yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 16.01.2019
    הבוֹט המוטרד
    שלמה ארצי

    דברי אריק / "העולם נחרב בחוץ ואנחנו צוחקים", אמר פעם אריק איינשטיין בראיון נדיר ליואב קוטנר. אריק ישב שם מאחורי כיסא בצורה הפוכה וענה לקוטנר בחוסר פוליטיקלי־קורקט. אז על המשפט הזה, על אודות העולם שנחרב בזמן שאנחנו צוחקים, לא דילגתי. ולא שבאמת העולם נחרב. ולא שהכל כל כך גרוע. זו פשוט לפעמים ההרגשה הפנימית שלנו שמשפיעה על החיצוני.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אז נוכח העובדה שהוטלנו לתוך עולם פסיכי שבו צפויה, כך מתברר, אפילו מתקפת סייבר בוטית מרוסיה, גם אני שואל את עצמי לפעמים, האם העולם אולי ייחרב בסוף על ידי בוטים מזויפים שמושתלים לרשתות? או, השאלה הגדולה יותר: האם אנחנו בעצם בוטים כאלה בלי שידענו, שזו וריאציה על המחשבה הפילוסופית עתיקת היומין שעסקה בשאלה מי אנחנו בכלל.

     

    מזויף, מג'ויף ועצבני / וככה פתאום הבנתי שנהייתי בוט. ובהגדרה אני בעצם בוט ישראלי שחי ברמת־גן, שחרד למדינתו, שנוטה לחשוב שכולנו בעצם בוטים עצבניים שמסתובבים במכוניות בוטיות (עם שירים שמפארים אותן בסגנון יונדאיי־יונדאיי יא יונדאיי) ושהאמת והצדק שאנחנו מתעסקים בהם לאחרונה הן מילים־מילים, נוכח העובדה כשהרוב סביבנו די מזויף ומג'ויף ועצבני.

     

    כן. אני בוט מוטרד, שמסתובב עם שאלות מנקרות כמו, האם ניתן להמציא מפלגה/ קבוצת כדורגל/ את עצמך מחדש. אני בוט שישן לסירוגין בלילות ובימים נכנס בקלות עם אופניים לבוץ ולפעמים אוכל אותה כשמכוניות משפריצות עליי. ולאחרונה אני בוט אבא שמתכנן איך קונים דירה ליונתן בני, הבוט הצעיר. וכיוון שאני כבר שוכח שמות, אני ממציא שמות לבוטים ובוטיות שחולפים מולי. השבוע, למשל, קראתי ליונתן שלי ג'וני ולמישהי במשרד נטלי דדון. לא יודע למה.

     

    השיר שלו / ביום ראשון בערב, לבקשת הצבא, עשיתי את דרכי להופיע בערב הפרידה מרמטכ"לנו היוצא גדי איזנקוט. איזנקוט הוא הישראלי הערכי האמיתי שהולך ונעלם לנו בין העיניים. ולמזלנו הוא פיקד בשנים האחרונות על הארגון הנפלא והמורכב שבו מגינים, תוקפים, מנסים לעמוד במבחנים ערכיים, נפצעים ולצערנו הורגים ונהרגים בשביל המדינה.

     

    תחושה בוטית נוסטלגית של ימי פעם אפפה אותי בבואי לקריה. היה קר. חיילי צה"ל הסתובבו לצד מאבטחים. אחר כך ראיתי מהבמה את כל מי שבא לאירועים כאלה – מהנשיא עד רה"מ, היועמ"ש והרמטכ"ל הנכנס אביב כוכבי (בהצלחה), ובמיוחד את סבא גדי שאחז בנכדתו בחוזקה ובאהבה. מרחוק הבנתי שגנץ ואשכנזי (שורה ארבע בערך) לא צ'ילבות. להפך. וכשהצעתי לאיזנקוט לשיר את "שיר פרידה" נשמענו יחד כמו תחייתו של צמד שלא הייתם רוצים לשמוע. כל פרידה היא עצובה, אבל זו הייתה פרידה ממפקד לדוגמה שידע הכי טוב בפני מה עמדנו ועומדים, וש"מהן המילים אם לא שתיקה" היה השיר שלו כל שנות כהונתו.

     

    תרגיל בריכוז / אחרי שכמה מכוניות השפריצו עליי בגשם, נכנסתי השבוע למכולת רטוב ומטונף כדי לרכוש לי לחמנייה מנחמת. וכששמעתי את הבוס (בוט עם ס') של המכולת מסביר ללקוחה בוטית אומללה שחיפשה לשווא ביצים ענה שאין לו, כי התרנגולות לא מטילות לאחרונה. ואילו אני צחקתי ואפילו הלחמנייה שלי מתה (כמו האקדח) מצחוק.

     

    ועכשיו, אם אתם מזדהים איתי וחשים גם כמו בוטים שסובלים לאחרונה מהזיופים מסביב ומחוסר ריכוז וחמצן במוח, אז בספר "מדע רע" (שמצאתי באיזו ספרייה נידחת) שמשמיד בקלות את כל האמונות שלנו ברפואה הומאופתית או המצאות כמו ניקוי רעלים, כולל האגדה הישנה שיש אי־שם שבט אינדיאני שתושביו שתו שנים את השתן של עצמם ולא מתו מעולם — אז בספר הזה יש תרגיל שמגרה זרימה של דם נושא חמצן למוח. אז הקשיבו: החזיקו את האגודל והאצבע שלכם בצורה מעוגלת, דמויית האות C, והניחו אותה משני צידי עצם החזה, בדיוק מתחת לעצם הבריח. אחר כך שפשפו את האצבעות שלכם בעדינות זו כנגד זו 30 שניות, ובמקביל הניחו את כף היד השנייה מעל הטבור. אחרי 30 שניות החליפו את מיקום הידיים וחִזרו על התהליך.

     

    שמעו, עשיתי את התרגיל. ולפתע זכרתי כל שם שפרח מזיכרוני עם השנים, כולל שמו של הקופאי במגה. אפילו את השם גבי אשכנזי החזרתי לתודעה שלי, וגם עפו לי לפתע מהשִׁכחה הלא מודעת שמות של מכוניות נכחדות כמו פולקסווגן, לארק, פורד אנגליה ופלימות' שחנו ברחוב שלנו בשנות השישים.

     

    זהירות, רימון מרגש / במהלך החודשיים האחרונים העברתי בבית הספר למוזיקה רימון שברמת־השרון סדנה לצעירי בית הספר שמוזיקה זורמת בעורקיהם. הצעירים האלה, בניגוד לסטיגמה האליטיסטית שיש על בית הספר באים מכל מיני עדות ומקומות בארץ (כולל שתי בנות חוזרות בשאלה, אחת דתייה ובן 19 ממעלה־אדומים). הם כבר יודעים שלרוב לא עושים בארץ כסף ממוזיקה ושמקסימום חיים מזה, וגם זה לא לנצח.

     

    זו הייתה עבורי סדנה מרגשת, כי פגשתי דרך שיריהם הנהדרים את שמחתם ואת החרדות שלהם. ושוב הבנתי שאם יש עדיין משהו שמשותף לבני גילי ולהם זה שבסוף כולנו בוטים בודדים, כלומר לואונרים. ולכן התרגיל הזה של העברת דם חמצני למוח נראה לי חשוב לכל הגילאים. פשוט כדי לעמוד בחוזקה מול הדמויות הכאילו־סמכותיות שמקיפות אותנו, שרובן מזויפות כמו מלכודות דבש.

     

    קופסת הציפורים / באחד הלילות ראיתי את הסרט החדש "קינג ביבי" על עלייתו והתמקמותו של ביבי בשלטון. היה מעניין. מה שכן, שמתי לב שבתחילת הקריירה שלו, לעומת היום, נתניהו הרשה לעצמו להופיע בטלוויזיה לא מגולח ולא מסורק. כן, משתנים. אז בעניין זה, "למה אתה לא שם קרם לחות בלילה על הפנים לפני השינה? מה אכפת לך להיראות יותר פראש וצעיר?" אלה משפטים שאני שומע הרבה סביבי, והאמת שאני לא מאמין בהם, כי אני בוט ששום קמט לא ברח לו בגלל קרם. ולפעמים, כשאני מרגיש שמגיע אליי התקף חרדה מתחושת זקנה, אני דוחף אוויר בוטים נקי לפה מהפארק הסמוך ומסיים את הפחד לפני שהוא בא. אגב, את הסרט על ביבי לא ראיתי עד הסוף, כי עברתי ביניתים לסרט האימה "קופסת הציפורים" עם סנדרה בולוק, שבגללו החל הטירוף העולמי החדש לנהוג בעיניים קשורות. עוד הוכחה למה שהבוטים יכולים להמציא כדי להעביר את החיים שלהם באימה ובחדרי מיון.

     

    לחזור הביתה / עם השנים הבנתי שבכל מקום שאליו נגיע ושבו יהיה לנו טוב, נפגוש גם אנשים שרע להם. למה? כי העולם הבוטי שבו אנו חיים הוא מקום שמאגד בתוכו נפשות חופשיות, אבל סגורות לפעמים בבית הכלא של עצמן. אז השאלה היא מה עושים מול הזיוף והג'יוף והרוע? למשל, בשנות ה־50 היה מקובל ברפואה שאפשר לגרום לכלי דם להתרחב בעקבות קשירת עורק באזור בית החזה, אבל בסוף זה התגלה כלא נכון. ולכן נשארה אולי אפשרות ההתרחבות באמונה שלנו בעצמנו. כלומר, דווקא בימים סוערים אלה של טרום בחירות, כשאין אלוהים וכולם נכנסים בכולם, לעלות כמו בנעורים האבודים על סקייטבורדים פנימיים ולטוס כדי למצוא אי־שם מעבר לאופק את התקווה בת שנות אלפיים (לא התיק) עבור כולנו.

     

    ואגב אריק איינשטיין שאיתו פתחתי, הוא לא חסר לכם? כי לי כן. "חוזרים הביתה" היה שמו של השיר האחרון שעשינו יחד. אז לא, אני לא יודע לצייר בוט, אבל אני יודע לתאר הרגשה של בית. זה כמו שמתקרבים לעיר שלך, למקום שלך, ללב שלך, לניקיון שלך, לאנשים שלך ולעורק שנפתח...

     


    פרסום ראשון: 16.01.19 , 22:44
    yed660100