וסף חיים בן מסעודה אלפי היה כבן שלוש כשעלה ארצה מבצרה שבעיראק עם סבתו רימה, ומבחינתו זה כאילו קרה רק אתמול. הוא עדיין זוכר את הטנדר בו נסעו עד למפרץ הפרסי ("בדרך ניסו לחנוק אותי כמה פעמים כי צרחתי ופחדו שאסגיר את כולם"), את המטוס שהביא אותם מפרס לארץ ("פרשו ברזנטים סביב המסלול כדי שנישן"), ואת המשאיות שפיזרו את העולים ברחבי הארץ. משער העלייה, שהיה מחנה מעבר, הוא נשלח עם סבתו למעברת פרדס־חנה ובהמשך למעברת כפר־סבא.

"חייתי שנתיים במעברות", אומר אלפי, "וכשיצאנו מהמעברה, הייתי בטוח שגם היא יצאה ממני, אבל זה לא קרה. את גודל הטראומה הבנתי רק בדיעבד, מפני שבזמן אמת הייתי עסוק בהישרדות, בדברים אלמנטריים כמו איך לחמם את הרגליים שקפאו מקור מפני שהשמיכה הייתה קצרה מדי, איך לסדר את האוהל כדי שלא יתמוטט בגשם, מאיפה להשיג חתיכת לחם, ואיך להילחם בפשפשים שעקצו אותי במיטה. כיום, כשאני מסתובב בבתי ספר ושואל ילדים מה זה מעברה, הם עונים לי, 'מעבורת חלל'. הילדים של היום לא מבינים את המושג 'לא היה', ואולי זה טוב, אבל הם חייבים להכיר גם את תקופת המעברות".

עשרות שנים התנהל אלפי, 73, כאדם חסר שורשים. "הרגשתי שאין לי אדמה מתחתיי ואין לי על מה לדרוך", הוא אומר. "בגיל 33 פירסמתי את ספר השירים הראשון שלי, 'איך עושים עיראקי', שבו כתבתי על ה'אין אני' שלי, ובעקבותיו הוזמנתי להופעות יחיד והתבקשתי לספר מה עומד מאחורי כל שיר. לקחתי שני חבר'ה — שלמה בר־שביט ודן אלמגור — ושיחזרנו ביחד סיפורי ילדות. אבל להם הייתה היסטוריה אישית ברורה, הם ידעו לנקוב בשמו של בית החולים שבו נולדו. לי אפילו אין תעודת לידה. בתעודת הזהות שלי כתוב ארבע פעמים אפס. מהמצב הזה יצא שיר כמו 'יש לך גזע לא ברור, ענפים לא מוכרים ועלים עיראקיים'".

למה אתה מייחס את תחושת התלישות למעברה ולא לטראומת ההגירה?

צילום: אמיר כהן

"אילו הגעתי למקום מסודר, הייתי מקבל מידע מסודר, אבל הגעתי למקום שאין בו כלום. בשבילי המעברה הייתה כמו סכין חיתוך. ברגע שהגעת אליה, כל העבר שלך נחתך ונעלם. לארוחת בוקר סבתא נתנה לי פרוסת לחם שחור עם מרגרינה ומלח. לארוחת הצהריים פרוסת לחם שחור עם מרגרינה וסוכר, בשביל הגיוון. ולארוחת הערב פרוסת לחם שחור עם מרגרינה וריבה. ארץ ה'אין'. רק כשהוריי עלו ארצה, אחרי שנתיים, הם הראו לי גלויה של משרד התיירות העיראקי. כדי להמחיש את יופייה של בצרה, צילמו את הבית שלנו. אבא שלי היה סוחר גדול, וכל חשבונות הבנק, בעיראק ובלונדון, הולאמו ביום העלייה".

אחרי שתירגם את הטראומה שלו למילים, יוסי, אביו של גורי אלפי, החל להקים תיאטרונים קהילתיים "כדי שאנשים יספרו מאיפה הם באו, וזה תפס. בצורך הפנימי לתעד נדבקתי מלובה אליאב. הוא ישב בהרצאה שלי בקורס למספרי סיפורים, וכששמע שהגעתי למעברת פרדס־חנה ב־49', הוא קפץ ושאל, 'אתה יודע שאני בניתי את המעברה?'. התחלנו להעלות זיכרונות, כתבנו ביחד את הספר 'משני עברי המעברה', והתחלנו לפנות לשרי החינוך בהצעה להכניס את סיפורה של המעברה לתוכנית הלימודים. אהרן ידלין היה היחיד שעשה משהו. הוא אמר: אם אין ספרים, אז תכתבו".

"לא התבכיינו"

השבוע יצא לאור ספרו ה־27 של אלפי, "מעברה" (הוצאת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל) — אלבום עב־כרס שמביא עדויות ותמונות נדירות מהעשור הראשון למדינה. הוא ראיין אלפי אנשים, ובחר במאות נציגים שהם טיפה בים, ובהם השחקנים אלברט כהן (מבולגריה למעברת פרדס־חנה), המשוררת אמירה הס (מעיראק למעברת יקנעם), והמשורר רוני סומק (בוגר מעברת חולון).

"בכל אוהל דיברו שפה אחרת", מעיד אלפי, "זה היה בליל של כל השפות וכולם הבינו את כולם. כיום כולם מדברים עברית ואף אחד לא מבין את השני. תנאי המחיה היו קשים. גדלתי בחוסר, אבל לא הייתי רעב מפני שלא סבלתי מעוני תרבותי. האנשים אמרו 'קשה, אבל עוד מעט יהיה טוב'. לא התבכיינו ולא התקרבּנו. המעברות נמחקו מהתודעה מפני שהמוח הישראלי חשב שהן היו פשלה נוראית, שזו הייתה תקופה של ייאוש, וזו טעות. נכון, היה מאוד לא קל, אבל זו הייתה תקופה של הכי הרבה תקווה. היו שהתייחסו למעברות כאל תאונה בתכנון. המדינה עוד לא הייתה מסודרת, לא היו משאבים, אשכול אמר 'אל תביאו עוד עולים, אין מקום', ובן־גוריון התערב ואמר, 'תביאו, אני לא יודע איך ומתי העולם שוב יתהפך'. והוא צדק. אם לא היינו מגיעים כחלוצים, לא הייתה לנו מדינה. בשנים האחרונות אני חורש את הארץ ומגיע לכל המקומות שבהם היו מעברות, מקריית־שמונה ועד ירוחם, וכך הגעתי גם למעברת באר־שבע. בקהל ישב תא"ל שסיפר איך סירבו להוציא אותו לקורס קצינים בנימוק 'אתה בא מהמעברה'. זה היה סוג של בושה".

אבל זה השתנה. עם מותו של עמוס עוז פורסם כי בהיותו על ערש דווי, הוא הפציר בבני גנץ לחבור לאבי גבאי וראה בהם שילוב מוצלח של רמטכ"ל לשעבר עם "ילד מעברות".

"ילד מעברה הוא ילד שהתגבר על מה שעבר וגם על הדרך שבה הוצגו חייו. בסרטונים של 'יומני כרמל' צילמו את העולים המסכנים שישנים באוהל יחד עם חמור ועז ותרנגול, ואת החיילת הג'ינג'ית הנחמדה שהציצה לאוהל ושאלה במה אפשר לעזור. נכון, חיילים באו לעזור, אבל הסרטונים האלה נועדו לפרופגנדה, לגיוס תרומות בעולם. אבל אם ההגדרה 'ילד מעברות' באה כדי להמחיש את העובדה שילדי המעברות הקימו את המדינה ואפילו מנהלים אותה, אז זו סיבה לגאווה. זה אומר שהיינו הרבה יותר חזקים מהמציאות".

והמציאות שכחה אתכם?

"בהחלט. קחי לדוגמה את הבילויים, הם היו בסך הכל כמה מאות אנשים, ותראי כמה ספרים כתבו עליהם וכמה רחובות נקראו על שמם, ואיך הם מיוצגים בכל מוזיאון. קחי את העלייה השנייה, שהכילה כמה אלפי אנשים, ואיזו נוכחות יש לה על המפה. ומה נשאר מהמעברות? 'סלאח שבתי' ותו לא. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 נוספו ל־650 אלף תושבי המדינה כ־700 אלף עולים חדשים. בתוך שלוש וחצי שנים הוכפלה אוכלוסיית המדינה. זו הייתה תופעה ללא תקדים בתולדות ההגירות בעולם. לובה אליאב הגדיר אותה כצונאמי של עולים. הם באו במטוסים, באוניות וגם ברגל, כמו אמנון שמוש שהגיע מלבנון ונקלט בקיבוץ, למזלו. הוא קיבל חיים של בנאדם".

ואתה?

"הייתי הילד היחיד במעברת פרדס־חנה וגדלתי עם סבתא שלי וכל הזקנים, בלי גן ובלי חברת ילדים. סבתא הבטיחה לאבא שלי לשמור עליי ולכן, כשבאו למעברה אנשים מה'ממשלה', היא החביאה אותי מתחת למזרן. שיא האטרקציה היה כשסבתא לקחה אותי לשדה לקטוף בוטנים. שני אחיי הגדולים, שעלו לפנינו, נלקחו לקיבוצים ולא מצאנו אותם. אחי משה גדל בניצנים, ורק שנה אחרי שהוריי הגיעו, המדריכה מהקיבוץ הביאה אותו למעברה, העמידה אותו בפתח האוהל, ואמרה, 'הנה אמא ואבא שלך'. אמא שלי ישר קפצה עליו בקריאות 'אבדלק', שפירושו 'שייבדל אני תחתיך, שאהיה כפרתך', ואחי אמר למדריכה, 'אלה לא הוריי, אלה ערבים'. משה כבר בן 77, ועד היום הוא לא סולח לעצמו על כך. נכון, בקיבוץ הוא שכח את הערבית, אבל לפחות היו לו בגדים וחדר ומיטה".

לידה באוהל

בימיה הראשונים של הממשלה הנוכחית התייצב אלפי במשרדו של שר החינוך נפתלי בנט. "הצגתי בפניו תוכנית להקים את מוזיאון המעברות שבמרכזו יעמוד אוהל ענקי עם ספרייה ומאגרי מידע, במפלס התחתון שלו יהיה מסלול חווייתי, 12 תחנות עם סצנות מומחזות, כמו אישה יולדת באוהל. אני יודע מה זה. אמא שלי הייתה רוב חייה בהיריון. אנחנו עשרה. התשיעי נולד במעברה, והוא היחיד מהמשפחה שיצא שחרחר. אמא אמרה, 'זה רק בגלל שהוא נולד באוהל, לא ראיתי שומדבר'. העשירי, שכבר נולד בדירת חדר וחצי בשיכון, יצא לבן. בתחנה אחרת ידגימו איך הכנסנו למדורה קופסאות שימורים עם מים כדי להכין תה, ואיך צלינו בטטות על האש. בסיום המסלול המבקרים יעלו על שתי משאיות עולים משוחזרות וייצאו לסיור מודרך".

צילום: אמיר כהן

בנט, לדבריו, התלהב ושלח אותו לחפש קרקע להקמה, "ומאז אני מכתת רגליים בין קק"ל למינהל מקרקעי ישראל. אם אראה שאין ברירה, אקים את המוזיאון באופן פרטי, כמו שעשיתי עם פסטיבל מספרי הסיפורים. רציתי שהוא יהיה ציבורי, אבל אף אחד לא האמין בו, אז הרמתי אותו בכוחות עצמי. אחרי שהמוזיאון יקום אדע שתרומתי הסתיימה. הבטחתי את זה לסו, רעייתי זה 47 שנה".

הם הורים לשלושה: בן (איש צבא), גורי (המכונה בפיו אסטרונאוט), ושרי ("הצוללת"), שצללה למים העמוקים, כתבה מילים עבריות למנגינות עיראקיות והוציאה אלבומי אלקטריק חפלה. הוא עדיין זוכר את השכן שכעס על ילדיו שהרעישו ברחוב וצעק עליהם "פה זה לא מעברה!". "ברור שנעלבתי", הוא אומר. "מה, מעברה זה אות קין? מחלה מידבקת? מגיפה? לכן כתבתי את 'מעברה' ואני משיב לה את כבודה". •