הנזקים שבריטניה כבר המיטה על עצמה בגלל מצעד האיוולת הקרוי ברקזיט הם כאין וכאפס בהשוואה לנזקים בהמשך הדרך: מיתון, אבטלה, פיחות, גירעונות והידרדרות לבדידות כלכלית־לאומית בלתי מזהירה.
הברקזיט, העזיבה של האיחוד האירופי, היה רעיון תעתועים של קבוצת שוליים זניחה בחברה הבריטית, עד שקרה מה שקורה לעיתים בתולדות הפופוליזם. מיעוט קיצוני עקשן סחט מפלגת מרכז גדולה, שכדי להיפטר מאיומיו הסכימה ללכת לקראתו בוויתור שנראה כחסר כל סיכוי למימוש. אלא שאז, כמו ביקיצה מחלום בלהות כאשר החלום חולף והבלהות נשארות, ההסתברות הזניחה שהעם הבריטי הנבון יצביע במשאל עם בעד פרישה מהאיחוד האירופי הפכה לוודאות. הברקזיט זכה לרוב בקרב המצביעים, אבל לא לרוב בקרב בעלי זכות הצבעה. הלכה למעשה, רק כשליש מאזרחי בריטניה הבוגרים הצביעו בעדו במשאל חסר כל משקל חוקי שהוגדר כ"מתן עצה לממשלה".
אחרי המשאל המיותר המשיכו ראשי הפוליטיקה הבריטית לעשות הכל - אבל הכל - כדי לפגוע בארצם, להקטין את הרווחה של נתיני הוד מלכותה, של פנסיונרים ומנכ"לים, של סטודנטים וטייקונים, של פועלים בשכר מינימום ושל בנקאים בשכר מקסימום, של יבואנים ושל יצואנים. אין מעמד אחד בחברה הבריטית שיצא מורווח מעזיבת האיחוד. סליחה, יש אחד: עורכי דין ורואי חשבון. ובכל זאת, הריצה אל התהום נמשכת.
למחרת התבוסה המשפילה שספגה ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי בפרלמנט בלונדון, שדחה את הצעתה לברקזיט ברוב "חסר תקדים", פירסמו התעשיינים, הסוחרים, הכלכלנים והאיגודים המקצועיים קריאות נרגשות להביא לסיום מיידי של מסכת הגירושים מהאיחוד האירופי, המבזה את הממלכה וגורמת לתוהו ובוהו גמור בה. לחינם. אף דמות פוליטית־כלכלית משמעותית בנוף הבריטי לא גיבשה תוכנית חלופית לפארסה המסוכנת. כולם רועדים מפחד הפופוליזם המשתולל. ראש הממשלה מכנסת את ראשי המפלגות להתייעצויות חירום, אבל מתעקשת "לממש את רצון העם" מבלי לפרט מהו הרצון הזה.
ראש האופוזיציה ג'רמי קורבין מגמגם בקול צרוד סיסמאות שמאלניות נטולות בשר ותוכן. שר האוצר רומז שהוא בעד דחיית מועד הברקזיט מסוף חודש מארס לעתיד הלא־נודע, ומיד נסוג מהרמזים. נגיד הבנק המרכזי הבריטי טומן ראשו בבוץ. עסקים מובילים אוגרים חומרי גלם, חלקי חילוף ומוצרים מבוקשים כל עוד ניתן לרכוש אותם ללא מכס. בתי חולים מצטיידים בתרופות, ובנקים מעבירים פעילות וכסף לשלוחות באירופה. צעירים מיואשים מתוודים בראיונות לתקשורת: אנחנו מתביישים להיות בריטים. רוב מבני 18 עד 35 הצביעו במשאל העם נגד הפרישה מהאיחוד.
בדיוני הברקזיט נשפך אוקיינוס של מילים על הסוגיה כיצד ייראה הגבול הכלכלי בין אירלנד הנשארת באיחוד האירופי לבין צפון־אירלנד, שתיאלץ לפרוש ממנו יחד עם בעלת הבית הבריטית. אם הגבול הכלכלי ייסגר, תהיה זו הפרה בוטה של הסכמים שהביאו לסופו את המרד הקתולי האנטי־בריטי בצפון־אירלנד. המרי והטרור יתחדשו, עם השלכות הרסניות על המשק הבריטי כולו. אם הגבול יישאר פרוץ, אין בכלל טעם בברקזיט, משום שהחשיפה של בריטניה לאירופה ואריג הקשרים ביניהן יישארו כמעט ללא שינוי - רק ינועו גיאוגרפית לאירלנד הצפונית. ובפינה מחכה סקוטלנד העשירה שבכלל רוצה להכריז על הישארותה באיחוד האירופי ואימוץ המטבע יורו.
"אפילו בימי ההפצצות הגרמניות על לונדון הרגשנו יותר בטוחים מעכשיו", אמר לי איש כלכלה בריטי ותיק שביקש לשמור על אלמוניותו (גם שם משתוללות הרשתות החברתיות). "אז חשנו שגורל המדינה בידיים אחראיות, ושההקרבה שלנו לא לחינם. כעת אנחנו חשים שגורל המדינה בידיים חסרות אחריות ושהסבל שלנו לשווא".
כלכלני הבנק המרכזי הבריטי התייאשו מלנסות להעריך מה יהיו ההשלכות של הברקזיט על המשק משום שאינם מסוגלים לפענח את רוב הסעיפים של "עסקת הפרישה" שרקמה מיי עם ראשי האיחוד האירופי. עסקה שנדחתה בינתיים, כאמור, על ידי רוב צירי הפרלמנט. מה במקומה? ביזיון נוסף, אומר כלכלן ראשי בבית השקעות המנהל תיקים בעשרות מיליארדי ליש"ט. ביזיון וחוכא ואטלולא.
למה בכלל התאחדו 28 מדיניות אירופה בעלות אוכלוסייה של יותר מ־500 מיליון לשוק משותף אחד, תחילה כלכלי ואחר כך גם מדיני? לא רק כדי ליהנות מהיתרונות של זרימה חופשית של סחורות, שירותים, אנשים, כסף, רעיונות ושיטות ממשל, ולא רק כדי להתכנס מאחורי מעטפת חיצונית אחידה של מכסים ומסים. המניע להקמת האיחוד, הרחבתו וביסוסו היה ונשאר היסטורי. בטווח קצר של 30 שנה, בין 1915 עד 1945, שימשה אירופה ערש של לאומנות קנאית טורפנית שחוללה את שתי מלחמות העולם וגבתה את חייהם של עשרות מיליוני אירופאים. לאור ניסיון כה נורא נשבעו מדינאי אירופה, מ־1950 ועד ימינו, לממש את הקריאה "לעולם לא עוד מלחמה" על ידי איחוד של מדינות לאום אירופיות למדינת אירופה אחת.
ליישום הרעיון השתמשו המדינאים ביתרונות הכלכליים הבולטים של הקמת שוק פנימי אירופי אחיד ואיחוד הפעילות הכלכלית־מסחרית של עשרות מדינות תחת גג אחד. שלב אחר שלב רקמה מדינת אירופה עור וגידים, החל מ"קהיליית פחם ופלדה" ב־1950 דרך כינון בית הדין האירופי ב־1952, קהילייה כלכלית־אירופית ב־1957 ועד הנהגת אזרחות אירופית ב־1993, מטבע אירופי ב־1999 (מטבע היורו, שלמרות כל התחזיות השחורות הוכיח את עצמו כהצלחה) והתקרבות לכינון ממשל על־אירופי בחוזה ליסבון שהחל להתממש ב־2009. המפעל הענק של איחוד אירופה נראה אפוא מוצק ואיתן אחרי שצורפו אליו בהצלחה מדינות פוסט־קומוניסטיות, ואחרי שאף מדינה לא פרשה ממנו גם בעת המשבר הפיננסי־כלכלי הקשה של 2009 עד 2012.
עד שכרעם ביום בהיר נפלה על החזון הכמעט־ממומש של "אירופה אחת" הפרישה הבריטית הבלתי צפויה ממנו. פרישה שאם חלילה תצא לפועל, ייפתחו השערים לפרישות נוספות ולקריסת האיחוד כולו. זה יהיה ניצחון מצמרר של שקרים, כזבים והולכת שולל והפסד בלתי נסלח של תבונה, אמת עובדתית ושיקול דעת כלכלי.
קשה אפילו להעלות על הדעת ועל הכתב את ההשלכות של מפולת כזו. תחשבו על העלות הכבדה של "חזרה" ל־19 מטבעות אירופיים שונים, אם ייעלם היורו. או על חזרה ל־28 מערכות מכס ותקינה שונות אם יתפרק איחוד אירופה כולו.
בעקבות המכה "הגדולה בהיסטוריה של הפרלמנט הבריטי" שחטפה השבוע תרזה מיי כשביקשה אישור לתוכנית הברקזיט שלה, עלו הבורסות באירופה. הכיצד? תהו הפרשנים של תאגיד המידע הפיננסי "בלומברג". תהו וענו: אמנם המכה והדחייה העמיקו את האי־ודאות, אך הן גם זרעו מחדש תקווה לביטול מוחלט של קללת הברקזיט. ביטול שאליו מייחלים אנשי ההיגיון, הכלכלה, החברה והמוסר באירופה, ולא משנה מאיזה צד של הקשת הפוליטית. הם זוכרים את 65 מיליון האירופאים ששילמו בחייהם על אובדן שפיות קולקטיבי בשתי מלחמות עולם.
בריטים יקרים, האביב מגיע. קומו והתנערו ממחול השדים שגזרתם על עצמכם. עזבו שטויות, הישארו באירופה.
כך הפסדנו 9 מיליארד שקל
מתישהו בסוף 2016 החלו להגיע לבורסה לניירות ערך בתל־אביב אורחים מפתיעים מאמריקה. האורחים באו לארץ הקודש לבקש כסף. ולא סתם כסף. הם ביקשו לממן כאן חברות העוסקות בסחר מקרקעין ויזמות נדל"ן ברחבי ארה"ב. לשם כך התחילו החברות האמריקאיות לעשות מעשה שעד אז נשמע דמיוני: להנפיק לציבור הישראלי איגרות חוב שקליות בריבית יותר גבוהה מהמקובל עד אז בבורסה.
חלפו בקושי מספר חודשים והתברר שהן עלו על עורק זהב. בשנתיים שחלפו מהניסיונות האמריקאיים הזהירים הראשונים לנגוע במאגרי הענק של הכסף הפנסיוני הישראלי הונפקו בבורסה הישראלית כ־80 סדרות של איגרות חוב של חברות נדל"ן אמריקאיות שקיבלו מהקרנות, מהקופות ומה"מוסדיים" שלנו כ־31 מיליארד שקל. סכום גדול.
ההנפקות נחטפו כלחמניות טריות. המנהלים ה"מוסדיים" של הקרנות והקופות כנראה לא תהו למה בוחרות החברות הללו למכור את איגרות החוב שלהן בשקלים בארץ מזרח תיכונית קטנה, ולא בדולרים אצלן בבית. הסתפקו בהסברים מעורפלים על הסביבה הפיננסית הישראלית "הנוחה במיוחד" לגיוס אשראי לנדל"ן אמריקאי. לא בדקו לעומק את האיתנות הכלכלית של המנפיקים, לא העסיקו מומחים ושמאים מטעמם וסמכו על סוכנויות דירוג אשראי מקומיות, שמצידן סמכו על היושר האמריקאי.
יושר פיננסי אמריקאי, מה? שכחתם את 2008?
הלכתי אל הבורסה, נפגשתי עם אנליסטים ומומחים וסיכמתי את השווי העכשווי של ההנפקות האמריקאיות. השווי של אותן 80 פלוס הסדרות הנסחרות בה, שגייסו, כאמור, 31 מיליארד שקל, ירד באמצע השבוע ל־22 מיליארד שקל.
9 מיליארד שקל, 30% מהגיוס הראשוני, התנדפו באוויר. המדד המיוחד של הבורסה הכולל חלק בלבד מסדרות האג"ח האלו, תל בונד גלובל, ירד במהלך השנה החולפת ב־21%. עמיתי הקרנות והקופות שחויבו לקנות (בלי שנשאלו) את איגרות החוב האמריקאיות כבר הפסידו הון של 9 מיליארד שקל. קטן מאוד הסיכוי שעד מועד הפירעון של מרבית האיגרות יעלה בידי החברות המגייסות לאסוף די מזומנים כדי לפרוע אותן בערכן הנקוב. להפך. גדול הסיכוי שחדלות הפירעון רק תתעצם ככל שיתקרב מועד החזר האשראי.
הפסדי ההון האדירים מהשקעת כספנו כחוסכים בשורה של איגרות חוב אמריקאיות מפוקפקות זכו לחשיפה תקשורתית מצומצמת מעל דפי מוספים פיננסיים בלבד. פוליטיקאים שתקו, ח"כים לא התעניינו, ועדות חקירה לא הוקמו, רגולטורים נמנעו מתגובה. הציבור הרחב לא שמע עליה, ואם שמע היה חייב להיעזר במומחים לתרגום לעברית מעגה בורסאית. כאילו לא כספו אבד.
מובן מאליו שהתגובה הייתה שונה בתכלית אילו, חלילה, הטייקונים או הבנקים היו מעורבים איכשהו בהשקעות באג"חים האמריקאים. איזו מהומת אלוהים הייתה פורצת כאן! מהדורות חדשות היו נפתחות בדיווח על "הפשע הפיננסי", והבנקאים היו נדרשים להתפטר מיד מתפקידיהם.
גישת איפה ואיפה ביחס לבנקים מול מוסדות פיננסיים לא־בנקאיים מביאה לניפוח עצום של שוק הון חוץ־בנקאי בישראל, המסתכם נכון לעכשיו ביותר מ־1,300 מיליארד שקל. גודלו כגודל התוצר המקומי השנתי של כל המשק. מדי רבע שנה זורמים קרוב ל־40 מיליארד שקל נוספים של חסכונות הציבור לקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וחברות ביטוח. מערכת זו, שמידת הפיקוח וחומרת הרגולציה שלה נמוכות לאין שיעור בהשוואה לבנקים, מהווה את מוקד הסיכון העיקרי למשק הישראלי. כאן טמונים זרעי המשבר הפיננסי בארץ, גם לדעת בנק ישראל.
בהקשר זה רצוי לבחון מה עושים ה"מוסדיים" בכספי החסכונות ארוכי הטווח שלנו. לפני כחמש שנים הקימו יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר והחשבת הכללית של האוצר מיכל עבאדי־בויאנג'ו ועדה ציבורית מיוחדת, רבת־משתתפים, לבחינת האופן שבו יכולות, בין היתר, קופות הגמל והפנסיה להשתתף במימון השקעות בתשתיות. הוועדה קצת גררה רגליים ופירסמה דוח ראשון רק באוקטובר אשתקד. לצד המלצות להטבות מס והסרת החסמים בדרך להקמת קרנות נסחרות מיוחדות להשקעה בתשתיות תמצאו שם עובדות מעניינות על מימון פרויקטים גדולים. "היקף הפעילות הכולל של פרויקטים של תשתיות", נכתב בדוח, "בשיתוף היוזמה הפרטית, נאמד בכ־50 מיליארדי שקלים, ובנוסף קיימים פרויקטים מתוכננים בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים". בפרויקטים תשתיתיים בעבר, מסתבר, ההשתתפות של המוסדיים המנהלים את החיסכון שלנו הייתה בסדר גודל של 1% מההשקעה בלבד. בערך כמו השקעתם בהיי־טק הישראלי.
הנה שיא האבסורד: קופות גמל אמריקאיות משקיעות מיליארדים בחברות הזנק ישראליות וגורפות רווחי עתק, ואילו קופות גמל ישראליות משקיעות מיליארדים בחברות נדל"ן אמריקאיות וסופגות הפסדים גדולים.
כדי לתמרץ אותן בכל זאת להשתתף במימון התשתיות המקומיות המשוועות למשקיעים סבלניים עם כיסים עמוקים המליצה הוועדה לתת "פטור מלא ממס על הכנסות שיהיו לקופות גמל ופנסיה מהחזקתן בקרנות השקעה בתשתיות, זאת ללא צורך בעמידה במגבלות לקבלת הפטור".
המלצות הוועדה עדיין לא נדונו ולא אושרו. חשוב שאחת המפלגות תשכיל לכלול אותן במצע הבחירות שלה, לצד הצעות מעשיות להשוואת הרגולציה והפיקוח על המגזר הפיננסי הלא־בנקאי למגזר הבנקאי. לפני שיהיה מאוחר מדי.
