yed300250
הכי מטוקבקות
    עדנה בליליוס. צילום: רונן פדידה
    זמנים מודרנים  • 19.01.2019
    "אני עדיין שומעת בראש את הקול שאומר: אם את רוצה להיות מאושרת, את צריכה לרדת במשקל"
    חייה של עדנה בליליוס, הלא היא מירב חסון האהובה מ"סברי מרנן", הם התמודדות בלתי פוסקת עם הנוכחות האדירה שלה, שתמיד מאתגרת את הדרך שבה החברה מנסה להקטין נשים, לשלוט בהן ולכווץ אותן. בעידן שבו כולן מפסיקות לפחד או להתבייש, היא מספרת בגילוי לב על המסלול המפרך שצריכה לעבור מי שמסרבת לציית לכללים ולהידחק למסגרות המקובלות. גירל פאואר? היא הייתה שם קודם
    איתי סגל | צילום: רונן פדידה | סטיילינג: יהלי אביכזר

    כבר שנים שעדנה בליליוס מגיעה אליכם כל שישי לארוחת שבת. התפקיד גונב ההצגה שלה ב"סברי מרנן", כמירב, האחות הגדולה והמוגזמת של משפחת חסון, הפך אותה לבת בית אהובה במקלט הישראלי. אחרי שנים של עבודה בתיאטרון, ושלל תפקידי משנה קטנים, הגיעה הפריצה הגדולה בסיטקום המצליח ביותר, שהפך אותה, ובכן, למישהי שלא יכולה ללכת ברחוב בלי שמישהו יהיה בטוח שהעביר לה פעם את היין בקידוש. רק בזמן הראיון שלנו הפריעו שלושה אנשים בבקשה לסלפי, סרטון לאחיינים וברכה ליומולדת. גם כאן הכל נשאר במשפחה.

     

    בליליוס זוכרת היטב את הפעם הראשונה שזיהו אותה מהטלוויזיה. "שבועיים אחרי שהסדרה עלתה הייתי בכפר נידח בדרום איטליה, ופתאום מישהי הצביעה עליי ואז היא והילדה שלה התחילו להתלחשש. זה היה נורא מוזר. עד אותו רגע עבדתי המון שנים, אבל לא היה לי את הרגע שמישהו מזהה אותי משהו. יש את הרגעים שאתה בוכה, ומבקשים ממך סלפי. או שאתה עוד שנייה מעיף את הילדים באוויר מרוב עצבים, ומישהו מבקש להצטלם איתך. שואלים אותי אם זה מפריע לי, ואני תמיד אומרת: גם להיות 15 שנה במקצוע הזה ושאף אחד לא מזהה אותך זה לא דבר נעים. זאת לא הטרדה. אני אף פעם לא מסרבת. אני תמיד זוכרת מה הבן אדם עובר עם הסרטים של עצמו בשביל לבוא אל מישהו שהוא אוהב מהטלוויזיה ולבקש ממנו להצטלם איתו".

     

    וכמה הזמנות לארוחת שישי קיבלת?

     

    "דווקא לא מזמינים לקידוש", היא צוחקת, "אבל תמיד אומרים 'את אצלנו בסלון כל שישי. אוכלים מהר ומתיישבים לראות אותך'".

     

    גדולה מהחיים

     

    לפחות למתבונן מהצד אין כמעט קשר בין מירב חסון לבליליוס. שתיהן גדולות, גבוהות מאוד, עם נוכחות וצ'ארם שקשה לפספס. אבל בעוד חסון תעשה הכל כולל הכל כדי למשוך תשומת לב, נראה שבליליוס תעשה הכל כדי שלא יבחינו בקיומה. "כל החיים הרגשתי קצת אובר. גם אני מאוד גבוהה. גם אני מאוד גדולה. גם יש לי קול מאוד חזק. בבית ספר, בכל הטקסים והשיעורים, תמיד הייתי כמו השמש באמצע השורה. כולם היו בגובה מסוים, ואני הייתי בראש וחצי גבוהה מהם. הייתי השומרת ראש של החברות שלי כשהייתי קטנה. כל ההורים היו תמיד שמחים שאני יוצאת איתן, כי אז הם היו בטוחים שאף אחד לא יתעסק איתן. הם לא ידעו שזה גם עבד הפוך. אני הייתי קונה אלכוהול וקונדומים לכולם".

     

    לא חוויית התבגרות פשוטה.

     

    "יש עכשיו את הניו־אייג' הזה של נשים שסבבה עם עצמן. גדולות יותר, שמנות יותר. מוחצנות יותר. הכל הולך. אז כן, יש לי רגעים שאני מרגישה הכי יפה בעולם, אבל זאת לא תחושה שגדלתי איתה לאורך החיים. גם היום יש לי רגעים לא פשוטים. אני עדיין שומעת בראש את הקול שאומר: אם את רוצה להיות מאושרת, את צריכה לרדת במשקל. עצוב לי שלא עברתי את השלב הזה כבר".

     

    זה לא זמזום שנחלש עם השנים?

     

    "זה תוצר לוואי של החברה. תמיד שמעתי, את מאוד יפה, אבל את חייבת לרדת במשקל. בכל סט שהגעתי אליו, כל דמות שגילמתי, תמיד מגיע השלב שאומרים לי: 'מעולה, אבל פחות, תקטיני, שיהיה פחות ממך, זה נורא בולט, רק תדברי את זה'. פעם הייתי נורא נפגעת מזה. היום אני סומכת על הבמאי שנמצא מאחורי המצלמה. ב'סברי מרנן', גם אם ביקשו ממני להקטין קצת את מירב חסון, כנראה לא שמעתי את זה. שם אפשר להוציא הכל, ומי שלא טוב לו ‑ יום טוב לו".

     

    אבל זה מה שהופך אותך לשחקנית כל כך מיוחדת. את לא דומה לאף אחת אחרת.

     

    "נכון, אבל תחשוב שכל תנועה וכל מבט שהיית עושה, מיד בולטים יותר בהשוואה לאחרים. לפעמים את רוצה להתבלט, ולפעמים לא. הבנות שלי כל הזמן רוצות לשחק איתי מחבואים. תמיד איכשהו אני מצליחה לשכנע אותם לשחק במשהו אחר, כי מלחיץ אותי שהן יתחבאו לי באיזו גינה ואני לא אמצא אותן. לפני יומיים הגיעה אלינו חברה והן התחילו לשחק במחבואים בינן ובין עצמן. שנים זה משחק שמאוד הלחיץ אותי, ופתאום הבנתי למה: כי אף פעם לא הצלחתי להתחבא. איפה שילדים היו מסתתרים, אני לא הייתי נכנסת. לא משנה איפה הייתי מתחבאת, בסוף תמיד היה מבצבץ החוצה חלק ממני, ותמיד היו מגלים אותי".

     

    היום את מדברת על זה בהומור. אבל אני מניח שלקח זמן להתמודד עם זה.

     

    "אני נורא מנסה להידבק בדיבור הזה של 'אני מי שאני'. אבל בינתיים, מדובר בהצלחה חלקית. אני מוצאת בגדים בעיקר כשאני טסה ללונדון או ארה"ב. היום יש כמה מעצבות ישראליות, אבל בגיל ההתבגרות לא היה לי כלום. כל המכנסיים היו מגיעים לי עד הברך. בכי. כשהייתי בת 20, נכנסתי למדוד שמלה בניו־יורק. המוכרת דיברה איתי באנגלית וכשנכנסתי לתא ההלבשה שמעתי את הבוס שלה מתחיל לצעוק עליה בעברית: 'את לא נורמלית! מה נתת לה למדוד את השמלה הזאת. היא תקרע אותה!' ואז יצאתי מתא ההלבשה ואמרתי לו בעברית: 'מגיע לך שהחנות שלך ריקה', ויצאתי. ביג־מיסטייק!"

     

    ההחלטה ללמוד משחק, היא נזכרת, הייתה סוג של אירוע מתגלגל. "הייתי גרועה בכל המקצועות. היה לי ציונים נכשלים בכל שיעור. בגלל שתמיד הייתי מאוד־מאוד גדולה, פתאום על הבמה כשעשיתי תנועה קטנה, היה לזה אפקט מטורף. אחרים היו צריכים לעלות על במה ולעבוד קשה שיראו אותם. אני הייתי עולה על במה ואני רק מסתכלת על משהו ‑ זה כבר אירוע. הייתי צועקת, אנשים צחקו. פתאום מצאתי כוח שלא היה לי בשום מקום אחר".

     

    היא עשתה מסלול ארוך מאוד של לימודי משחק בכמה מקומות שונים בעולם. קודם בניו־יורק (בבית הספר למשחק של לי שטרסברג), בהמשך בישראל (בסטודיו למשחק של ניסן נתיב), ואז במוסקבה במשך שלוש שנים. "נסעתי לשם לפסטיבל הצגות סטודנטים. הכל היה נורא. בערב האחרון ראינו הצגה רוסית של שלוש שעות בלי שנאמרה מילה אחת על הבמה. וזה היה הדבר הכי טוב שראיתי אי פעם בתיאטרון עד היום. יצאתי החוצה ונשבעתי לעצמי ולאחת החברות שלמדו איתי אז, שאני חוזרת לרוסיה ללמוד כאן. הגעתי לעבוד עם אחד הבמאים הכי מעניינים כיום בעולם, אנטולי וסילייב. עם הזמן למדתי רוסית ועשיתי צ'כוב ושייקספיר ברוסית. גרתי באחת הערים הכי פשוטות בעולם, אבל הייתי רוב היום והלילה בתיאטרון, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. משהו בנשמה שלי השתנה לכל החיים".

     

    לקחת ללב

     

    היא בת 40, נולדה וגדלה בירושלים. "חצי חלבית, חצי הונגרייה וירושלמית שלמה", בת למשפחת אצולה מוכרת ומבוססת בעיר. אביה המנוח היה במשך שנים רבות היבואן של מרצדס, אמה הייתה עקרת בית שסייעה בעסקי המלונאות המשפחתיים. "גדלתי בבית של הורים שהגיעו לארץ בלי כלום, בנו את עצמם ומאוד התעשרו. בירושלים בליליוס זה שם שמכירים".

     

    היא נשואה לאשר חביבי, השף והבעלים של "חאמרה" בשוק לוינסקי, ואם לשתי בנות (חמש ושלוש וחצי). "קודם כל, לפני הכל, אני אמא ואשת משפחה. לא שאני לא נכשלת בזה יום־יום, שעה־שעה, אבל אל מול הדברים האחרים ‑ זה הדבר שהכי חשוב לי. התחתנתי בגיל 34, בשבילי זה הרגיש מאוד מאוחר, אבל כן נהניתי בשנים שהייתי לבד".

     

    רוב הרווקות שאני מכיר לא כל כך נהנות מ"הלבד".

     

    "הכרתי את אשר כשצילמתי את 'סברי מרנן'. אבל במשך המון פרקים שיחקתי רווקה נצחית שעושה המון דברים לא מעניינים ולא סקסיים כדי שמישהו ייצא איתה. היא כמו חיבור של כל הנשמות הממורמרות והרווקות הנואשות שהכרתי גם יחד. בעונה הראשונה כשזה יצא הייתי הולכת ברחוב וכולם היו אומרים לי: 'מתי תתחתני, מה יהיה איתך', היו לוקחים אותי ללב. אחרי שהתחתנתי וילדתי את בתי הבכורה, הלכתי עם העגלה ברחוב, בן אדם אחד עצר את העגלה ואמר: 'ניסים קורים!' מירב חסון העצימה את זה שלא התחתנתי לכדי טירוף. לא רק שהמשפחה והחברים שלי היו מודעים לכמיהה שלי למצוא אהבה, אלא כל העולם. זה היה לא קל. אבל אז הכרתי את אשר בעונה השנייה של הצילומים. יכול להיות שהיא הביאה לי את המזל, ויכול להיות שפשוט משהו בי נפתח".

     

    מירב עשתה כל מה שהיא יכולה כדי למצוא אהבה. איך זה עבד במקרה שלך?

     

    "כשעוד לא פגשת את האדם שאתה רוצה לבלות איתו את החיים, יש כל מיני סיטואציות שאתה נקלע אליהם, ואתה מגיב בצורות שבא לך אחרי לקבור את עצמך. בגלל שנורא התביישתי שאני מחפשת אהבה, זאת הבעיה שלי. לא הייתי מוכנה ללכת לבליינדייטס. אני לא אישה רגילה. גבוהה. גדולה. בולטת. תעצומתית. ממשפחה ירושלמית שכולם בעיר מכירים. באיזשהו שלב הכרחתי את עצמי להתמודד. אמרתי, אם אני לא אתמודד מול 'הבושה', אני לא אמצא אהבה. באיזשהו שלב אמרתי לחברה שהתעסקה באוכל, 'את פוגשת הרבה אנשים, את יודעת לבחור ירקות לא רקובים בשוק, תבחרי לי גבר לא רקוב'. תוך יומיים היא כתבה לי: יש לי מישהו. דיברנו בטלפון ועשר שניות אחרי תחילת השיחה, כבר התחלנו לריב".

     

    נשמע כמו אהבה ממבט ראשון.

     

    "הוא טוען שכבר בערב הראשון שנפגשנו הוא אמר לי שאנחנו נתחתן. השתכרתי כל כך שאני לא זוכרת כלום. אני כן זוכרת שאשר אמר לי: 'זאת הפעם הראשונה שאני יוצא מדייט ולא הולך לאכול שווארמה אחרי'".

     

    כמי שעסוקה במשקל שלה כל הזמן, קשה לחיות עם שף?

     

    "ברור שזה מאתגר, אבל בבית אני זאת שמבשלת. הוא כל היום מבשל בעבודה, אז כשהוא חוזר הביתה: מה הכנת לאכול? הסנדלר הולך יחף. אם אני לא מכינה, הוא שואל מה הכנת. אם אני כבר מכינה, אז הוא לא רעב. זה הנוהל".

     

    הפכת לאמא בסוף שנות השלושים שלך. יתרון או חיסרון?

     

    אני מאמינה שכל דבר קורה בזמן שלו. וברגע הנכון שאתה מוכן לו. ברור שהייתי מעדיפה להיות בת ארבעים עם ילדות בנות 15, אבל לכל בחירה יש את היתרונות שלה. לא הייתי עושה דברים אחרת. אני מבסוטה שהפכתי לאמא בגיל מבוגר יחסית. זאת הדרך שלי ואני מאושרת שהן הגיעו בזמן שהן הגיעו. הייתי בהיריון לפני כמה חודשים ובחודש השלישי גילינו שאין דופק. זה היה בום בפרצוף, וכל מה ששמעתי על זה מהמון נשים אחרות לא הכין אותי לרגע שמחפשים דופק ולא מוצאים. עד אז נכנסתי נורא מהר להיריון והכל היה בסדר. אני לא מתעכבת על זה כי אני בת מזל מאוד. יש לי שתי בנות בריאות והן הדבר הכי חשוב בחיי. הבנתי שהטבע עושה את הברירה הזאת, וטוב שהוא עושה את הברירה הזאת".

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 19.01.19 , 22:07
    yed660100