חמישי 25 באפריל 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "הלכנו לכל מקום ביחד". האחים אחרי הופעה בטלויזיה ב־ 1980 . משמאל: אדי גאלנד, דיוויד קלמן ובובי שפרן
    24 שעות • 16.01.2019
    "ראיתי את הפנים שלי מסתכלות עליי"
    הסיכוי שסיפור כזה יקרה במציאות נמוך יותר מההסתברות לזכות בלוטו. בובי שפרן, דיוויד קלמן ואדי גאלנד, נולדו כשלישייה זהה, פוצלו בלידתם, אומצו בבתים שונים וגילו בגיל 19 אחד את השני במקריות בלתי נתפסת. אבל זאת רק ההתחלה של הסיפור המדהים שלהם שמקבל טוויסט אפל בסרט הדוקומנטרי "שלושה זרים זהים" שעולה בקולנוע. לילית וגנר ראיינה את האחים ושמעה על הניסוי החברתי המזעזע שגזל מהם את ילדותם
    לילית וגנר

    "אם מישהו היה מספר לי את הסיפור שלי, לא הייתי מאמין. אבל אני הוא זה שמספר אותו, וכל מילה בו אמת", אומר רוברט (בובי) שפרן, כשהוא מיישיר מבט למצלמה בשוט הראשון של הסרט הדוקומנטרי "שלושה זרים זהים" שעולה היום לאקרנים.

     

    עולמו של שפרן, 57, עורך דין שחי בברוקלין ניו־יורק עם אשתו ושני ילדיו, התערער כשהגיע לקולג' בקאטסקילס ב־1980. שפרן חשב שזה כנראה המקום הידידותי ביותר בעולם. אנשים שהוא לא הכיר נופפו לו לשלום, נערות חיבקו אותו, ונראה היה שכולם שמחים לראות אותו שוב, אף שזו הייתה הפעם הראשונה שבה דרך במקום. עד שאחד הסטודנטים, מייקל דומניץ, שאל אותו שתי שאלות קריטיות: האם אתה מאומץ, והאם נולדת ב־12 ביולי.

     

    דומניץ פיזר את הערפל. "יש לך תאום!" הוא הודיע לשפרן ההמום, ולקח אותו לפגוש זר, שדומה לו כשתי טיפות מים. "כשהדלת נפתחה ראיתי את הפנים שלי מסתכלות עליי", נזכר בובי. "זה היה די קריפי, ובמשך עשרים דקות פשוט הסתכלנו אחד על השני, כשכל אחד מסיט את המבט לרגע, ומחזיר אותו מיד... ואחרי כמה דקות — פשוט התחבקנו", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו.

     

    הסיפור המדהים של השניים פורסם בעיתון המקומי, וקיבל תפנית נוספת כשהתברר שיש עוד מישהו. דיוויד קלמן מקווינס שבניו־יורק, גם הוא נראה ממש כמותם, וגם הוא נולד ב־12 ביולי ואומץ על ידי אותה סוכנות אימוץ, "שירותי לואיז וייס". בובי שפרן, אדי גאלנד ודיוויד קלמן היו שלישיית תינוקות זהים שהופרדו בלידה ונמסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות. הפגישה הראשונה ביניהם התקיימה בבית דודתו של דיוויד, הדי פייג'. "זה היה מדהים לראות אותם ביחד", היא אומרת בסרט. "אחרי שניות ספורות הם השתוללו על הרצפה כמו שלושה גורים. וכולנו רק ישבנו והסתכלנו על שלושה קווי חיים נפרדים המתאחדים לאחד".

     

     

    "שלושה קווי חיים נפרדים המתאחדים לאחד". האחים, זמן קצר לאחר הגילוי
    "שלושה קווי חיים נפרדים המתאחדים לאחד". האחים, זמן קצר לאחר הגילוי

     

    צל חסר פנים

     

    מאותו רגע אי־אפשר היה להפריד בין האחים. הם עברו לגור ביחד, למדו בקולג' ביחד, הופיעו בעשרות תוכניות אירוח, פתחו מסעדה ביחד ("השלישייה", כמובן), היו אורחים קבועים ב"מועדון 54" האקסקלוסיבי, ואפילו הגיחו לכמה שניות בסרטה של מדונה "סוזאן סוזאן". "ניו־יורק הייתה מגרש המשחקים שלנו", נזכר דיוויד, שמתראיין טלפונית בנפרד מאחיו. "היינו כל הזמן ביחד, עשינו הכל ביחד, נהנינו להשתעשע עם האנשים סביבנו ולהחליף זהויות, ואפילו התלבשנו אותו הדבר, שזה משהו שלא יצא לנו לחוות בילדותנו, אז עשינו את זה כבוגרים".

     

    "היינו עסוקים בלהתאהב זה בזה", הוא מסכם. "זאת הייתה תקופה מדהימה... עד שכבר לא", הוא מוסיף והשיחה בינינו מקבלת תפנית מאיימת, ממש כמו בסרט. ממש כמו בחיים.

     

    במבט לאחור, ברור לאחים שההפרדה ביניהם, שישה חודשים אחרי הלידה, גרמה להם לנזק נפשי קשה. ההורים המאמצים של כל השלושה סיפרו שכתינוקות הם נהגו להטיח את הראש בסורגי המיטה. "אין לי ספק שזה ביטוי לחרדת נטישה", אומר אחד האחים בסרט. גיל ההתבגרות עבר על כל אחד מהם בסערות, כשדיוויד ואדי עוברים טיפולים נפשיים ומאושפזים מדי פעם בבתי חולים פסיכיאטריים ובובי מוצא עצמו משוחרר בערבות אחרי שהודה במעורבות בפרשיית רצח של קשישה במהלך שוד ב־1978.

     

     

    האופוריה שפקדה אותם בשנות ה־80 הייתה אינטנסיבית, אך קצרת ימים. היום, כמעט 40 שנה מאוחר יותר, היחסים בין האחים מרוסקים לחלוטין. ניסיון להיפגש עם האם הביולוגית, צעירה בת 16 שנכנסה להיריון אחרי קיום יחסי מין במהלך מסיבה בתיכון — הוכיח את עצמו כבלתי מוצלח.

     

    זה נגמר באסון. אדי התאבד בירייה, בתום תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלות נפש. בובי ודיוויד לא דיברו זה עם זה במשך שנים, ורק לאחרונה החלו להדק את הקשרים ביניהם. ניסיונות של כלי התקשורת להמשיך ולעקוב אחרי הסיפור נתקלו בסירוב של השניים הנותרים, שלא הסכימו להתראיין אחרי ההתאבדות. גם אם הם לא מוכנים להרחיב את הדיבור על הרגשות שלהם, ניכר בקולם כשהנושא עולה לשיחה שהם כועסים מאוד.

     

    האצבע המאשימה מופנית כלפי כל מי שהייתה לו נגיעה בהחלטה להפריד אותם: סוכנות האימוץ, ארגון הרווחה האמריקאי־יהודי "ג'ואיש בורד", ובעיקר הפסיכיאטר הניו־יורקי ממוצא אוסטרי, ד"ר פיטר נויבאואר, וצוות המחקר שלו, שהפך את חייהם של השלושה לניסוי פסיכולוגי סודי בו ניסה למצוא תשובה לשאלה: מה משפיע יותר על ההתפתחות — הגנטיקה או הסביבה.

     

    השלשה לא רק הופרדה, ההורים המאמצים נבחרו גם הם בקפידה כך שייצגו קבוצות סביבה שונות, כשמשפחתו של דיוויד באה ממעמד הפועלים, בובי גדל בביתו של מורה אמיד, ואדי אומץ על ידי רופא מצליח. "כשנפגשנו בגיל 19 וקיבלנו את 15 דקות התהילה שלנו, היינו עסוקים בחגיגות. בגיל הזה אתה לא מסוגל להבין את החומרה של הסיפור. לא היה לנו מושג עד כמה זה אפל ורציני עד שהתבגרנו. עכשיו, בפרספקטיבה של בוגר ואב למשפחה, אני צופה בסרט והלב נצבט", מודה דיוויד. "אנשים ללא שם וללא פרצוף, ששמם של כמה מהם נודע לנו רק אחרי שהלכו לעולמם, וחלקם יישארו עלומים לנצח, עקבו אחרינו במשך כל השנים, ערכו אלפי רישומים, השוואות וצילומים, והסתירו את האמת הן מאיתנו והן מההורים".

     

    "חוויה מטרידה, טראגית"

     

    ההורים המאמצים לא ידעו שהתינוק שהם קיבלו מסוכנות האימוץ הוא אחד משלושה. הדבר היחיד שנאמר להם היה שמדובר בתינוק שמשתתף במחקר שיעקוב אחריו לאורך השנים. לזוג שמייחל לתינוק זאת בקשה לא גדולה כלל, ושלושת זוגות ההורים הסכימו שאחת לכמה זמן יגיע הביתה מישהו, עם פנקס, מצלמה, דפי עבודה ואמצעי הפעלה שונים, ויתעד את רמת ההתפתחות של הילד. "מה שהם לא ידעו זה שהחוקרים יצאו מהבית שלהם והלכו מייד לבית אחר, שם הם ערכו אותם מעקבים בדיוק על אח שלי", אומר דיוויד. "בשלב מסוים השווינו את המסמכים שקיבלנו עם התיאור שלי, של בובי ושל אדי, וראינו שם צילומים שלנו על אופניים ועל רולר בליידס, והדרך היחידה לדעת אם זה אני או מישהו מהאחים שלי הייתה לבדוק את הבית שמצולם ברקע, או את אחד ההורים, אם הופיע בתמונה. זאת הייתה חוויה מטרידה, טראגית אפילו". כשהקשר בין האחים התגלה ההורים רתחו וביקשו הסברים מסוכנות האימוץ, אבל כל שזכו לקבל היה שההפרדה הייתה מחויבת המציאות כי אף אחד לא רצה לאמץ שלושה תינוקות בבת אחת.

     

    "אבא שלי היה מוכן לאמץ את כולם", טוען דיוויד, שאביו "בובעלע", כפי שהוא מכונה בסרט, הוא החם והבולט מכל ההורים. "הוא היה מדהים, והתלהב מאוד מכל הסיפור", מאשר אחיו בובי, שמעיד כי ביתו של בובעלע היה הבית האהוב על שלושתם. "בלי לומר מילה רעה על ההורים האחרים, בובעלע היה בהחלט יוצא דופן, והכריז מיד: יש לי עוד שני בנים! והיה ברור שהוא מתכוון לזה". אף אחד מהאחים לא דיבר על זה במפורש, "ואף אחד לא התכוון להתכחש להורים שלו ולבחור הורים חדשים", אומר דיוויד, "אבל היינו מאוד רוצים לגדול ביחד כמובן".

     

    בשלב מסוים גרתם ביחד, וזה לא בדיוק הסתדר.

     

    "המגורים ביחד היו בסדר גמור. היה נפלא. מה שלא הסתדר זה העסקים המשותפים, והעובדה שעם השנים כל אחד מאיתנו כבר נשא אישה והתחלנו לבנות משפחות וחיים עצמאיים, עובדה שבהחלט יכולה לשנות כל מערכת יחסים".

     

    גם במהלך הכנת הסרט הם כמעט שלא נפגשו. "רוב הצילומים נעשו בנפרד, והתראינו ממש בחטף בכל תקופת הצילומים", מספר דיוויד, שמגדיר את כל הפקת הסרט "תרגיל אמון". "לא ידענו מה יהיה התוצר הסופי. לא ידענו מה טים וורדל עושה, לא ידענו את מי עוד הוא מראיין. אבל בסוף גילינו שכל מה שרואים על המסך הוא נכון ואמיתי. טים לא שינה שם דבר, ושום דבר מהמונולוגים שלנו לא היה מתוסרט. דיברנו מהלב".

     

    מאז מותו של אדי נמנעו השניים מלהתראיין. "לא רצינו שינצלו את הסיפור שלנו לסנסציות נוספות. רצינו שהוא יסופר כפי שהוא", אומר בובי.

     

    "לא ידענו מה יהיה התוצר הסופי". דיוויד קלמן (משמאל), הבמאי טים וורדל ובובי שפרן
    "לא ידענו מה יהיה התוצר הסופי". דיוויד קלמן (משמאל), הבמאי טים וורדל ובובי שפרן

     

    היו דברים שלא הייתם מוכנים לדבר עליהם?

     

    "אולי הפרטים שכרוכים בהתאבדות של אדי", הוא אומר. "לא רצינו שזה יהיה המוקד של הסרט, וגם הבהרנו שאנחנו לא מוכנים לשום קריינות ופרשנות מעבר לעובדות עצמן. הם כיבדו את רצוננו ועשו עבודה נפלאה".

     

    "לא היה קתרזיס"

     

    המחקר לא הסתכם רק בשלשה המפורסמת, וההערכות מדברות על 60 קבוצות של תאומים ושלישיות, אבל התוצאות שלו לא פורסמו מעולם. העבודה עליו הופסקה כששלושת האחים פרצו לתודעה ב־1980. נויבאואר עצמו מת ב־2008, כשהוא מוריש את כל חומר המחקר — עשרות אלפי מסמכים וצילומים — לאוניברסיטת ייל, שם הם נעולים בארכיון, חסויים ואסורים לפרסום עד 2066.

     

    מישהו פנה אליכם עם הסבר או התנצלות כלשהי?

     

    "קיבלנו מכתב מה'ג'ואיש בורד'", אומר דיוויד. "בלי להגיד שום דבר מזלזל או משפיל, אני מניח שאפשר לקרוא לזה התנצלות".

     

    מה נאמר בו?

     

    "זה היה מכתב מנוסח בזהירות רבה, שאמר משהו על כך שהם לא תמכו או נתנו את הסכמתם לניסוי, והם שמחים שהסרט נעשה וראה אור, כי הוא מעודד עכשיו שיח ציבורי בנושא. הם גם הוסיפו שאם מישהו חושד שזה קרה לו גם, הוא מוזמן ליצור איתם קשר והם ינסו לבדוק את הנושא מקרוב".

     

    במבט לאחור, אתם מרוצים שעשיתם את הסרט?

     

    "זה לא היה פשוט", אומר דיוויד. "עשיית הסרט לא הייתה תהליך של קתרזיס, חיינו מחדש הרבה זיכרונות כואבים ובסופו הרגשנו סחוטים".

     

    אבל יש גם נקודת אור שהשניים מדגישים, ולמרות שהראיונות התנהלו בנפרד החיבור בין השניים בולט ביותר. "הדבר הכי טוב שיצא מהסרט כולו", אומרים השניים בנוסח כמעט זהה, כאילו כתבו אותו מראש והקריאו מהכתב, "הוא שהתקרבנו מאוד זה לזה בזמן האחרון, אחרי כמעט 25 שנים של ריחוק".

     

    הסרט "שלושה זרים זהים" מוצג בסוף השבוע בבתי הקולנוע

     


    פרסום ראשון: 16.01.19 , 20:51