מה רע בקואליציה?

על פניו אבי גבאי צודק. לדרישה שעליה חזר כמה פעמים בשבוע האחרון, שגנץ ולפיד יעשו כמוהו ויצהירו כבר עתה שלא יישבו בממשלה בראשות נתניהו - יש על מה להישען. לפחות לכאורה. מי שחותר להחליף את השלטון, מן הראוי שיאטום כל חריץ, ויסיר כל בדל של ספק. רק חבל מאוד שאת הסלוגן שליווה את בחירות 2009, "או ביבי, או ציפי", אי־אפשר להחליף ב"או ביבי או בני או יאיר או אבי". סלוגן לא רע אלמלא היה ארכני ומסורבל, ובעיקר לא רלוונטי.

מה גם שמדובר בהצהרה קצת משונה, שלא לומר מגוחכת, כשהיא באה מראש רשימה, שלפחות כרגע היא חד־מספרית, שלא לדבר על היותה של האמירה טריקית משהו. האם ההתחייבות "לא בממשלה בראשות נתניהו" - האיש והחקירות - אומרת גם לא לכל ממשלה שיקים הליכוד, גם אם מועמד אחר מטעמה ירכיב אותה?

ולעצם העניין: מאז 1977, מהממשלה ה־18, ועד הממשלה הנוכחית, ה־34, להוציא את תקופת שלטונם של יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק, לא הצליחה מפלגת העבודה להרכיב את הקואליציה. במרבית הקדנציות - 17 - שלט הליכוד, עם הפוגות ביניים של קדימה, שגם בראשה עמדו למעשה אנשי ליכוד - אריאל שרון ואהוד אולמרט. זו מגמה שלפחות כרגע לא נראה שהיא מתהפכת, מה שמעורר שתי תהיות: הראשונה, מה בוער, והשנייה, למה לא?

האם קואליציה עתידית, אחותה התאומה של זו היוצאת, יחד עם הבית היהודי שזה עתה התפצל, עם ראש המפוצלת החדש, בצלאל סמוטריץ', המפלגות החרדיות וכמה רסיסי מפלגות נוספות שיצלחו איכשהו את אחוז החסימה וימלאו את משבצת כף המאזניים התורנית, תשרת טוב יותר את ציבור הבוחרים, שחלק גדול ממנו מגדיר עצמו מרכז? האם עולם הערכים של אותם מצביעים יבוא לידי ביטוי, בלעדיהם, בקווי היסוד של אותה ממשלה חדשה? האם גנץ, לפיד וגבאי, על כל חברי הסיעות שלהם, יובילו לשינוי אמיתי בשבתם - חלקם בפעם המי יודע כמה - באופוזיציה, תקועים בספסלים האחוריים, נטולי השפעה של ממש?

אז נכון, ראש ממשלה הוא המוביל, אבל ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, הוא לא נגן סולו. מי שמבקש לחולל שינוי צריך להסכים, בתנאים ראויים כמובן, להצטרף לתזמורת. וכן, צריך לחדד את המצע. להבהיר על מה מתנהלות הבחירות האלו. לא להסתפק באמירה השחוקה "רק לא ביבי", או בניסוחה העדכני, "צריך שינוי". אפשר לייצר אלטרנטיבה ברורה, בהירה, קוהרנטית. אפשר לוותר על חדוות הנגד ולהדגיש את הבעד, לסמן את הטעון שיפור ולומר איך ניתן לעשות את זה, איך בדיוק יתירו את הפלונטרים שהם - בצדק לעיתים ושלא בצדק לעיתים - מפילים על נתניהו, גם בלי להנפיק התחייבויות דרמטיות.

להשאיר, אם לסכם, את האופציות פתוחות. לא עם מי לא ילכו לקואליציה, אלא עם מה. היכן עובר הקו האדום מבחינתם, ובמקביל - על מה יהיו מוכנים להסכים. במציאות של היום קדנציה נוספת של מפלגות השמאל והמרכז באופוזיציה היא אנינות שלא במקומה. ואם הפוליטיקה היא אמנות האפשר, גם קואליציה בראשות הליכוד היא אופציה. לפחות עד שייפתחו הקלפיות וייספרו הקולות, ויתבררו התוצאות. הצהרות, כשלעצמן הן לא דבר פסול, אבל הצהרות טרום לידה הן עניין מיותר.