אמריקאי בכיר, שהוזמן באחרונה להשתתף בכנס בישראל, הופתע לקבל מהגורם המזמין טופס שאותו התבקש למלא. שני הסעיפים הראשונים בטופס היו טכניים: השם, מספר הדרכון ומספר הטיסה. שני הסעיפים הבאים ביקשו מידע מסוג אחר.
להלן הבקשות בתרגום מאנגלית: "ימים חופשיים/ סופי שבוע: אנא מסור תאריכים ופעילויות, לוחות זמנים, פגישות שמתוכננות לכל הזמן החופשי שלך, כולל סופי שבוע. אנא מסור שמות ומספרי טלפון של המוזמנים לפגישות שנקבעו".
"אנשי קשר בישראל (עסקים ופרטי): מסור פרטים של אחד או שני אנשי קשר, קרובי משפחה, ידידים, מכרים עסקיים/אקדמיים/ ממשלתיים/ דיפלומטיים שיש לך בישראל. מסור בבקשה שמות ומספרי טלפון".
האיש נדהם. בביקוריו הקודמים בישראל הוא לא נתקל בבקשה מהסוג הזה, וגם לא בביקוריו במדינות אחרות בעולם. הוא לא הבין מדוע מדינת ישראל מצפה ממנו לספק לה את שמות האנשים שהוא נפגש איתם, שמות חבריו, מכריו, קרוביו, האתרים שירצה לבקר בהם. האם המניע פוליטי, האם גורמים בממשלת ישראל - המשרד של השר ארדן, למשל - בונים מאגר מידע חשאי שמצליב את רשימות אנשי הקשר של אישים זרים בישראל, והאם כל מבקר זר הוא בחזקת חשוד?
לפני ארבעה חודשים עוכב בנתב"ג לחקירה העיתונאי היהודי־אמריקאי פיטר ביינרט. הוא עוכב בכניסתו לארץ. חקירתו כללה שאלות רבות על דעותיו הפוליטיות. בקהילה היהודית האמריקאית פרצה סערה, ונתניהו נאלץ להתנצל. ענן החקירה ההיא עדיין מרחף מעל ביקורים של אישים יהודים בארץ.
חזרה לטופס הנוכחי: האמריקאי הבכיר קיים בירור עם מארגני הכנס. נאמר לו שהבטיחו להם שהטופס יקל עליו: הוא יזרז את הבדיקה הביטחונית בנתב"ג, לפני יציאתו מהארץ. יש כאן, לכאורה, עסקה - פטור מתשאול ביטחוני תמורת אספקת מידע אישי. המבקר ימלא את הטופס מרצונו; התמורה תהיה, שהוא יקוטלג כאח"ם ולא יעוכב פתאום לתשאול מפורט ומעצבן לפני המראתו.
הסיפור מעורר שאלות משני סוגים. האחד, יש היגיון מסוים בשאלות כאלה כאשר אדם נכנס לארץ. מה ההיגיון לעשות זאת כשהוא בדרך החוצה; השני, מה התועלת הביטחונית בטופס כזה, לבד מהמבוכה שהוא גורם למבקרים בארץ, ידידי ישראל.
את הטופס מנפיקה רשות שדות התעופה. "כן", אישרה באוזניי ליזה דביר, דוברת הרשות. "יש לנו טופס כזה. זה שירות שאנחנו נותנים. הטופס וולונטרי: לא חייבים לענות".
מסתבר שרשויות המדינה חילקו את העבודה ביניהן: רשות האוכלוסין אחראית לכניסה לישראל; רשות שדות התעופה אחראית ליציאה. שתיהן טוענות שהן פועלות על פי הנחיות השב"כ. התשאול הביטחוני ביציאה מהארץ מיועד לאתר את התייר המשוּטה - תייר או תיירת תמימים שקיבלו חבילה תמימה למראה מסוכן של ארגון טרור, חבילה שמיועדת לפוצץ את המטוס באוויר. היה ניסיון כזה, בטיסה של אל על מלונדון ב־1986, ולכן שואלים כל נוסע לארץ או ממנה אם קיבל מתנה ממישהו ואם ארז לבד.
או־קיי, אמרתי. אני חושב שהבנתי. נגיד שהיועץ לביטחון לאומי לשעבר בממשל טראמפ או מנתח המוח הבכיר בבית החולים "סלון קטרינג" פגשו את פטמה היפה, סוכנת חיזבאללה, בדרך להרצאה שלהם בוועידה בישראל. פטמה לא תופיע בטופס שכתבו מראש, שבועות לפני שפגשו את פטמה. כדי לדעת על פטמה צריך לתשאל אותם בנתב"ג. התשאול הביטחוני בנוי על ההתרשמות מהדרך שבה נוסעים משיבים לשאלות, טון הדיבור, שפת הגוף. אין שום קשר בין השאלות שלכם בטופס לביטחון הטיסה.
"למדינת ישראל יש זכות לקבוע את סידורי הביטחון שלה", השיבה.
מבירורים שערכתי למדתי שבשב"כ לא יודעים על הטופס. הוא לא הונפק בהתאם להנחיות אגף האבטחה או אגף הזרים בשב"כ. כמו הרבה תעלולים שנעשים בשם הביטחון, קשה לדעת מה יש בסיפור הזה יותר - עסקה בטעם רע, טמטום, זדון או דוגמה נוספת למדרון החלקלק שאנחנו מתגלגלים בו.
