המעשה הנכון הראשון שעשה אפי נוה מאז שנבחר ליו"ר לשכת עורכי הדין היה ההתפטרות שלו, אתמול בצהריים. נראה שהוא מתחיל להבין, סוף סוף, שהמסע המופלא שלו אל פסגת הכוח הגיע אל קיצו. כל מה שאנחנו לומדים היום על מעשיו של נוה מאז שנבחר ליו"ר לשכת עורכי הדין מוליך לכאורה לאותה מסקנה: האיש התנהל כמו מכונית שאיבדה את בלמיה, והיא שועטת בפול גז אל התרסקותה.

על ההיבט הפלילי במעשים האלה יחליטו חוקרי המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט: חזקת החפות עומדת לו. אבל גם אם רק חלק ממה שדווח עליו אמת, מדובר במקרה קשה של התמכרות. יש מכונים שמתמחים במקרים כאלה: האיש זקוק לעזרה.

נוה היה צריך להתפטר יום לאחר שידור הכתבה ב"עובדה" שנעשתה בברכתו והמחישה את מעמדו הכל יכול בקרב השופטים. אילו היה מתפטר אז, מצבו היה טוב יותר היום.

ההתפטרות שלו מאפשרת להחזיר את ההתייחסות לפרשה לפרופורציות. נוה הוא מי שהיה: הכוח להשחית נלקח ממנו. האינטרס הציבורי במעקב אחר הפרשה הזאת צריך להתרכז מעכשיו בשתי סוגיות נפרדות. האחת, מה עולל נוה באמת, האם היו יחסי מין והאם שילם על היחסים האלה באמצעות כוחו בלשכה ובוועדה למינוי שופטים, והאם ניצל את כוחו כדי להשיג הטבות לעצמו ולמשרדו, בכסף ושווה כסף.

הסוגיה השנייה פחות לוהטת אבל הרבה יותר משמעותית לחברה הישראלית: מה מידת הנזק שגרם נוה למערכת המשפט בתקופת כהונתו, האם ניתן לתקן לפחות חלק מהנזק, ואילו לקחים ניתן להפיק ממה שקרה.

הסוגיה הראשונה תתברר, יש לקוות, בחקירה בלהב 433; הסוגיה השנייה משוועת לדיון ציבורי. הוועדה למינוי שופטים לא הייתה אף פעם שטח סטרילי. היו מועמדים לשיפוט שהופלו לטובה; היו מועמדים שהופלו לרעה. חלק מהפוליטיקאים — שרים וחברי כנסת — ניצלו את חברותם בוועדה כדי לקדם אג'נדה דתית, עדתית או פוליטית. להלן סיפור ישן: מעשה במועמד לשיפוט שנודע דווקא בדעותיו השמאלניות. חבריו ניסו לגייס את תמיכת אחד מנציגי הכנסת בוועדה, מוותיקי תנועת החירות. "לאשתו", סיפרו, "קוראים זאבה, על שם ז'בוטינסקי". המועמד נבחר, בתמיכתו הנלהבת של הח"כ.

במשך שנים נהגו שופטי בית המשפט העליון לתאם את בחירותיהם מראש. הקואליציה שיצרו עם נציגי לשכת עורכי הדין העניקה להם עודף כוח. זה לא היה תקין. בעצם העובדה ששופטים בעליון ניהלו משא ומתן כוחני עם פוליטיקאים היה טעם לפגם.

חברי הוועדה לדורותיהם עמדו במבחן התוצאה. במידה רבה בזכותם נחשבים בתי המשפט בישראל לראויים באמון, נקיים, בלתי תלויים. במקרים בודדים התגלו שופטים בקלונם. עומק הזעזוע בציבור לימד על השם הטוב של המערכת.

הקואליציה שיצר נוה עם יו"ר הוועדה, שרת המשפטים איילת שקד, הפרה את כללי המשחק. לשקד יש אג'נדה פוליטית מרחיקת לכת: היא שאפה לשנות את הרכב בתי המשפט, ובראשם את הרכב בית המשפט העליון, מן היסוד. היא הצליחה: שליש מבין שופטי העליון ושליש מבין כל השופטים הם מינויים חדשים, שאושרו בברכת קואליציית נוה־שקד. היא הביאה את השופטים שלה; הוא הביא את השופטים שלו. זאת הייתה ברית בלתי קדושה, ברית בין ריאקציה ישנה לאופורטוניזם משתלח. הנזק למערכת המשפט הוא לשנות דור.

שקד התגאתה בהישג שלה. אפשר להבין אותה: הוא תאם את השקפת עולמה ואת הציפיות של בוחריה. אבל המעשים המיוחסים לנוה החלישו את הסיכוי של המפלגה שלה להציג את עצמה כמפלגה נקייה, אידיאולוגית, מול השחיתות שפשטה בליכוד.

מפלגות באות והולכות והרשות השופטת נשארת. לה צריך לדאוג, לא לפוליטיקאים. את המינויים שהתקבלו ביוזמת נוה ובהתנגדות שופטי העליון יש לבדוק מחדש. צריך לקוות שמדובר במקרים בודדים, ושגם בהם נבחרו אנשים ראויים. צריך להחזיר את האיזון לוועדה: בלי קואליציות פנימיות, עם ייצוג לאופוזיציה בכנסת. הפטנט הישראלי לא מושלם, אבל במצב הנוכחי אין סיכוי לגבש חלופות מוצלחות ממנו.