליעה שלך נחלשת כשאת רוקדת?/ ומה קורה כשמתקרב אליך מגמגם?// מתי זה קרה לך?/ בחזה או מחוצה לו?/ בהערכה גסה, איזה אחוז משטח המראה את תופסת?/ כמה כריות יש לך במיטה בתקופות שאת לבד?"

     

    השיר, שרק פתיחתו מצוטטת פה, נקרא 'שאלון', וקשה להחליט אם המשוררת היא השואלת, הנשאלת, שתיהן יחד - כלומר אישה שמדברת אל עצמה - או זרה שנקלעה לשיר כמעט במקרה. ברור במה השיר עוסק: בזרות או בבדידות. וכוחו נובע בין השאר מהתובנה, שמלווה רבים משירי הספר, שלבדידות יש להב כפול: מצד אחד היא מנתקת ומשכיחה את הבודד, מכסה אותו בעזובה עד שהוא נעשה כמעט בלתי נראה, אפילו בלתי קיים, אבל בו־בזמן היא מכוונת אליו את כל זרקורי ההשפלה והאלימות שבנמצא, כלומר חושפת אותו, כי אין לו עם מי ובקרב מי להתחבא - הוא לבדו בעולם, נטול הגנה.

     

    בספר החדש אפשר למצוא לא מעט דימויים שמנסים לפרש את הבדידות הזאת, כמו השיר 'הומלס בצפירה', על קבצן שפעם־פעמיים בשנה, בצפירות של יום הזיכרון, עומד דום כמו כולם, ופתאום הוא לא כל כך לבד כי "יש לו מקום: יש לו חדר באובדן הלאומי". או כמו השיר 'רובינזון שם', שבו מתברר שהאי של רובינזון הוא אי־תנועה: מקום נטוש בלב המהומה, בתוך ההמון, באמצע הכביש. והעובדה שגלוברמן מתארת לא פעם את הזרות דווקא מבעד לדמויות שזרות לה - קבצנים וחסרי בית, אלכוהוליסטים, גברים אלימים או פגיעים מאוד - מדגימה גם היא את הצירוף המיוחד של היעלמות והיחשפות שמאפיין את חיי הזר.

     

    אלא שלצד גילוי הלב הקיצוני שמאפשר לגלוברמן לכתוב על תכנים רגשיים קשים כמו בדידות, זרות ובושה בישירות מקפיאת דם, יש בשיריה גם נטייה הפוכה לכאורה - לשמור על מרחק אסתטי באמצעות הקפדה על דימויים גבישיים, שפה משוכללת ושורות שיר מלוטשות להפליא. ונדמה שאת הסגנון המיוחד הזה, שאפשר לכנות "גילוי לב מלוטש", עיצבה בהשראתה של השירה האנגלו־אמריקאית שממנה היא מרבה לתרגם, בעיקר זו שנכתבה בשליש השני של המאה שעברה - כמו שירתה של אן סקסטון, שמבחר נהדר משיריה, 'שיעורים ברעב', יצא לפני כשלוש שנים בתרגומה הווירטואוזי.

     

    ייתכן, כמובן, שזוהי הההשראה האנגלו־אמריקאית שמעניקה לשירה של גלוברמן את טעמה הזר, הלא־לגמרי ישראלי, אם כי יש לזכור שיש בשירה העברית לפחות תקדים משמעותי אחד לגילוי הלב המלוטש של גלוברמן, וזהו גילוי הלב המלוטש של לאה גולדברג, בעיקר בשיריה המוקדמים מאוד והמאוחרים מאוד, שבהם תחושת הזרות הייתה צלולה במיוחד. וכמו אצל גולדברג, גם אצל גלוברמן ברור שהזרות זוכה לביטוי חד ומפוכח, דווקא בזכות כמיהתה הבלתי־נדלית של המשוררת לאהבה, ולא פחות מכך, בזכות הבנתה העמוקה במסורת הסבוכה של שירת האהבה. •

     

    נא לא למחזר, שיר אהבה

     

     

    אֲנִי רוֹצָה לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בְּעוֹד שָׁנִים

     

    עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה, גּוּפֵינוּ מְעַט שְׁעוּנִים

     

    זֶה אֶל זֶה וְרָאשֵׁינוּ נוגְעִים

     

     

    אֲנִי רוֹצָה שֶׁנִּהְיֶה עַתִּיקִים וּקְמוּטִים, הַגּוּף

     

    שְׁתֵּי שַׂקִּיּוֹת אַשְׁפָּה מִתְכַּלּוֹת וּבִפְנִים

     

    הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ

     

    אַנְאוֹרְגָנִית וּבִלְתִּי מִתְפָּרֶקֶת כְּמוֹ

     

    הַמֶּלַח הַנִּצְחִי אוֹ פֶּחָמִים, כְּמוֹ

     

    אוּרַנְיוּם וְקַלְקַר וְזָהָב וּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָה

     

    שִׁירִים

     


    פרסום ראשון: 15.01.19 , 00:27