חוק עליהום

בקיצור, בלגנץ

מי ששוחח עם בני גנץ למחרת התבטאות הבכורה שלו, התרשם שהוא מדוכדך למדי. הרמטכ"ל ה־20 והשם המסקרן בבחירות לכנסת ה־21 קיווה להשקה אחרת לגמרי של מסע הבחירות של מפלגתו, חוסן לישראל. 49 השניות מחוץ לביתו תוכננו בקפידה, ימים מראש, ועדיין נזקן עלה בהרבה על תועלתן.

כדי לדעת מדוע, צריך להבין קודם כל שהדילמה של גנץ לאורך החודשים האחרונים הייתה פשוטה מאוד וקשה מאוד: האם לפנות ימינה, אל מצביעי הליכוד וכולנו, או שמאלה, אל קולות יש עתיד והמחנה הציוני. במערכות בחירות נורמליות התשובה ברורה: ימינה בכל הכוח. כך הוא היה שובר את הגוש, ובוחרי האופוזיציה ממילא היו מצביעים בעדו כדי להחליף את נתניהו. אם זה עבד להרצוג, זה אמור היה לעבוד לגנץ - רב־אלוף תמיר במיל', בגובה 1.96 מ' ועם עמודת התאמה לא פחות גבוהה לראשות הממשלה.

אבל אלה אינן בחירות נורמליות. על אותו אלקטורט מתמודדים לפיד, לבני, גבאי, לוי־אבקסיס ואפילו יעלון. במערכת כה כאוטית אי־אפשר לחפש את הבונוס האלקטורלי בגוש הימין, כי צריך קודם להילחם על קולות הבייס בגוש. מי שישבור ימינה מדי בניסיון לחפש מלוכה, עלול לאבד בינתיים גם את האתונות.

שתיקתו הארוכה של גנץ הייתה, לפיכך, רבת־משמעות. היא העידה על רצון לשמר את המומנטום בסקרים ואת התמיכה הגבוהה יחסית מכל אזורי החיוג בלי לצמצם אותה בהתבטאויות פוליטיות שמטבען ירחיקו חלק מהקהלים. בדיעבד נראה שעוצמתה ומשכה של דממת האלחוט היו מוגזמות. הן הרימו את הציפיות ותשומת הלב לשמיים. ובעיקר, שהמומנטום בסקרים נעצר. מפלגות טריות נבחנות ברגע שבו הסוקר מתקשר אליך ובפיו בשורות טובות פחות. יאיר לפיד צלל כך פעמיים, גם ב־2013, כשסקרים העניקו לו שישה מנדטים בלבד, וגם שנתיים אחר כך, כשנחתך אחרי כהונה טראומטית במשרד האוצר. הוא עמד בשתיהן באופן מרשים. גנץ עוד צריך לעמוד במבחן בפעם הראשונה.

רשימת חוסן לישראל המתהווה - לפחות מה שפורסם ממנה - מעידה שגנץ החליט ללכת קודם כל על הבייס. עד כה הוא פנה לאלון שוסטר משער הנגב, שהיה מועמד ברשימת המחנה הציוני; לחמי פרס, בנו של ראש הממשלה המנוח מהעבודה; לאסף זמיר, סגן ראש עיריית תל־אביב, בעל דעות שמאלניות; ואלה מצטרפים למיכאל ביטון מירוחם ולחילי טרופר מהציונות הדתית - שתי דמויות מוערכות שמגיעות אמנם ממקומות אחרים בחברה הישראלית, אך גם שניהם היו עד לא מזמן חברי העבודה.

ההתבטאות על חוק הלאום נועדה להיות השקה ללא מחירים פוליטיים. ברור מה גנץ רצה שייצא ממנה: הוא ראה בעיני רוחו הזדמנות לצילום עם מנהיגי אחד הציבורים הפופולריים בישראל, הדרוזים, אמירה מחבקת על חשיבות העדה לישראל ונכונות להתגייס למענה. אבל הניסוח צלע, ולא היה ברור ממנו אם הוא תומך בתיקון חוק הלאום או רק בחקיקה אחרת שתסייע לעדה. בעייתיות יותר היו התגובות להצהרה: גבאי, לבני, לפיד ואפילו זנדברג פירסמו הודעות ברכה – חלקם, בלהיטות לקבל שריון ברשימה; אחרים בניסיון להזכיר שגם הם נגד חוק הלאום. כך או כך, במקום לשבור את החלוקה ימין־שמאל, דברי גנץ רק סייעו לקטלג אותו בצד שמאל.

"ישראל לפני הכל", סיסמתו החדשה, כמו גם הסרטון בן 20 השניות שהוא פירסם אתמול, הם הקדמה לדילמה הבאה שלו: מה לגבי שותפות קואליציונית עם נתניהו? גבאי מנסה לגרור אותו לומר שלא יישב כלל עם נתניהו; לפיד - שלא יישב עם נתניהו תחת כתב אישום; ובליכוד רק מחכים שיאמר משהו מזה כדי לתייגו סופית כשמאלני. בקיצור, בלגנץ.

בדבר אחד גנץ יכול להתנחם, והוא מידת העניין שעורר. במערכת בחירות 2019, על ערימות המפלגות שהביאה בכנפיה, הקרב הוא לא על עיצוב התודעה אלא בכלל על כניסה לתודעה. לבני גורשה בבושת פנים וזינקה לחמישה מנדטים לבדה, אבל אחרי שבועיים נשכחה ונפלה תחת אחוז החסימה. כחלון ולוי־אבקסיס נעלמו מהמהדורות ואיבדו גובה בסקרים. עד להודעה חדשה, אין בקמפיין הנוכחי פרסום רע.

מושכים בכיפה הסרוגה

ביקום מקביל היו נפתלי בנט ואיילת שקד סופגים ביום שני מהלומה קשה. כראשי הבית היהודי הם היו מקבלים את בצלאל סמוטריץ' כמספר שלוש ברשימתם, מועמד לשר. האגף החרד"לי כבר עלה להם בחמישה מנדטים ב־2013 (עם סרטוני פיצוץ הר הבית) וב־2015 (הלהט"בים, סערת אלי אוחנה). כשהם במפלגה חדשה, בחירת סמוטריץ' עבורם היא כבר לא איום: היא הבטחה.

לראשי הימין החדש יש אינטרס מובהק שהח"כ הצעיר, הכריזמטי והמיליטנטי יהיה לא רק יו"ר האיחוד הלאומי, אלא גם ישתלט על המפלגה כולה ויירש את מקומו של בנט כיו"ר הבית היהודי. היתרון משולש: ראשית, סמוטריץ' יביא בסבירות גבוהה לתוך הרשימה גם את הפלג הכהניסטי עוצמה יהודית, שביזבז לימין כשני מנדטים בכל מערכת בחירות. שנית, הוא ימרכז את מפלגתם שלהם, שעד היום הייתה הסמן הימני ביותר בכנסת. שלישית, ואולי הכי חשוב מבחינתם - יאפשר להם לקחת את שניים־שלושה המנדטים של המפד"ל הוותיקה. אלה מצביעים שהיו עד עתה די חמוצים למהלך הפרישה של בנט ושקד, אבל בדילמה בין סמוטריץ', בן־גביר ויוגב לבין בנט, שקד ואל"מ מתן כהנא - די ברור למי יצביעו בסוף.

להקת פיקוד מרכז

לפני 13 שנה, בשפל העמוק ביותר בתולדות הליכוד, הוביל היו"ר בנימין נתניהו מהלך של העברת הפריימריז מהמרכז הקטן אל 100 אלף המתפקדים. בן לילה הפכה חברוּת במרכז מעמדה נחשקת לקליפה ריקה. עם הכוח שנעלם, נעלמו גם חקירות המשטרה על מינויים פוליטיים ותמונות הח"כים מחלקים נקניקיות בבחירות, ומסדרונות הכנסת התרוקנו מהעסקנים שהגיעו במאותיהם בכל יום שני.

אחרי בלותו הייתה למרכז הליכוד עדנה. בלחץ השטח נכנע נתניהו ואיפשר למרכז לקחת חלק בהרכבת הרשימה. כלל המתפקדים יבחרו אמנם את הרשימה הארצית, אבל חברי המרכז, החמכ"זים, יבחרו את נציגי המחוזות, ויש שבעה־שמונה כאלה במקומות ריאליים. פתאום שוב כדאי להיות חבר מרכז.

מי שעוקב אחר רשימת החברים, מגלה שבאופן מסתורי היא לא מפסיקה לגדול. מקור הגידול הוא בסעיף נושן, שמעניק חברות אוטומטית לכל מי שהיה פעם נציג הליכוד בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת. יש היגיון במהלך: הוועדה היא גוף חשוב מאוד, שבראשו עומד שופט בית משפט עליון מכהן, ובכוחו לפסול רשימות ומועמדים לכנסת, לצנזר תעמולה בעייתית ולחלק את האותיות שמופיעות על הפתקים השונים בקלפי.

בוועדת הבחירות המרכזית לא האמינו למראה עיניהם: אחת לכמה שבועות התפטרו כל נציגי הליכוד בוועדה, ובמקומם הגיעה ערימת עסקנים חדשה. כעבור זמן קצר - גם היא התפטרה. על המכתבים היה חתום ח"כ דוד ביטן. במחוזות של הליכוד נכנסו להיסטריה: האם ביטן - או בכירים אחרים בליכוד - מארגנים לעצמם בקומבינה כוח אש בליכוד? בבחירות בפורום כה קטן, לכמה עשרות חברים יכולה להיות השפעה מכרעת על הרכב הרשימה.

המין והימין

יו"ר לשכת עורכי הדין שהסתבך כה קשה עם רשויות החוק הוא דמות ללא מזג שיפוטי. הכוונה איננה לאפי נוה, אלא דווקא לאחד מקודמיו, יורי גיא־רון, כוכבן של כמה פרשות מפוקפקות: חברה שהקים מכרה שטחי פרסום למודעות מין בעיתונים; אחר כך הומלץ להגיש נגדו כתב אישום בעבירות שוחד ומרמה; במהלך כהונתו הוא הצביע בעד כל השופטים שרצה אהרן ברק - ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל והנשיאה נאור. כשהוא הסתבך, איש לא דרש להרהר מחדש באקטיביזם השיפוטי שבו תמך.

עכשיו, גם אפי נוה בצרות. קווי האופי שאיפשרו לו לשבור מסורת של 70 שנה ולחבור לפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים, הם גם אלה שבעטיים חיבר מיקרופון של "עובדה" לדש חולצתו בעוד שורת שופטים לוחשת על אוזנו דברי חנופה. זה גם האופי שסיבך אותו עד צוואר בעוד מכנסיו מופשלים.

אבל בניגוד לרושם שנוצר - או יותר נכון, לרושם שניסו ליצור - ההסתבכות הבלתי שמרנית של יו"ר לשכת עורכי הדין אינה קשורה כלל לשופטים השמרנים שקידם. לו התגלתה בארכיון הווטסאפ שלו עסקה אפלה שבעטייה מונו לעליון או למחוזי מועמדים חובשי כיפה או מתנגדי אקטיביזם, ניחא. אבל כאן מדובר במין תמורת מינוי, לא במין תמורת ימין.

פעולותיו הבלתי נסלחות אינן מאירות רטרואקטיבית באור קרימינלי את מדיניותה של שרת המשפטים וגם לא את מאמציה המוצדקים לגיוון בית המשפט. הרי בזמן אמת שופטי בג"ץ רצו מאוד לשתף פעולה עם אותו נוה, כפי שכתבה הנשיאה אסתר חיות אך לפני כשנה: "שיתוף פעולה בין הלשכה והשופטים הוא שיתוף פעולה מקצועי בבחירת המועמדים האיכותיים לתפקיד, אך לעומת זאת שת"פ בין הלשכה ובין הפוליטיקאים טומן בחובו סכנה... לקידום אג'נדה פוליטית".

לא היא פסלה את הדיל, הדילר פסל אותה והעדיף ללכת עם שקד, ורק אז חיות נזכרה להזדעזע ממנו. הלוואי שהייתה מגיבה בזעזוע קולני דומה גם להצעת השוחד לכאורה שתיארה בפניה חברתה הילה גרסטל בפרשת "מינוי תמורת זיכוי" שנסגרה השבוע בקול דממה דקה. באצילותו, משרד המשפטים השמיט את שמה של הנשיאה מההודעה שבה בישר על גניזת התיק.