האסונות של דינה

בינואר לפני שנה הלך לעולמו המוזיקאי אמיר קרטס. עבור המעריצים שהכירו את קרטס דרך להקת "רעש" ושירם המפורסם "מה את מבינה" — התקבלה הידיעה בהפתעה גמורה. רק מעטים מאוד ידעו כי קרטס בן ה־53 התמודד במשך שמונה חודשים עם מחלת סרטן הריאות. מנחמים רבים זרמו אל בית המשפחה במרכז תל־אביב והתקבלו בחיבוק גדול על ידי האלמנה דינה ושלושת הילדים עידו, נוגה ושירה. "בשבעה", משחזרת דינה, "מוציאים תמונות כמו שתמיד מוציאים. הרבה מהן היו תמונות שצילמתי בעצמי בראשית שנות ה־90 במועדונים ובהופעות. ואנשים התחילו להתלהב, ולהגיד 'את צריכה לעשות עם זה משהו'". כבר אז, היא אומרת, נבטו בה מחשבות על תערוכה, אבל את הפוש הגדול נתן לה אסף אמדורסקי.

"בלעדי אסף שום דבר לא היה קורה. הוא דחף וגם הציע לי קונספט: 'בואי נרים תערוכה, שתלווה בהופעות של המוזיקאים המצולמים".

מכאן התחיל מסע לבחירת הפריימים המדויקים. לדינה היו בארכיון הביתי מאה צילומים, והבחירה הייתה קשה. האוצרת שהוצמדה לה, חגית אמה ורנר, סייעה לבחור את העוצמתיים ביותר. וזה לא היה קל. התכנון היה להציג תריסר צילומים, לבסוף עלו על הקירות 30 תמונות.

צילום: יובל חן

חוזרים לחבורת מדבר

הערב, רביעי, תיפתח בגג של הרצל 16 בתל־אביב התערוכה "במדבר יהיה שונה, צילומים 90־93", כשם אחד משיריו של קרטס, ולא רק. ה'מדבר' — במלרע, היה בר מיתולוגי שפעל ברחוב בלפור בתל־אביב בסוף שנות ה־80. דינה, אז סטודנטית לצילום, הייתה מגיעה עם אמיר, שעדיין היה רק החבר שלה, למקומות המפגש של המוזיקאים הצעירים — פינגווין, רוקסן, אלנבי 56, מדבר, וגם לדירותיהם הפרטיות, ומצלמת אותם באופן הכי טבעי שיש, סתם בשביל עצמה. אפשר אם כן להבין מדוע התרגשו כולם כששמעו על התערוכה, וגם הסכימו להופיע בערב הפתיחה. איפה הילד, ג'וני שועלי, דנה ברגר, תערובת אסקוט, קרני פוסטל, וגם המפשעות והמסך הלבן, שתי להקות צעירות שקרטס טיפח בשנותיו האחרונות. הדי־ג'יי יהיה מי אם לא ליעם פרנקפורט, הבעלים של המדבר, ודמות מיתולוגית בפני עצמה בחיי הלילה של העיר הגדולה.

"אנשים מהדור שלי מאוד מתרגשים כשאני מספרת להם על הערב", אומרת דינה, "הרי כולנו בילינו שם המון. כל החבר'ה האלו היו בתחילת הדרך. הם הקימו להקות, שירטטו לעצמם איך תהיה המוזיקה של הניינטיז, ובעיקר רצו לעשות משהו שונה. אישית לא הייתי חלק מזה כבליינית גדולה. פשוט למדתי צילום, אז הסתובבתי עם המצלמה וצילמתי חברים. אם זה ירמי בבית של דנה (ברגר — א"א), או לטי גרובמן שעשיתי לה חלק מהבוק, שאיתו טסה אחר כך ללוס־אנג'לס והצליחה שם מאוד. מישהו מהם אמר לי שזה מרגש אותו לראות את הצילומים, כי את כולם תפסתי לפני הפריצה. וזה נכון. דנה ברגר, תערובת אסקוט ורעש, הצליחו מאוד אחר כך, אבל התקופה שבה צילמתי אותם היא זמן בחייהם שלא תועד באופן פומבי".

אז את בעצם אלונה איינשטיין של חבורת "המדבר"?

דינה מחייכת בצניעות, ולבסוף אומרת: "די קינאתי באלונה ב'עיניים גדולות', אבל דווקא יותר חשבתי על לינדה מקרטני, שצילמה את סטונ'ס, הביטלס ואחרים. טוב, היא הייתה ממשפחת קודאק והיו לה הרבה סרטים לבזבז", היא צוחקת, ואז מיד מרצינה ומוסיפה, "במדבר הייתה אווירה מיוחדת. תמיד אחרי הופעות היינו חוזרים לשם לשתות משהו, כי מרוב אדרנלין אי־אפשר היה לסגור את הלילה. זו הייתה שכונה שכולם — מוזיקאים, אנשי תקשורת ואמנים גרו בה האחד ליד השני והיו חברים קרובים. חמי רודנר היה עם אמיר בצבא, יש להם מספרים אישיים עוקבים. אמיר היה אז הסאונדמן של תערובת אסקוט. כולם נפגשו ב'מדבר'".

מתוך התערוכה

ובכל זאת, בשנת 90' ורגע לפני שטסה לניו־יורק עם מי שכבר אז הפך לבעלה, דינה העלתה תערוכה ראשונה בחלל הקטן והצפוף של הבר המיתולוגי. רודנר, שהיה אחראי על המטבח, עזר לה לתלות את התמונות על הקירות הצהבהבים מעשן. כמתנת פרידה לפני הנסיעה, העניקו לו בני הזוג קרטס במתנה את הטלוויזיה שלהם. כשחזרו אחרי שמונה חודשים, הקים קרטס את "רעש" יחד עם עודד פרח, רע מוכיח וג'וני שועלי. בלילות עבד כברמן, ב'מדבר' כמובן, כשלצידו, מלבד רודנר, ממלצרת השחקנית קארין אופיר, עוד אחת מאושיות התקופה.

בואי נסגור את הפינה אחת ולתמיד. "מה את מבינה" זה עלייך?

"לא", מחייכת דינה בשקט הזה שלה, וגם מן הסתם כי זו לא הפעם הראשונה שהיא נתקלת בשאלה. "הרי ג'וני שועלי כתב את זה. עליי היו שירים אחרים".

"מה את מבינה" מאוד הצליח, אבל הלהקה לא זכתה לפופולריות של "איפה הילד", ואחרות. למה לדעתך?

"בשביל הצלחה לא מספיק להיות מוכשר. צריך המון כוחות כדי להצליח, ול'רעש' לא היה את מה שצריך כדי להצליח בגדול".

וזה העליב את אמיר?

"בכלל לא".

ביום חמישי, 31 בדצמבר 1992, נגמרה החגיגה כשפרנקפורט ושותפו שי ספרים החליטו לסגור את המדבר, וליל הסילבסטר היה האחרון. בצירוף מקרים מצמרר, הסילבסטר היה גם הלילה האחרון בחייו של אמיר קרטס, שנפטר 26 שנים מאוחר יותר, ב־1 בינואר 2018.

"בלילה שבו המדבר נסגר, ליעם חילק את האלכוהול כאילו אין מחר, איגי וקסמן עמדה שם ובכתה. רציתי לבלות כל הלילה, אבל אמיר הוריד שם בקבוק של לא יודעת מה, והערב נגמר די מהר כשאני סוחבת אותו הביתה, מקיא".

רוב הזמן אשתו

כמה שנים אחר כך, באמצע שנות ה־90, כשהם כבר הורים לשניים מבין שלושת ילדיהם, עברו בני הזוג קרטס למדבר האמיתי, היישוב עזוז, ליד ניצנה שעל גבול מצרים, שם הקים אמיר אולפן הקלטות. רעש התפרקה סופית בשנת 2000, אבל אמיר המשיך והוציא אלבום, וגם ניגן עם הלהקה בערבי מחווה שונים. רגע לפני פרוץ מחלתו עמדה רעש להוציא מחדש אלבום ויניל כפול - בראשון, הקלטות אולפן מ־95', ובשני הופעה בלייב מ־92'. כאשר סיפר לחברי הלהקה שהוא חולה, הבינו שהזמן דוחק וניסו להזדרז. בסופו של דבר הוציאו שיר אחד לרדיו, "חלום בלהות", עם קליפ המורכב מצילומיה של דינה, אותו הספיק אמיר לראות ולאשר.

31 שנים היו נשואים. דינה, שנולדה באנגליה ועלתה לארץ בגיל שלוש, הייתה אשתו היחידה, אבל לא תמיד חיו יחד. את ילדותה היא העבירה ביפו העתיקה, שכנה של דן בן אמוץ ואשתו דאז, האמנית בתיה אפולו, שגם היא נפטרה לאחרונה. נעמי, בתם של דן ובתיה, הייתה חברתה הטובה. בנעוריה הייתה דינה הבייביסיטר של ילדי השכנים - המסעדן רפי אדר ואשתו השחקנית יהודית סולה. את אמיר הכירה בצבא, אבל הפכו לזוג רק אחר כך. "אמיר", מספרת דינה, "ניגן בפסנתר מגיל צעיר. הוריו, לעומת זאת, רצו שיעשה ספורט, אז הוא התחיל לרכוב על סוסים, והפך לרוכב מקצועי. בגיל 16 הייתה לו נפילה לא טובה, אז הוא חזר לפסנתר ומאז דבקה בו המוזיקה".

הרבה בחורות מתחתנות עם רוקיסט וחושבות שהנה הן יחיו עם מיק ג'אגר, והוא יכתוב עליהן את "אנג'י". ככה זה היה אצלך?

"אני לא יודעת משהו אחר חוץ מלחיות עם רוקיסט", היא אומרת ומוסיפה בכנות: "אמיר לא היה אדם קל לחיות איתו, אבל מי כן קל? הוא לא היה קונבנציונלי. כשעידו נולד הוא היה בדרך לחזרה, ובא לבקר אותי עם גיטרה. אחר כך היה יושב ימים שלמים וטוחן תורה עם עדי רן וג'וני שועלי. היינו מאוד צעירים, ודי מהר גילינו שאני בן אדם של יום, והוא של לילה. אותו עניין להסתובב בלילות, ואותי פחות. זה לא הסתדר עם המשפחה, וזו הייתה אחת הסיבות שעברנו לדרום. זו הייתה יוזמה של אמיר, שהבין שמשהו יכול להתפרק, והוא לא רצה".

אחרי 10 שנים בדרום הרחוק, הוחלט שדינה תחזור עם הילדים למרכז, ואמיר יישאר בעזוז, ימשיך בעיסוקיו כבעל אולפן, מורה ומנטור לצעירים בתחום המוזיקה, ויחיה על הקו. "הוא אהב את העיר, אבל היא בילבלה אותו", אומרת אלמנתו. "הוא תמיד היה חצי־חצי".

במארס 2017 חש כאבים עזים בראשו שהתפשטו לרגל. לאחר יום קשה שחווה ביום העצמאות, שבו לא הצליח לתפקד, לקח אותו בנו עידו לבית החולים, שם ניתנה אבחנה אכזרית: סרטן בראש עם גרורות. "כשהתחילו כאבי הראש הקשים, עם ההקאות", היא משחזרת, "הייתי עם הילדה באנגליה, בטיול לפני צבא. לפני שהוא חלה לא היינו יחד, אבל אחרי שהרופאים אמרו שלא נשאר הרבה זמן, לא זזנו אחד מהשנייה. שמונה חודשים היינו צמודים כמו שלא היינו מעולם. לסעוד מישהו עד הסוף זו האינטימיות הכי גדולה שאפשר להגיע מבחינת זוגיות. כשעוד היו לו כוחות הייתי מתווכחת איתו: 'תקום', 'תאכל', 'תזוז', 'בוא נזמין חברים', 'למה רק אני איתך', ויום אחד הוא הסתכל עליי, וציטט מתוך שיר של ברי סחרוף: 'אני רוצה מידבר רק איתך'. מהבחינה הזו", היא מוסיפה, "זה היה תיקון גדול. בכל זאת, גדלנו יחד מגיל 20. התחתנו כשאף אחד עוד לא התחתן, ולא סתם אסף אמדורסקי הספיד את אמיר וכתב בפייסבוק: 'הזוג הנשוי הראשון שהכרתי'. גם עידו נולד הרבה לפני כל הילדים של הברנז'ה הזו".

כמה אמיר ידע על מצבו?

"לפעמים הוא ידע, לפעמים לא רצה להבין. כשהייתי שואלת אותו מה קורה, הוא היה אומר: 'אני אשתקם', ואז מוסיף: 'אני לא רוצה לחשוב על זה'. אני יודעת שעשינו את המקסימום, ניסינו מלא דברים, אפילו נסענו לצפת לאיזה רב. זה היה המסע שלו, ואני הייתי לצידו לעזור ולתמוך בו, אבל לא יכולתי להילחם במקומו. הוא למשל בחר לא להפסיק לעשן. בסוף הוא נורא סבל והיה בוכה, אז אולי זה לא פייר להגיד, אבל כשהוא מת צעקתי לשמיים: 'תודה אלוהים שגאלת אותו מייסוריו'".

השנה האחרונה, היא מספרת, הייתה המטלטלת בחייה. מספר חודשים לאחר מות בעלה, נפטרה גם אמה. הנבירה בנגטיבים הפכה לדרך להתמודד עם הזיכרונות. התערוכה, על אף שאינה לזכרו של אמיר, כבר עוררה בה כמיהה ליצור תערוכות נוספות. "בלי אמיר לא הייתי מגיעה לצלם את הדברים ומאוד עצוב לי שהוא לא נמצא. אמיר הלך ולא השאיר אחריו הוראות, אבל מאז שהוא נפטר אני מוצאת דברים שהוא כתב, מלא מחברות, שירים, פתקים, מוצפת בזיכרונות. זה אמנם לא יהיה ערב לאמיר, אבל אלו הצילומים שלי, וזו המחווה שלי לזכרו".

• התערוכה "במדבר יהיה שונה – צילומים 1990־1993", תוצג בין התאריכים 16־31 בינואר 2019 בגלריה על הגג של הרצל 16, תל־אביב. ההופעות הן חד־פעמיות להערב, הכניסה חינם.