yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 20.01.2019
    הם באמת לא יחליטו
    נחום ברנע

    היה היה פעם, בלב שוק הכרמל בתל־אביב, אטליז שמכר בשר לא־כשר. התקלה נודעה לרב מרבני הרבנות בתל־אביב. הוא שכר שליח, צייד אותו בשני לוחות עץ, הדביק עליהם אזהרה חמורה, דעו לכם שהבשר באטליז הזה לא־כשר, לוח אחד תלה על חזהו, שני על גבו, והורה לו ללכת הלוך ושוב על המדרכה לפני החנות. לאחר חודש־חודשיים נגמר התקציב. מצטער, אמר הרב לשליח. אתה מפוטר.

     

    לא נורא, השיב השליח לרב. האטליז הסכים לשלם לי כפליים, בתנאי אחד: שאמשיך ללכת עם שלטי האזהרה לפני החנות.

     

    במה דברים אמורים? בשלט החוצות הבלתי־חתום שהציב הליכוד בצומת גלילות. בשלט מתפרסמים תצלומים של העיתונאים (לפי סדר הא"ב) אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר, בן כספית וגיא פלג. "הם לא יחליטו", אומר הטקסט. כמו ברפלקס מותנה, השלט הקפיץ כמה פטרוני עיתונות מטעם עצמם. מועצת העיתונות מחתה נמרצות; חברי וחברות כנסת מהאופוזיציה הנפיקו זעקות לפייסבוק. מילת המפתח הייתה הסתה. השלט מסית נגד עיתונאים, וזה ייגמר ברצח.

     

    שבתי ועיינתי בשלט. התצלומים מחמיאים למדי. הם משדרים רצינות ומכובדות, ממש כמו הוראות הלבוש באולפני הטלוויזיה. הכותרת לא פוגעת ולא מסיתה. היא קובעת עובדה: לא אברמוביץ', לא דרוקר, לא כספית ולא פלג יחליטו מי יהיה ראש ממשלת ישראל. גם לא גופי התקשורת שהם עובדים בהם. זאת האמת וזה המצב הרצוי והתקין בדמוקרטיה. היחיד שמאמין שהתקשורת מנהלת את המדינה הוא האיש שתפקידו לנהל אותה, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

     

     

    אני משער שארבעת העיתונאים על השלט מרוצים בסתר ליבם מהכבוד שניתן להם. המנהלים שלהם ודאי מרוצים: אילו היה להם כסף מיותר הם היו שוקלים להמשיך ולממן את השלט לאחר שתועמלני הליכוד היו מתעייפים ממנו. על דבר אחד הצטערתי: בגלל תיק חקירות מסוים, שמונח כרגע על שולחן היועץ המשפטי לממשלה, נתניהו נזהר מלכלול את "ידיעות אחרונות" ואת ynet בקמפיין התעמולה שלו. לפני שנתיים־שלוש היינו השטן הגדול. מאז הפכנו לוולדמורט – העיתון שאסור להזכיר את שמו. לכן לא מיותר לציין: גם העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" לא יחליטו. העבודה שלנו היא להשכיל את הציבור, לספק לו עובדות ופרשנויות ושפע דעות לאורך ולרוחב הספקטרום – לא להחליט במקומו.

     

    ארבעת המצולמים הם עיתונאים בכירים, עתירי הישגים. מעמדם איתן: משרותיהם מובטחות, גם חופש הדיבור וחופש הפעולה שלהם, גם חיסיון מקורות, גם הגנה מפני תביעות השתקה (למען הגילוי הנאות: הפריבילגיות האלה הן גם מנת חלקי). הבעיה שמאיימת על עתיד התקשורת החופשית בישראל לא מתמקדת בקללות שסופגים עיתונאים בולטים ברשתות או בקמפיינים מפלגתיים. עיתונאים במעמד הזה לא עשויים מסוכר. הם מבינים שמה שמותר להם לומר מותר גם לפוליטיקאים שהם מבקרים.

     

    הבעיה היא בדה־לגיטימציה של מוסד העיתונות, בשלילת התפקיד החיוני שלה בחברה דמוקרטית. יש בתחום הזה דמיון בין ארצות־הברית לישראל. בשתי המדינות תופסים היום את ההגה פוליטיקאים חולי תקשורת, עם תחושת נרדפות עזה ובעיות משפטיות מעיקות. שתי המדינות ניזונות ממסורת ארוכה של תקשורת חופשית, ביקורתית, שמתקיימת גם כאשר חלקים גדולים מהציבור לא מרוצים ממנה.

     

    טראמפ ונתניהו מבקשים לנצל את החשדנות כלפי התקשורת כדי לקושש לעצמם קולות. המניע דומה, אבל התוצאות שונות: בארצות־הברית התקשורת זוכה כרגע לפריחה אדירה. תקשורת אוהבת ותקשורת מתעבת: העניין בטראמפ מפרנס את כולן. נתניהו מרגש את הישראלים פחות.

     

    למרבה האירוניה, נתניהו הוא קורבן ההצלחה שלו. הוא מבקש לשתק את שומרי הסף, אבל כאשר היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה ומבקר המדינה הם מינויים שלו הוא מתקשה לשכנע. להפך: הוא רק מחשיד את עצמו בעיניהם.

     

    הקואליציה שלו מבקשת לעשות דה־לגיטימציה לבית המשפט העליון ולמערכת המשפט כולה, אבל הודות לברית בין איילת שקד ואפי נוה הרכב העליון קרוב היום לאג'נדה של הימין. הקואליציה תוקפת למעשה את עצמה.

     

    ואחרון אחרון, התקשורת. היא התמלאה בשנים האחרונות בעיתונאים מהמגזר הדתי־ימני, שמתמרנים בזריזות בין סמוטריץ', בנט, נתן אשל ונתניהו. איך סותמים את הפה של חלק מהעיתונאים ומהללים את הפה של חלק אחר, זה האתגר. √

     


    פרסום ראשון: 20.01.19 , 22:33
    yed660100