יש בח"כ סתיו שפיר דבר־מה קוטבי: יש מי שמעריץ את האדמה שעליה היא דורכת, ויש מי שמתעב את דמותה הפוליטית. מעטים נשארים אדישים אליה. זו לא בהכרח תכונה רעה לפוליטיקאי בראשית דרכו. אבל זו המציאות כרגע: חבריי הימנים מתקשים לעכל אותה, חלקם ממש מתעבים את מה שהיא מייצגת. גם אני התכתשתי איתה בעבר מעל עמודי עיתון זה, התכתשות שהצלחנו, במאמץ שברשותכם אקח עליו את רוב הקרדיט, להסליל לדיאלוג ענייני. שפיר הסבירה לי שהשטנה שאני מתאר שיש כלפיה קשורה לעובדה שהיא פועלת נגד גורמים רבי־עוצמה בימין. אני לא מבטל את ההסבר, אבל עדיין חושב שהיא תרוויח אם תבחן את האפשרות שזה קשור גם לתדר שלה, שיש בו לעיתים משהו מפלג, וגם לכך שלצד מעלותיה היא איננה מספיק פתוחה לביקורת, ולא אחת אף מגיבה עליה כמעט בפראות. מכל מקום, על דבר אחד, מימין ומשמאל, אין כרגע חולק: מפלגתה אמנם צולעת, אבל לה עוד נכונו עלילות.
אז כן, יש אנשים ששפיר באה להם לא טוב, וזה בהחלט יכול להיחשב לגנותה. לזכותה אני חייב לומר שהחברים השמאלנים שלי מעריצים אותה. תיחקרתי אותם בנושא: הם מסבירים לי שהקול שלה חשוב להם, שהוא מעין קתרזיס עבורם. אנשים כמוני, מהימין, חייבים לדעת לקבל ולהעריך את זה. יש פה ציבור שנמצא הרבה מאוד שנים באופוזיציה. ציבור יקר וגדול ופטריוט - וכן, גם שמאלני - שהמדינה לא הולכת בדרך שבה הוא מאמין; ועבור הציבור הזה משהו בסתיו שפיר, בדיוק בסערת הנפש שלה, גורם לו לחוש שמישהי נלחמת עבורו. מאפשרת לו עדיין להרגיש חלק, לחוש תקווה, לא לוותר. האם זו עסקת חבילה, או ששפיר תוכל להמשיך להשמיע עבורם את הקול הזה אבל במקביל למתן משהו מהתוקפנות שלה כלפי הצד השני? אני אופטימי.
על דבר אחד שפיר הודתה בפניי: שהיא עקשנית. מאוד־מאוד עקשנית. היא גם הסבירה לי מניין זה מגיע: כשיש לך אחות אוטיסטית, אתה לומד להילחם. כשסתיו הייתה בת ארבע נולדה לה אחות אוטיסטית. שפיר סיפרה לי שעד היום, כשאחיה הקטן עושה דבר־מה רגיל, מסיים קורס בצבא או משהו נורמטיבי אחר, יש לה איזו שנייה של הפתעה. עד כדי כך הוטמעה בה תחושה שאח זה מישהו שצריך לדאוג לו. כזה שלעולם לא יסתדר לבד.
לשפיר יש קבוצת ווטסאפ פעילה של הורים ובני משפחה של ילדים עם מוגבלות. פגשתי אותם. הקשבתי להם (בכוונתי בעתיד לכתוב בפירוט־יתר על כמה דברים שעלו בפגישתנו). גם פה, יש חובה נעימה להגיד: ההורים הללו מביטים בשפיר כעל מושיעה. כעל כתובת. הורים חרדים, דתיים, ערבים, ימנים, שמאלנים ומה לא, שמאוחדים יחד בסיפור חיים מאתגר, בגורל משותף. וכשאתה מקשיב להם, אתה מבין כמה מטופשת לעיתים היא החלוקה בין ימין ושמאל. אין לך אחדות גדולה מזו: אנשים שנלחמים יחד עבור הילדים שלהם.
אחד הדברים שחזרו במפגש זו הדאגה של בני המשפחות ליום שהם לא יהיו פה. מי ידאג ליקיריהם אחרי לכתם. הוסטלים? בואו נדבר על ההוסטלים. שפיר מסתובבת בהם. עושה ביקורי פתע. אין דבר חשוב מזה. יחד איתה מסתובב דקל, ילד שסובל משיתוק מוחין ומתנדב אצלה במטה. בחור עם מוטיבציה מעוררת קנאה. הורי הילדים יושבים מולי ומתארים את המצב הקשה בהוסטלים של ילדיהם. לעיתים שמונה (ואפילו יותר) מבוגרים אוטיסטים חיים בדירה עם שני מטפלים. אם אחד המטפלים הולך לקניות, השני לבד. חלק מהם צריכים עזרה בשירותים, במקלחת. לפעמים נועלים אותם בחדר אחד כדי להשתלט. התקציב שניתן לארוחות קטן, אז ההורים מביאים מהבית תוספות. שקדי מרק, תרכיז לשתייה. יש הוסטלים שנראים כמו בית מעצר. במהלך המפגש כל אחד מההורים פותח בפניי צוהר לקשיים שלו. מדובר בסבך ביורוקרטי, נפשי, כספי ומשפחתי, ואתה עומד מולם והלב נקרע. העובדה ששפיר עומדת לצידם לא רק מנחמת אותם, אלא גם מסייעת בפועל - כאחות לילדה אוטיסטית, אי־אפשר לעבוד עליה. אי־אפשר לספר לה סיפורים. אם יש חברה שאמורה לדאוג לאנשים מוגבלים ויש לה רווחים של מיליוני דולרים מדי שנה, משהו פה בעייתי, ושפיר מקימה צעקה.
מישהו במהלך המפגש אומר לה בחמימות שחבל שהיא לא מהמפלגה הנכונה. אהבתי את התגובה שלה לאמירה הזו: פה אין מפלגות. כאן אנחנו ביחד.
אבל לא הכל שחור. אחד הדוברים בפגישה, בחור מרשים בשם אודי הלר, הוא אוטיסט בתפקוד גבוה. הוא מספר את סיפור חייו בצורה מרשימה ומעוררת השראה. הוא לא מתבייש ולא פושט יד, אלא נאבק למען זכויותיו. הוא מאמין בעצמו. יש לו תוכנית סדורה ומעניינת לדברים שהמדינה יכולה לעשות אחרת. לא הכל עולה כסף. זה לא רק עניין של תקציב. זה גם עניין של גישה. כל מיני טרדות ובעיות שהעסיקו אותי באותו יום חלפו במוחי במהלך דבריו. התביישתי בעצמי ובמה שאני נותן לו להעכיר את רוחי. הלר הצליח לקחת אותי איתו למחוזות אחרים.
לאחר הפגישה אנחנו מסתובבים בשלווה, מקום שמוכיח שאפשר גם אחרת. הציבור נחשף לאחרונה לילדי שלווה דרך "הכוכב הבא" - אמן שהם ייצגו אותנו באירוויזיון - אבל אני את הפעילות שלהם מכיר היטב. ילדיי לומדים בבית ספר "ראשית", שמשלב ילדים בעלי צרכים מיוחדים, חלקם משלווה גוש עציון, בכיתות הרגילות, ואין דבר מופלא יותר מלראות באיזו אהבה הם מקבלים אותם ואיזו הרמוניה נפלאה יש לילדים ביחד. אגב, כשראיתי את בנות השירות המקסימות מטפלות במסירות בחניכים בשלווה, שאלתי את עצמי כיצד יכול מישהו לזלזל בעבודת הקודש שלהן.
אם יש סיכוי לשיח חדש בישראל, שמניח בצד לחלוקה המסורתית של ימין ושמאל, הרי שניצנים ממנו ראיתי בקבוצת ההורים הזו ששפיר עומדת בראשה. חבורה מרגשת. מדובר באנשים כאובים שמספרים כי פנו אינספור פעמים לפוליטיקאים החברתיים ביותר, אבל בלשכתה מצאו אוזן קשבת. ונדמה לי כי במאבק המשותף שלהם למען דבר בסיסי כל כך - זכותם של בני משפחתם, אלה שהגורל כה התאכזר אליהם, לחיות בכבוד, הם לא מבקשים רחמים. הם מבקשים צדק. שבת שלום.
