תמונת המודיעין שהצטיירה בישראל ובפיקוד המרכז האמריקאי הייתה מאוד מדאיגה. האיראנים, כך התברר, החלו להעביר למיליציות השיעיות בעיראק טילי קרקע־קרקע. הטילים נועדו להיות מכוונים בין היתר לעבר ישראל, כדי להרתיע אותה מהמשך התקיפות של מתקנים איראניים בסוריה.
זה היה מהלך איראני ערמומי: ירי משטח עיראק לא היה מספק לישראל עילה לתקוף את סוריה או לבנון והיה מעמיד אותה בדילמה. יתרה מזאת: תקיפה בעיראק מחייבת תיאום עם האמריקאים, שכבר הודיעו לישראל כי כל פעילות צבאית שלה בעיראק תסכן את החיילים האמריקאים המגינים על המשטר בבגדד. נדרש גם תיאום עם מדינות שכנות - כמו ירדן או סעודיה - כדי שיאפשרו למטוסי חיל האוויר לחלוף בשמיהן. ברור שמדינות אלה לא ישתפו פעולה באופן גלוי עם ישראל בתקיפת מדינה ערבית שכנה.
זה קרה במהלך השנה האחרונה, והביא להעלאת הכוננות בצה"ל. האיראנים לא העבירו את הטילים כאיום בלבד. הם התכוונו להשתמש בהם כפעולת תגמול או הרתעה.
ב־10 בפברואר 2018 השמיד חיל האוויר, בשדה התעופה 4־T שבצפון סוריה, קרון הפעלה של מל"ט איראני, אחרי שזה חדר לישראל. באותו אירוע הופל מטוס "סופה" בשטח ישראל מפגיעת טיל נ"מ סורי. בתקיפה נהרגו אנשי צבא איראנים, וטהרן נערכה לתגובה באמצעות המיליציות השיעיות הסרות למרותה. נראה שרק בזכות לחץ מדיני כבד הוסר בסופו של דבר איום הטילים מכיוון עיראק. במקום זאת שיגרו האיראנים ב־10 במאי יותר מ־20 רקטות לעבר רמת הגולן, שלא גרמו נזק ולא יצרו שום מאזן חדש בתחום ההרתעה. להפך: הן רק סיפקו לישראל עילה להכות בהם שוב במגרש הנוח לה, בסוריה.
המטכ"ל של גדי איזנקוט לא צריך היה להתמודד מול ירי טילים ארוכי טווח - מלבנון, מסוריה, מעיראק או מאיראן, במידה רבה בזכות מדיניות חכמה של עמימות שהותירה "מרחב הכחשה" לאויב, ולא חייבה אותו להגיב על פגיעות שישראל לא לקחה עליהן אחריות. קריעת מסך העמימות מעל הפעילות הצבאית בסוריה מעמידה את המטה הכללי בפיקודו של הרמטכ"ל הנכנס, רב־אלוף אביב כוכבי, בפני הצורך לשמר ולחדד את ההרתעה בדרכים אחרות. מעבר ליצירתיות ולתעוזה, שאפיינו את הקריירה של כוכבי עד כה, כאן כבר נדרשות ממנו לראשונה גם יכולות פוליטיות. כדי לאפשר לצבא חופש פעולה בסוריה, בחלון ההזדמנויות ההולך ונסגר ככל שמלחמת האזרחים מתקרבת לסיומה, הוא יצטרך לגייס את הגב המדיני־ביטחוני - מראש הממשלה ועד אחרון חברי הקבינט.
ניסיון ההתבססות האיראני בסוריה נבלם בינתיים, אך המילה האחרונה טרם נאמרה. תקיפה איראנית נגד ישראל מאדמת עיראק היא עדיין תסריט ריאלי. האם צה"ל ערוך להתמודדות מול חזית חדשה מעיראק? האם הממשלה תעמוד בלחץ האמריקאי להשאיר את עבודת סילוק האיראנים מעיראק למישהו אחר? האם ידידותיה הערביות של ישראל ישתפו איתה פעולה? האם ישראל תבחר לא להגיב לירי רקטות מעיראק או מאיראן לשטחה, חרף הפגיעה בתדמית ההרתעתית שלה? או לחלופין, האם ממשלת ישראל תאשר לצבא לנקוט בפעולת ענישה כבדה, כולל פגיעה בתשתיות אזרחיות, כדי להבהיר לכל המזרח התיכון שאזרחי ישראל הם לא הפקר?
עם השאלות האקטואליות האלה התמודד בתחילת שנות ה־90 מטכ"ל אחר, לא פחות מוכשר, ולא הצליח להביא את התשובות.
האתרים במערב עיראק שבהם עשויים האיראנים לפרוש טילים, נמצאים כמעט באותו אזור שממנו שוגרו טילי ה"אל־חוסיין" (סקאד ארוך טווח) לעבר ישראל במלחמת המפרץ הראשונה. ב־18 בינואר 1991, בדיוק היום לפני 28 שנה, שוגרו לראשונה לעבר ריכוזי אוכלוסייה באזור המרכז ובחיפה שמונה טילי "אל־חוסיין" ממערב עיראק. ישראל לא הגיבה באותו יום ונותרה משותקת מדינית, עם תוכניות צבאיות לא בשלות, עד תום מבצע "סופה במדבר" של הקואליציה שבהובלת ארצות־הברית, ב־28 בפברואר.
בסך הכל שוגרו מעיראק כ־40 טילים, בעיקר לעבר גוש דן. ישראל לא הגיבה, והיא משלמת על כך מחיר תודעתי־הרתעתי עד עצם היום הזה. האויב למד את נקודת התורפה. אפילו חמאס מעז לשגר רקטות לעבר תל־אביב ונשאר עומד על רגליו. אחרי מלחמת המפרץ נבנה כאן "אתוס האיפוק", שהפך ברבות השנים לדוקטרינה שישראל משתבחת בה. הזיכרון ההיסטורי קובע שישראל התאפקה ולא תקפה בגלל לחץ אמריקאי כבד. אלא שזו רק חצי האמת.
החשש: פגיעה בדימונה
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. כבר באפריל 1990, ארבעה חודשים לפני הפלישה העיראקית לכווית ותשעה חודשים לפני שנורה הטיל הראשון לעבר ישראל, איתר המודיעין שבעה משגרים נייחים שהוצבו במערב עיראק. ביולי נעשו הכנות ראשוניות לקראת מבצע לפגיעה במערך הזה, ואז החלה סדרת דיונים והכנות למבצעים מיוחדים - אוויריים וקרקעיים - בסדרי גודל שונים. אלא שזו הייתה סאגה גדושת זגזוגים. לא הייתה תפיסת עולם ברורה, אף תוכנית לא הבשילה עד סופה עם סיכויי הצלחה סבירים, וגם התנאים המדיניים לא הבשילו. נתנו גז בניוטרל.
שלושה שבועות אחרי הפלישה העיראקית, ב־21 באוגוסט 1990, נערך משחק מלחמה מטכ"לי שבחן את דרכי ההתמודדות מול האיומים מעיראק. בשלב הזה כבר היה צה"ל בכוננות גבוהה יותר, לנוכח ההערכה שעימות אזורי כולל יערב גם את ישראל. בסיכום משחק המלחמה דובר על ירי טילים אפשרי, או תקיפה אווירית עיראקית לעבר יעדים אסטרטגיים כמו הכור בדימונה, ופגיעה בערים מרכזיות, צפופות אוכלוסין. הייתה גם הערכה שלעיראקים יש יכולת לעשות שימוש בנשק כימי נגד אחד היעדים האסטרטגיים, כמו הכור בדימונה. רוב הדוברים בדיון - ובראשם הרמטכ"ל דן שומרון, סגנו אהוד ברק, ראש אמ"ן אמנון ליפקין־שחק ומפקד חיל האוויר אביהו בן־נון - העריכו שעיראק תייצר פרובוקציה מול ישראל, כדי למשוך אותה למלחמה ולפרק את הקואליציה האמריקאית עם העולם הערבי. לכן צפוי לחץ אמריקאי על ישראל שלא לפעול. מרבית הנוכחים הסכימו שיש מקום להתאפקות ישראלית - מבחינת עיתוי, היקף ואופי התגובה, וכולם הסכימו שיש לתאם כל מהלך עם האמריקאים.
המטכ"ל של דן שומרון - ממש כמו המטכ"ל של גבי אשכנזי 20 שנה מאוחר יותר, שעסק באפשרות של תקיפת פרויקט הגרעין האיראני - העדיף שהאמריקאים יפתרו לישראל את הבעיה. אבל לא היה ביטחון בכך שהאמריקאים יעשו את המלאכה לשביעות רצונה של ישראל, לכן הסכימו כולם שאם עיראק תשגר טילים לעבר מרכזי אוכלוסייה צפופים - ישראל לא תוכל שלא להגיב.
מפקד פיקוד הצפון דאז, האלוף יוסי פלד, טען שישראל צריכה להגיב בכל מקרה, גם אם ישוגרו טילים רק לעבר יעדים צבאיים - אחרת תיפגע ההרתעה הישראלית מול איומים של נשק תלול מסלול בעתיד. ראש אמ"ן התייחס בדיון לאפשרות של חיכוך עם ירדן במקרה של תקיפה אווירית ישראלית בבגדד, והמליץ "לבחון תגובות כואבות אחרות כמו פגיעה בספנות העיראקית".
הרמטכ"ל העריך כי לצה"ל אין יכולת להשמיד את חיל האוויר העיראקי, וגם אין באפשרותו לסכל ולמנוע לחלוטין ירי טילים לעבר ישראל. לכן, אמר, בראש סדר העדיפויות של התוכנית הצבאית תעמוד שאלת שיקום ההרתעה ולא הסרת האיום. כלומר: להרתיע את העיראקים מהמשך הירי. "אם ריכוזי אוכלוסייה בישראל ייפגעו", קבע הרמטכ"ל בסיכום משחק המלחמה, "ישראל תהלום ביעדים שלטוניים ואסטרטגיים בבגדד ובמטרות צבאיות במערב עיראק, כדי להעביר לעיראקים מסר חד־משמעי: אם לא תפסיקו את הירי, נפגע בריכוזי אוכלוסייה בבגדד".
משחק המלחמה חשף את העובדה שלצה"ל לא הייתה שום תפיסת הפעלה או תוכנית מבצעית מול תרחיש של ירי טילים לעבר ישראל ממערב עיראק. באותה עת היה צה"ל ערוך לבלימה של שני גייסות עיראקיים, שאמורים היו להצטרף לחזית מזרחית מול ישראל - אחת מכיוון סוריה ואחת מכיוון ירדן. אבל לא הייתה לו תוכנית רלוונטית להתמודדות עם טילים או רקטות ארוכות טווח. התוכנית היחידה שגילגל הצבא עם פרוץ המשבר נועדה בכלל להתמודדות עם מערך הנשק הכימי בסוריה, וכעת ניסו להתאימה לתנאים הקיימים במערב עיראק. אלא שגם התוכנית הזו לא הייתה בשלה. מרגע הצגתה בסוף 1989 ועד תום מלחמת המפרץ הראשונה, עדיין לא היה ברור מי ישלוט במבצע הזה, המשלב בין אוויר, יבשה ומודיעין. ויכוח מר ניטש בין חיל האוויר לבין המשמ"ם (מפקדת שליטה למבצעים מיוחדים, שבזמן מלחמת המפרץ הייתה תחת פיקודו של האלוף דורון רובין). לא עזרו החלטות הרמטכ"ל, סגנו וראש חטיבת המבצעים. אגב, ויכוח דומה מתקיים היום בין מפקדת העומק, שירשה את המשמ"ם, לבין חיל האוויר.
אלא שאותם מבצעים של הכוחות המיוחדים וחיל האוויר, שתוכננו למערב עיראק, היו משניים. בניית ההרתעה באמצעות ענישה כואבת של הממשל העיראקי ושל אזרחי המדינה - במקרה של פגיעה באוכלוסייה האזרחית בישראל - הייתה האופציה המועדפת. רמזים לכך ניתן למצוא בדיוני המטכ"ל והממשלה מאותם ימים.
הטיל הראשון נחת בתל־אביב ב־18 בינואר 91', בשתיים לפנות בוקר, ארבע שעות אחר כך ערך שר הביטחון משה ארנס התייעצות בלשכתו. הרמטכ"ל שומרון המליץ לתקוף את בגדד. מפקד חיל האוויר דיבר גם הוא על תקיפה משמעותית, אחרת אין טעם לבצע אותה. סגן הרמטכ"ל המליץ על פעולה בשני ערוצים: סיכול הירי וענישה, אבל הדגיש כי ישראל תלויה לחלוטין באמריקאים בהשגת מודיעין בזמן אמת בבגדד. מפקד חיל האוויר הדגיש גם הוא את הצורך בתיאום עם האמריקאים, ביקש אישור לבצע גיחת צילום מעל מערב עיראק, והציע לבצע הן את פעולת הענישה והן את תקיפת המשגרים.
ברבע לשמונה בבוקר שוב התכנסה ישיבה אצל שר הביטחון. מפקד חיל האוויר הציג את התוכניות לביצוע גיחת הצילום כבר באותו יום בשעות הצהריים. הוא גם הציג שלוש תוכניות למבצעים מיוחדים במערב עיראק. "מסתבר שהאמריקאים לא הצליחו להשמיד בתקיפה הראשונה את כל מערך ההגנה העיראקי", אמר האלוף בן־נון, "לכן אני ממליץ לקחת רובע בעיר רמאדי, הנמצאת מערבית לבגדד, ולמחוק אותו עם 80 טון פצצות". מפקד חיל הים, האלוף מיכה רם, המליץ: "נטביע ארבע אוניות סוחר עיראקיות". ראש להק אוויר, תא"ל אמיר נחומי, העריך באותו דיון כי "אם ישראל לא תגיב, העיראקים ינסו לפגוע בה בחומרי לחימה כימיים".
באותו יום, בשלוש אחר הצהריים, התברר שהתיאום עם האמריקאים לא צלח, וגיחת הצילום נדחתה ליום שלמחרת. בערב הודיעו האמריקאים לישראל שהם מוכנים להעביר אליה באופן מיידי שתי סוללות פטריוט. הגנרל טום אולסן, נציג פיקוד המרכז של ארצות־הברית (Centcom) נחת בישראל למחרת בבוקר כשבאמתחתו תצלומי לוויין של מערב עיראק, מה שאמור היה לתת תחושה של שיתוף פעולה. אלא שהיו אלה צילומים שנעשו חודש קודם לכן ולא בזמן אמת. בזמן שהותו של הגנרל אולסן בישראל שוגרו ארבעה טילים לעבר גוש דן, עוד עדות לכך שהפעילות האמריקאית במערב עיראק לא הייתה אפקטיבית.
מיד אחרי הירי השני, ב־19 בינואר בשעה תשע בבוקר, התקיים דיון אצל שר הביטחון. השר דיווח על שיחתו עם מקבילו האמריקאי, מזכיר ההגנה דיק צ'ייני, שבמהלכה העלה ארנס את בקשתה של ישראל לצלם במשך היום ולפעול בערב. מפקד חיל האוויר הציג שוב תוכנית לגיחת צילום בשעות אחר הצהריים, וגם הפעם האמריקאים לא שיתפו פעולה וטענו שאין להם שליטה על המדינות הערביות שחיל האוויר צריך לטוס מעליהן בדרכו לעיראק. ארנס, שומרון וברק הסכימו שצריך לפעול כדי להעמיד את האמריקאים בפני עובדה מוגמרת - גם אם זה כרוך בהפלת מטוסים ערביים בדרך. ארנס סיכם את הדיון ואמר: "קודם מערב עיראק, אחר כך נלך על בגדד".
בעשר בבוקר הציג מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל את התוכניות לפעולה במערב עיראק. דן שומרון טבע אז את המושג "להכניס רגל בדלת". כלומר, מוכרחים לבצע משהו - טיסת צילום או תקיפה, אפילו סמלית - כדי לנסות ולהרתיע את האויב.
ברבע ל־11 נתן הרמטכ"ל אור ירוק למפקד חיל האוויר, "להיערך לגיחת צילום אלימה במערב עיראק. אם המטוסים מזהים מטרה רלוונטית, כמו משגר סקאד, הם רשאים לתקוף אותה". ב־11 לפני הצהריים אישר שר הביטחון את התוכנית. בשתיים אמורה הייתה הגיחה לצאת לדרך. ואז, באותו פורום שבו היא אושרה, החלו לזגזג. ארנס עידכן כי ראש הממשלה, יצחק שמיר, שוחח עם הנשיא ג'ורג' בוש (האב), וזה הבהיר לו שאינו מצליח להגיע להבנות עם סעודיה וירדן לגבי פעילות ישראלית בעיראק. ב־12 בצהריים כבר ביקש שר הביטחון מהרמטכ"ל לבצע את הגיחה בנתיב שונה מהמתוכנן. לאור השינוי, הגיע הרמטכ"ל למסקנה שהגיחה לא יכולה לצאת לפועל באותו יום.
ב־12 וחצי שוב התכנס דיון אצל ארנס. מפקד חיל האוויר הודיע שטיסת הצילום כבר לא תתבצע באותו יום. בשלב זה כבר הצטננה ההתלהבות בצמרת צה"ל מפעולה כלשהי בעיראק. כולם דיברו על אפשרות של הסתבכות עם ירדן וכניסת ירדן ללחימה.
בארבע וחצי עצר ראש הממשלה שמיר את הפארסה ונתן הוראה: "ישראל לא תגיב, נדון בזה שוב לקראת סוף המלחמה".
הדינמיקה הזו של זגזוג ומעבר מהיר מהתלהבות והתקררות, הנובעים למעשה מחוסר מוכנות אמיתית, תלווה את המשבר עד יומו האחרון. הצבא עצמו לא הבין מה הוא רוצה: הוא התחיל עם תוכניות למבצעי קומנדו קטנים, המשיך עם תוכניות נרחבות לכיבוש מערב עיראק על ידי מאות לוחמים השוהים בשטח ימים ארוכים, וסיים בלא כלום.
ההצעה של יה–יה
סוגיית הענישה עלתה שוב בדיון הערכת מצב בפורום מטכ"ל, ב־21 בינואר. כל הדוברים הצביעו על חוסר היכולת - הן של ישראל והן של ארה"ב - לחסל את איום הטק"ק על ישראל, והמליצו לעקוב בסבלנות אחרי ההתפתחויות. אלוף יורם יאיר (יָה-יָה), שהיה אז מפקד הגיס הצפוני, דיבר על פעולת תגמול והרתעה כדי להפסיק את הירי, והעלה תוכנית להריסת שני סכרים על נהר החידקל, ששכבה ככל הנראה במגירות. המשמעות: גרימת הצפות ופגיעה אנושה באזורים מאוכלסים בעיראק. אלא שמפקד חיל האוויר הסתייג בגלל מגבלות מבצעיות, וההצעה נפלה.
ככל הידוע, התוכנית הזו הוצאה לראשונה מהמגירה בדיונים שהתקיימו במשרד הביטחון עוד לפני פרוץ הלחימה. ב־16 באוקטובר 1990 ביקש ארנס לבדוק את האופציות לתקיפת סכרים על נהרות הפרת והחידקל בעיראק. אגף המודיעין בחן את ההשלכות של הריסת שניים מתוך שלושה סכרים: חדיתא, סדאם וסמארה. במקביל נדרש ראש מחלקת היסטוריה דאז, אל"ם (מיל') בני מיכלסון, להכין עבודה על ההשלכות שהיו להתקפה הבריטית על סכרי הרוהר בגרמניה, ב־1943.
תקיפת הסכרים על החידקל, שנפסלה ב־21 בינואר, עלתה שוב לדיון ב־10 בפברואר. ראש חטיבת המבצעים קיים דיון על תוכנית זו. באותו שלב כבר השמידו האמריקאים את מרבית המטרות הרלוונטיות, ולישראל לא נותר אלא להסתפק בסכרים כאופציה הריאלית הכמעט־אחרונה שנותרה לה לשיקום ההרתעה. בסיכום הדיון נקבע שאמ"ן ירכז מידע על שבעה סכרים בעיראק, וחיל האוויר יציג לרח"ט מבצעים תוכניות מבצעיות לתקיפה עד ה־19 בפברואר - תשעה ימים מאוחר יותר. זאת למרות ששבועיים וחצי קודם לכן טען מפקד חיל האוויר שאין לו יכולת לבצע את התקיפות הללו.
הערכת המצב הייתה שלמרות הנזקים העצומים לעיראק בנפש וברכוש, לדעת הקהל העולמית יהיה קל יותר לעכל פעולה כזו מאשר הפצצה ברוטאלית של עיר. אבל כפי שקרה לכל התוכניות של צה"ל במהלך מלחמת המפרץ, גם התוכנית לתקיפת הסכרים לא הגיעה לבשלות מבצעית עד תום המלחמה.
700 גיחות ביום
הייתה נקודת זמן אחת שבה הצליח ארנס לחלץ ממקבילו האמריקאי אפשרות "להכניס רגל בדלת". ב־22 בינואר, בשמונה וחצי בערב, נפל טיל ברחוב אבא הלל ברמת־גן וגרם לנזק כבד. שר הביטחון והרמטכ"ל הגיעו לשטח ויצאו בתחושה כבדה שמערכות הפטריוט האמריקאיות לא מסוגלות ליירט את הטילים כראוי. ישראל הגיעה לקצה גבול הסבלנות וההבלגה.
בעשר וחצי בלילה קיים ארנס דיון על צעדי התגובה. "אם לא ייפסקו שיגורי הטילים, אמר שר הביטחון לאלופים, אזרחים יימלטו מהאזורים העירוניים". תחזיתו התממשה. תוך כדי דיון שוחח ארנס עם מזכיר ההגנה. באותה שיחה, בפעם הראשונה והיחידה, הסכימו האמריקאים לאפשר לישראל פעולה במערב עיראק, מערבית לקו שייקבע בין שני הצדדים. עם זאת, הם שבו והדגישו שאין להם כל יכולת להשיג תיאום עם הירדנים והסעודים, ושזה כבר עניינה של ישראל. אלא שאנשי החיזוי של חיל האוויר התריעו על מזג אוויר גרוע שצפוי מעל עיראק ביומיים הקרובים, והתפתח גם ויכוח לגבי גודל הפעולה ועוצמתה. ראש להק אוויר דיבר על 700 גיחות ביום, אחרת אי־אפשר יהיה להשלים את המשימה. אחרים הציעו להסתפק בפעולה נקודתית של כוחות מיוחדים. ושוב חזרו להתווכח מי יהיה אחראי על הפעולה: המפקדים על הקרקע או חיל האוויר?
בישיבת קבינט שהתקיימה ב־23 בינואר, בשעה תשע בבוקר, הבין ראש הממשלה עם מה יש לו עסק. כדי לא לפגוע ברמטכ"ל ולא לחסום שור בדישו, הוא אישר להמשיך לתכנן מבצע רחב במערב עיראק. אבל בה בעת הוא רמז לצבא מה הוא בדיוק חושב על התוכניות שלו והנחה אותו לחפש תוכניות נוספות. "עד אז", הבהיר, "אין שום אישור לשום דבר".
מלחמת המפרץ היא תקדים רע. היום, כשהרמטכ"ל הנכנס אביב כוכבי מכין את הצבא לעידן שאחרי מלחמת האזרחים בסוריה, הוא צריך לקחת בחשבון שלעולם תהיה ישראל נתונה ללחצים מדיניים של מעצמה שתמנע ממנה חופש פעולה - בין אם אלה האמריקאים באיראן ובין אם אלה הרוסים בסוריה.
לקח נוסף ממלחמת המפרץ הוא שצה"ל לא היה ערוך לשינויים באיומים האזוריים. התוכניות התגבשו תוך כדי מלחמה, והצבא עצמו לא היה משוכנע שהן בשלות. כדי לעמוד מול לחצים צריך הדרג המדיני להיות בטוח שיש לו צבא עם יכולות אמיתיות, אחרת המאבק המדיני הוא אבוד.
הלקח השלישי מיועד בעיקר למדינות השכנות: במלחמת המפרץ הכינה ישראל תוכניות ענישה קשות במיוחד. היא לא ביצעה אותן כי לא הייתה ערוכה לכך מבחינה מדינית, מבצעית ומודיעינית. אבל הנכונות שלה לפגוע גם באוכלוסיות אזרחיות, תוך גרימת נזק עצום למדינת אויב, קיימת גם היום. גם היכולות המודיעיניות והמבצעיות בטווחים הארוכים קיימות. האויב צריך לדעת שהדבר היחידי שימנע בעתיד מישראל לתקוף ערים גדולות בתגובה לתקיפת מטרות אזרחיות בשטחה, הוא נכונות של הדרג המדיני.
