כאשר בשם חופש הביטוי מנסים לסתום למישהו את הפה, זה המקום שבו צריך להתחיל לחשוד. לכן קצת קשה לקבל בשוויון נפש את זעקות השבר שנשמעות ביממות האחרונות בעקבות קמפיין "הם לא יחליטו" של הליכוד.
צריך להיות עיוור וחירש כדי לא לשים לב לקמפיין התקשורתי שמתנהל כאן כבר חודשים ארוכים נגד ראש הממשלה. קבוצה של עיתונאים נחשבים ובעלי שם שהציבה לעצמה מטרה ברורה אחת: להפוך את המשך כהונתו של נתניהו בראשות הממשלה לבלתי לגיטימית מבחינה ציבורית. מבחינת הקבוצה הזו, אגב, השאלה החוקית היבשה לא כל כך מעניינת. נתניהו אינו לגיטימי בכל מקרה. וזה בסדר. בסדר שלעיתונאי תהיה דעה. בסדר שעיתונאי יביע את הדעה הזו. זה אפילו בסדר שהדעה הזו תשפיע על עבודתו המקצועית כל עוד היא לא גוררת אותו לסילופים ושקרים.
הכל לגמרי בסדר. אבל מותר לשים גם לעיתונאים מראה מול הפנים. הם לא יותר קדושים מאף אחד אחר ולמתוח עליהם ביקורת, גם בשלטי חוצות, זה לגמרי בתוך הגבולות הכי אלמנטריים של חופש הביטוי. לעיתונאים יש חופש ביטוי? אז גם למפלגות יש. על מה כל המהומה?
ואגב, לא רק על עיתונאים מותר למתוח כאן ביקורת. תאמינו או לא, אפילו על היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט ועל ההחלטות שלו מותר למתוח ביקורת. זה נכון כשאלדד יניב ומני נפתלי מפגינים מדי מוצ"ש סמוך לבית שלו בפתח־תקווה.
זה נכון גם כאשר בכירים בליכוד מעלים תהיות אודות המועד שבו בוחר היועמ"ש לפרסם את ההחלטה להגיש נגד נתניהו כתב אישום בכפוף לשימוע. יש מקום בהחלט לתהייה שהעלה לאחרונה ראש הממשלה, איך ייתכן שההחלטה מתפרסמת לפני הבחירות בעוד השימוע יתקיים רק לאחריהן. הרי שנים מספרים לנו ששימוע איננו הליך למראית עין, ושהיועמ"ש בוחן את הטענות בשימוע בלב פתוח ובנפש חפצה.
אז אם כך הם פני הדברים, למה להציג לאזרחי ישראל ערב בחירות מידע שעשוי בדיעבד להתברר כחלקי מאוד, אולי אפילו מטעה, אודות מעמדו של ראש הממשלה בהיבט הפלילי? שאלה בטח יש כאן, ואין שום דבר לא לגיטימי בהעלאתה של השאלה לסדר היום הציבורי. רק לפני פחות משבוע שיגרה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר מכתב לשרה מירי רגב שבו הבהירה לה שבמדינת ישראל יצירת אמנות הלועגת למייסד הנצרות, ישו, היא חלק אינטגרלי מחופש הביטוי. אז אם לבן האלוהים מותר ללעוג כאן, ודאי שמותר למתוח ביקורת, עניינית, על טיב החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, למרות מעמדו הרם. √
