רביעי 24 באפריל 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 17.01.2019
    רק זה עו"ד היה חסר לה
    בצל פרשת אפי נוה, הסיפור האמיתי במגרש הפוליטי הוא שאלת הנזק למעמדה של השרה שקד | גם אם לא מאשימים אותה שידעה על מעלליו, ברור שבחרה בברית ממושכת מדי עם יו"ר בעייתי | בינתיים שותפה בנט מנסה למזער את השלכות נטישת הבית היהודי, וגם כחלון ממש לא רגוע - בלשון המעטה - אחרי הסקרים שחוזים לו התרסקות
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    בית השעווה

     

    לא צריך להכיר לעומק את המיתולוגיה היוונית כדי להיזכר בסיפור על איקרוס, שהוא ואביו דדלוס עטו על עצמם כנפיים של נוצות ושעווה כדי לברוח מהלַּבִּירִינְת בכרתים. איקרוס לא נשמע לאביו, הגביה עוף, עד שהתקרב מדי לשמש. או במילים אחרות: הוא עף על עצמו. השעווה נמסה, הכנפיים התפרקו והוא נפל אל מותו.

     

    כל מי שצפה ב"עובדה" לפני קצת יותר משנה, שבה עקבה המצלמה אחרי יו"ר לשכת עורכי הדין שהקליט בסתר מועמדים לשיפוט המתחנפים אליו; אחר עורכי דין שמשחרים לקרבתו; ועל איך הוא נכנס ויוצא כבעל בית במשרדה של שרת המשפטים ומסתובב כטווס במפגשי עורכי הדין, בכנסים, בוועדות ובמשרדים – לא יכול היה שלא להתרשם שאפי נוה מתקרב מדי לשמש. וכאשר האלים, על פי המיתולוגיה, רוצים בחורבנו של אדם, הם מטילים עליו היבריס. את חטא היוהרה, ההתנשאות וההתגרות באלים.

     

    בראיון שנתן נוה רק לפני שלושה שבועות, גם הפעם ב"עובדה", הוא התגרה, לא פחות, בפרקליט המדינה שי ניצן, האשים אותו בניגוד עניינים ואמר דברים שקשה אפילו לבן אלים לסלוח עליהם. ניצן אמנם לא אל, אבל זה היה עוד אחד ממפגני הכוח המיותרים של נוה.

     

    כחלון | צילום: אוהד צויגנברג
    כחלון | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    עכשיו, כשמנדלבליט פסל עצמו מלעסוק בפרשת נוה מטעמי חברות, כפי שפסל עצמו בגלל אותן סיבות מלעסוק בענייני גיל שפר והשופט שלמה איזקסון (בעוד בענייני נתניהו הוא לא פסל עצמו ואפילו התעקש בבג"ץ על זכותו לדון בתיקי המשפחה) – נוה נתון בידיו של ניצן. נראה אותו חוזר על הדברים.

     

    אבל הסיפור הוא לא רק אפי נוה. אנשים כמוהו היו ויהיו בכל מקום. גם אי־אפשר להגיד שרק בגלל פרשת נוה המערכת המשפטית רקובה. גם ככה המערכת נלחמת עכשיו על מידת האמון כלפיה.

     

    מבחינה פוליטית, קשה לדעת מה הפרשה תעשה למעמדה של שרת המשפטים. מי יודע, אולי תהפוך בהמשך מנכס לנטל על מפלגתה. שקד אמרה השבוע למקורביה ששיתוף הפעולה עם נוה איפשר לה ליישם את המדיניות שלשמה נבחרה. זאת אחרי שנים שבהן שיתוף הפעולה של הלשכה היה עם בית המשפט בוועדה לבחירת שופטים. אבל לא אני ולא השופטים, אמרה שקד, אחראים על נציגי הלשכה.

     

    אף אחד לא מאשים את שקד שידעה על מעלליו של נוה. לא היא מינתה אותו וזה לא מתפקידה לדעת על התנהגותו הפסולה. אבל קשה להתעלם מהעובדה שהיו לשקד יחסי חברות קרובים עם יו"ר לשכה פרובלמטי, ושרק משום שהתעקשה ללכת על הראש של השופטים, הלכה על ברית עם אדם שאופיו והתנהלותו שנויים במחלוקת. ברית שנמשכה גם אחרי ששקד כבר הייתה צריכה להבין במי מדובר.

     

    ריבלין | צילום: אוהד צויגנברג
    ריבלין | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    אבל האג'נדה של שקד הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר. והדיל בינה לבין נוה הוא זה שאיפשר לה לממש אותה. על פי הדיל, נוה היה אמור לעזור לה במינוי שופטים שמרנים לעליון, והיא תעזור במינויים לשלום ולמחוזי. או כפי שאמר השבוע מישהו במערכת המשפטית: הדיל היה שהיא תמנה שופטים שמרנים והוא ימנה שופטות ליברליות.

     

    נטו תסכול

     

    זה לא מובן לי, אומר שר האוצר, בוקר אחרי שהתפרסמו סקרי המנדטים שהראו שכולנו נושקת לאחוז החסימה. אין לי הסבר לזה, הוא אומר, אני ממש לא מצליח להבין. את ה־10 מנדטים שלי קיבלתי בעקבות הרפורמה בסלולרי, ועכשיו אני נבחן על העשייה שלי כשר אוצר. נראה שהעשייה שלי לא מדברת לציבור.

     

    הרי ההישגים מדהימים, טוען כחלון. ב־2011 אנשים ביקשו מחיר למשתכן, ביקשו צהרונים והנחות במס, ביקשו ירידה באבטלה. כל זה קרה. יש מחיר למשתכן, יש ירידה באבטלה, יש צהרונים. את המיסוי הורדנו.

     

    אני לא רוצה להישמע מריר, הוא אומר, אבל אין לי הסבר.

     

    אולי זה השמועות על הצטרפותך לליכוד, אמרתי.

     

    אני הודף את זה, הוא אומר. זה רק עושה לי נזק. הליכוד מתחזק ואנחנו נחלשים.

     

    שאלתי אותו בכל זאת על האפשרות של שריון בליכוד.

     

    אם אני רוצה אני יכול, הוא אומר, אבל אני לא רוצה.

     

    אתה בטוח, שאלתי.

     

    במיליון אחוז, הוא אומר. זה לא נותן לי כלום. רק הכוח הפוליטי שלי איפשר לי לעמוד מול נתניהו בעניין התאגיד, מערכת החוק, עובדי הקבלן, שכר המינימום.

     

    משהו לא מחלחל, הוא אומר, יש בעיה. אין הלימה בין העשייה שלנו לבין הסקרים. ארבע שנים אני עושה ומביא הישגים מטורפים, וכאילו כלום. גם אנשים שמרוצים מהפעילות שלי, שרואים התאמה גבוהה שלי לתפקיד, לא מביעים את זה במנדטים. אולי הם רואים את זה כמובן מאליו.

     

    אולי, אמרתי, זה בגלל הנטישה של חברי מפלגתך. גלנט, מייקל אורן, רחל עזריה, אלי אלאלוף.

     

    יכול להיות, הוא אומר. אולי טעיתי כשמתוך טוב לב נתתי תחושה שהם אלה שעזבו, ולא אני זה שהעפתי אותם.

     

    מה זאת אומרת, שאלתי.

     

    לרחל עזריה, שהתמודדה על ראשות ירושלים מבלי לתאם איתי, אמרתי כבר אז שהיא תהיה מחוץ לרשימה. למייקל אורן שלא מצא את מקומו הסברתי שהוא לא יוכל להמשיך. ולגלנט חיכה אצלי מכתב פיטורים. אבל רציתי לשמור על כבודם, וזה התהפך עליי כאילו הם נטשו אותי. משלמים כנראה גם על נימוסים, הוא אומר.

     

    שאלתי אם הוא מתחרט.

     

    לא, הוא אומר. זה לא הסגנון שלי להשפיל אנשים. בשביל שום הישג בעולם, גם לא בשביל 70 מנדטים, אני לא אעשה את זה. אני לא אפגע באנשים.

     

    שאלתי, מה הוא מתכוון לעשות.

     

    ישבנו הבוקר עם כל הקמפיינרים, הוא אמר. אנחנו נצא כבר עכשיו בקמפיין. חשבנו לצאת עם זה מאוחר יותר, אבל נקדים את זה. אנחנו מתכוונים לשבור את הראש, להתכנס ולעבוד.

     

    סייג לחוכמה

     

    כמה משפטים ספורים שאמר השבוע גנץ בהפגנת הדרוזים מול ביתו הצליחו להעיר את כל השדים. רק שערו בנפשכם מה יקרה בסוף החודש, כשגנץ ייצא עם נאום הפתיחה שלו, שממש בימים אלה שוקדים עליו במטה שלו.

     

    זו ממש תעלומה, איך מישהו שעוד לא הודיע רשמית על התמודדותו ולא סיפק משפט אחד באשר לעמדותיו, מצליח להשפיע באופן כל כך דרמטי על המערכת הפוליטית. סליחה - אתמול הוא יצא עם סרטון שבו הוא דווקא כן אומר משפט אחד. משפט שאין אף מועמד אחר, בימין או בשמאל, שלא יחתום עליו: "בשבילִי ישראל לפני הכל, תצטרפו אליי ונצא לדרך חדשה. כי צריך אחרת ונעשה אחרת", שאותו חתם, איך לא, בחיוך: "נראה לי שדיברתי יותר מדי".

     

    קשה ללמוד מכל זה משהו על האיש, אבל אפשר ללמוד מזה הרבה על חלקים גדולים מהציבור. על הכמיהה למישהו שינער את המערכת ויביא משהו חדש. על הפחד בימין מפני כל מי שעשוי להציג אלטרנטיבה לשלטון. על הבלבול ואי־הוודאות בשמאל, מפני מישהו שעשוי לשאוב אליו את המנדטים שלהם.

     

    אין מה להגיד, את הטלטלה שהצליח לעשות האיש השותק, לא הצליחו לעשות כאן שנים של ברברת, של מצעים והבטחות, של משנות סדורות ושל קווי יסוד. נדמה, שככל שאנחנו יודעים פחות - אנחנו אוהבים יותר.

     

    שמאלן – זה כנראה דף המסרים הכי קצר שיצא אי פעם מבלפור. בזה אחר זה נעמדו השבוע אנשים רציניים מול המצלמות, וכל מה שהיה להם להגיד על 50 השניות הכי קצרות ועל המשפטים הכי צפויים ומתבקשים שאמר גנץ, היה שהוא שמאלן.

     

    זה הזכיר משהו שסיפר לפני הרבה שנים רובי ריבלין. זה היה ב־1996, בקדנציה הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. יום אחד נקרא ריבלין בדחיפות לראש הממשלה. אתה אחד האנשים שמופיעים יותר מכל אחד אחר בטלוויזיה, הוא אמר לריבלין. מהיום, כשאתה בטלוויזיה, לא משנה מה שואלים אותך, אתה אומר: "שחק שמאלן".

     

    אמנון ליפקין־שחק שהיה אז רמטכ"ל, סומן כבר אז כאיום הבא על נתניהו. נתניהו מן הסתם ראה את עצמו מתמודד מול שחק, הפופולרי והמרשים, בבחירות הבאות. זמנים אחרים, אישים אחרים, אבל זו אותה השיטה. אלא שאז ריבלין סירב לשתף פעולה. הוא כל כך נדהם מבקשתו של נתניהו, שנשימתו נעתקה. מה פירוש, הוא שאל את נתניהו. מה זה, הוא בוגד? הרי הוא הרמטכ"ל של כל העם.

     

    אתה לא מבין בפוליטיקה, אמר לו נתניהו.

     

    נראה שעכשיו נתניהו מוקף באנשים שמבינים בפוליטיקה. כאלה שבלי בושה מזמרים את קול אדונם. מה שברור הוא, שלא משנה על מה גנץ היה מדבר – חוק הלאום או מזג האוויר - התגובה הייתה זהה. מקהלה של קול אחד: שמאלן.

     

    קשה לומר שההאשמות האלה דחקו בגנץ להקדים את יציאתו לתקשורת. במטה שלו לוקחים את הזמן. בסביבתו מאמינים ששתיקתו היא בינתיים נכס. יש להם עכשיו אתגר אחד: לצמצם בין אחוזי ההתאמה של גנץ לראשות ממשלה, לבין מספר המנדטים שלהם זוכה מפלגה בראשותו. אחוזי ההתאמה שלו לראשות ממשלה קרובים מאוד לשל ראש הממשלה. אלו נתונים שלא היו כבר שנים לאף אחד שהתמודד מול נתניהו. אבל זה לא מספיק כדי לנצח בבחירות. במדד המנדטים, גנץ נמצא במקום שעוד לא נותן לו בכורה, וסקרים שנעשו השבוע אף הראו שלפיד עקף אותו. במטה שלו מאמינים שיצליחו להעפיל גם במספר המנדטים ואפילו להגיע לספרה 2. הכל, לדעתם, משחק לטובתם: המומנטום, הטרנד, הרשתות החברתיות והכמיהה הציבורית.

     

    גנץ, הם אומרים, מוכן לגמרי להתמודדות על ראשות ממשלה. יש למפלגה מטה פעילים ואפילו מטה צעירים, וראשי סניפים ברחבי הארץ. הם לא מתרגשים ממה שמצפה להם. הם מאמינים שבליכוד כבר ירו את הנשק הכבד: צוק איתן, מדחת יוסף – לאיזה שפל עוד מתכוונים בימין להגיע, אומרים בסביבת גנץ. מקורביו אומרים שהוא צפה את הכל. שכל דבר שעושים במטה שלו, הוא רוצה להבין את ההשלכות. כך היה גם השבוע, כשיצא אל משלחת הדרוזים.

     

    במטה שלו מבטיחים שהוא עוד יפתיע. ביום שני תייגו אותו כשמאלן. למחרת, כשיצא תיקון מטעמו שהוא בעד חוק הלאום, טענו שזיגזג. בסביבתו מבהירים: לא זיגזגנו ולא שינינו כלום. חוק הלאום הוא בבסיס דבר טוב, אבל צריך לעשות בו את התיקונים הנדרשים.

     

    ההפתעה שמכין לנו גנץ, לדברי מקורביו, היא האופן שבו הוא רואה את הנושאים השונים שנמצאים על סדר היום - לא דרך הפריזמה המסורתית של חלוקה לימין ושמאל. יש נושאים שנמצאים במרחב המשותף של שני המחנות, כמו שלטון החוק, דמוקרטיה, דרוזים, זכויות להט"בים, תקשורת. בניגוד לנתניהו, הם אומרים, גנץ רוצה להביא אליו את כל הישראלים שחושבים שצריך עוצמה וכוח מול אויבים - אבל לא מול הציבור הישראלי.

     

    בינתיים, מאחורי הקלעים המגעים לחיבורים נמשכים. ברור ששום דבר לא ייסגר, אם ייסגר, לפני פברואר. עד אז, צפויות הרבה שמועות, בחישות, הדלפות, שממילא לא נזכור מי אמר מה, וכמה מתוך מה שנאמר אכן התממש.

     

    פיצוי על פיצול

     

    העובדה שהבית היהודי לא עוברת את אחוז החסימה לא ריפתה את ידיו של היו"ר לשעבר, נפתלי בנט. הוא בטוח שמפלגתו לשעבר תתייצב לאחר שתמצא מנהיג ראוי שיעמוד בראשה ואחרי שתתמזג עם מי שמתאים לצביונה החדש. אלי ישי, המרזלים והפייגלינים ינהרו למפלגה שמשקפת את עמדותיהם נאמנה. בנט בטוח שתהיה תקופה קשה, אבל המפלגה שאותה עזב תגמור עם שישה, שבעה מנדטים, מה שלגמרי לא עולה עם תוצאות הסקרים שנעשו השבוע. על פי אותם סקרים, הבית היהודי לא עובר את אחוז החסימה.

     

    מפתיע לראות עד כמה בנט מפרגן למפלגה שאותה עזב. אולי זה המצפון שמייסר אותו. יותר סביר שהוא מבין, שאם הבית היהודי תתרסק בבחירות ולא תעבור את אחוז החסימה, ואם כתוצאה מכך נתניהו יתקשה להקים קואליציית ימין - גם שמונת המנדטים שנותנים השבוע הסקרים לימין החדש לא יועילו, והאשמה תיפול עליו ועל שקד על הפיצול שגרמו בימין.

     

    השבוע נבחר בצלאל סמוטריץ' ליו"ר החדש של מפלגת האיחוד הלאומי, אחרי שהביס את אורי אריאל. המטרה שלו עכשיו, כפי שאמר בראיון לערוץ 7, היא איחוד עם הבית היהודי והרחבת החיבורים של המפלגה עם אלי ישי ועוצמה יהודית. מה שברור הוא, שתם עידן ההנהגה הממלכתית של המפד"ל והציונות הדתית. של מנהיגים כמו חיים משה שפירא, יוסף בורג, זבולון המר וזבולון אורלב. 14 שנים אחרי ההתנתקות נסגר מעגל, ומתחילה תקופה של הנהגה מיליטנטית.

     

    בנט בטוח שהמפץ בימין מגדיל באופן פרדוקסלי את כוחו. החרד"לים התרחקו מהבית היהודי כי לא רצו להצביע לשקד ולו, ואילו החילונים לא רצו להצביע למפלגה של סמוטריץ'. אם היה נשאר, הבית היהודי שבראשותו היה מסיים לדעתו את הבחירות בשישה מנדטים.

     

    גם במפץ הקטן, זה של המחנה הציוני, לא נרשמה השבוע סיבה למסיבה. בעוד גבאי נמצא מתחת לעשרה מנדטים, התנועה בראשות לבני לא עברה באחד הסקרים את אחוז החסימה. הקמפיין שלה כבר נמצא על שלטי חוצות: "לבני נלחמת על מדינה יהודית וגם דמוקרטית", "לבני נלחמת על ביטחון והיפרדות לשלום" ו"לבני נלחמת על עצמאות בתי המשפט ושלטון החוק".

     

    אני מתחילה ממקום של אתגר גדול, היא מודה. ולכן החלטתי ללכת עם מה שעל ליבי. זה לא רק סיפור של 'רק לא ביבי'. זה סיפור של תוכן ושל ערכים. אני רואה השבוע את הכותרות בנושא חוק הלאום והדרוזים ואני מזועזעת. איך אנשים נזהרים מלהשתמש במילה כל כך מובנת מאליה כמו שוויון. לא ייתכן, היא אומרת, שמגילת העצמאות נתפסת היום כעניין שמאלני שמסוכן להגיד אותו, ושיש שאלה האם צריך להגיד את המילים האלה לפני הבחירות.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 17.01.19 , 18:01