שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יהודה ביאדגה ז"ל
    24 שעות • 21.01.2019
    צבע הכאב
    יוסף סלמסה, אילן טפרה בהטה ואברהם דמתי מצאו את מותם בשנים האחרונות לאחר מפגשים טרגיים עם המשטרה. עכשיו, קרובי המשפחה שלהם מדברים על הגזענות, הכעס ותחושת האפליה. וגם מסבירים למה יהודה ביאדגה שנהרג בסופ"ש צריך להיות הקורבן האחרון ביחסים הטעונים בין המשטרה לקהילה האתיופית
    ורד גולדמן

    רוב האנשים אליהם פנינו לצורך הכתבה סירבו לדבר. כלומר, היה להם הרבה מה להגיד, אבל גם הרבה חששות מהחשיפה לתקשורת ופחד שהמשטרה תרדוף אותם. חלקם גם איבדו תקווה ולא מאמינים שכתבה יכולה בכלל לשנות. הרי היו הפגנות, היה גז מדמיע, שמעו את הצעקות בכיכרות. בעוד יומיים, הם אומרים, תחזרו לבהות במסכים הקטנים שלכם ותשכחו את הבחור הצעיר ממוצא אתיופי שנורה בראשו על ידי שוטר. מוות שככל הנראה היה יכול להימנע. יהודה ביאדגה בן ה־24 שנורה למוות ביום שישי האחרון מצטרף לרשימה ארוכה מדי של צעירים ממוצא אתיופי שנהרגו בנסיבות שנויות במחלוקת בעקבות תקריות עם המשטרה.

     

    יוסף סלמסה כבר הפך לסמל בקרב הקהילה האתיופית. הצעיר שמת ב־2014 בנסיבות שעד היום לא התבררו סופית, העלה לתודעה בישראל את הבעייתיות שביחסים בין המשטרה לקהילה האתיופית. אחותו, בנצ'י (36), היא כיום אחת הפעילות החברתיות הבולטות במאבק נגד אלימות משטרתית. "את יכולה לקרוא לי אמא שחרדה לחיי ילדיה", היא אומרת. "כל עוד אתה שחור, אתה תלך מפוחד ברחוב. יש לי בנות ולא בנים אבל אני עדיין חרדה. גם בנות מהעדה מוצאות את עצמן כשק חבטות, אצל הבנים זה יותר נפוץ, אבל החשש לחיינו קיים אצל כולנו. אני נאלצת לחשוף את הילדות שלי למציאות הישראלית, שהיא לא פשוטה. נכון, יש במדינה שלנו דברים טובים, אבל מה שלא — מטאטאים אותו במהירות מתחת לשטיח. אצלנו בבית אין שטיח כזה, ואני אומרת לבנות שלי את האמת בפרצוף: יש סיכוי גדול שלא יאהבו אתכן בגלל צבע העור שלכן. במקביל לזה, אני מחנכת אותן לא לשפוט לפי הצבע, ולא להיבהל מהפעם הראשונה שיקללו אותן בגלל שהן אתיופיות".

     

    יוסף סלמסה ז"ל
    יוסף סלמסה ז"ל

     

    ארבעה חודשים לפני מותו של יוסף סלמסה, ביולי 2014, הוא חווה מפגש מצער עם משטרת ישראל. בזמן שישב באחד הערבים עם חבריו בחצר, סלמסה הותקף בידי שני שוטרים וחושמל על ידי אקדח טייזר לעיני חבריו, בטענה שהוא חשוד בפריצה. לאחר כמה שעות יוסף נמצא שרוע על הכביש מחוץ לתחנת המשטרה בזכרון יעקב, חבול ומטושטש. בהמשך התיק שונה מפריצה לחשד לתקיפת שוטר אך לא הבשיל לכדי כתב אישום. מה שמשפחת סלמסה יודעת היום אבל לא ידעה אז, שזה לא היה הסוף. לאחר ההשפלה והאלימות הקשה שיוסף ספג באותו מפגש עם השוטרים, הוא כבר לא חזר לעצמו. המשפחה המודאגת החליטה להגיש תלונה למח"ש, מה שהתברר בדיעבד, בצורה הטרגית ביותר — כצעד שגוי. מה קרה מהרגע שיוסף יצא להפסקת עבודה ביקב שבו עבד עד שנמצאה גופתו בתחתית הצוק במחצבת בנימינה. איך הוא מת? משפחת סלמסה עדיין מחפשת אחר התשובה.

     

    מותו המזעזע של יהודה ביאדגה ז"ל היכה את משפחת סלמסה בדיוק במקום הכואב שלא מתאחה, וכנראה לא יתאחה לעולם. "היום שבו יהודה נהרג הפך ליום אבל עבור הקהילה האתיופית, אבל לא רק", מספרת בנצ'י. "זה צריך להיות יום אבל לחברה כולה ולעם ישראל. הדבר שהכי מפתיע אותי הוא שמשטרת ישראל לא מפיקה לקחים משום אירוע. הם יכלו להפיק לקחים מהמקרה של יוסף ולעשות בדק בית. חבל שאנחנו מתייחסים למקרה של יהודה בצורה כל כך אישית רק בתוך הקהילה האתיופית, הוא צריך להיקרא הבן של כולנו. זו בעיה של כלל החברה הישראלית — ואנחנו חלק בלתי נפרד ממנה. משפחתו של יהודה פנתה למשטרה לבקש עזרה, ובתמורה קיבלה גופה. זה טרגי, וזה מדיר שינה מעיני כולם. מדובר בזעקה של קהילה שלמה שמשתיקים אותה. אפילו המפכ"ל בזמנו אמר בעצמו שטבעי לחשוד ביוצאי אתיופיה, אנחנו הם החשודים המיידיים, אז למה אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מעוד מקרה מוות?"

     

     

    בנצ'י סלמסה
    בנצ'י סלמסה

     

    גם את מרגישה שהפגנות כבר לא יעזרו?

     

    "עצוב לי לומר את זה, אבל אני מרגישה נרדפת. אני נמצאת בסערת רגשות יומיומית כבר ארבע שנים. האמנתי ששוטרים יגנו עליי ועל בני משפחתי והיום אני מבינה שזה לא ככה. יש מקרים דומים למקרה של אחי ושל יהודה שלא מסוקרים על ידי התקשורת. זה לא אומר שזה לא קורה, והדבר שהכי מעציב אותי זה שזה כבר לא מפתיע אותי. המערכת רקובה, מקולקלת וזקוקה לניקוי מהיסוד — וכן, זו הבעיה של כולנו".

     

    עורכי הדין שנעלמו

     

    היא מבקשת לא להיחשף בשמה המלא. רעות (שם בדוי) היא אחותו של אילן טפרה בהטה. אילן, בן ה־23 במותו, רק השתחרר מהשירות הצבאי ועבד כמאבטח. הוא נהרג ב־1997 על ידי שוטרים שירו 19 כדורים בגופו, בגלל שחשדו בו בטעות כמחבל. והכל בגלל עדות מפוקפקת של נהג מונית שניהל, כנראה, ויכוח עם אילן לגבי תשלום על נסיעה.

     

     

    אילן טפרה ז"ל
    אילן טפרה ז"ל

     

    לפני שלוש שנים, סמוך לשנת הפטירה של יוסף סלמסה ז"ל, רעות החליטה לצאת למלחמה. "רציתי לקחת את החומרים לידיים שלי, לבחון את התיק בעצמי. בתור אחות של אילן, לא חשבתי שזה יהיה קשה. פניתי לשלושה עורכי דין במהלך שלוש השנים האחרונות וכולם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. והבהרנו מראש שכסף זו לא בעיה. אנחנו מוכנים לשלם כל סכום כדי להביא שקט נפשי להורים שלנו, ולהוציא את האמת לאור. סדר הפעולות היה כמעט זהה אצל כולם: הראשון הבטיח שיעזור לנו, לקח את התיק, למד אותו וניגש למח"ש. רגע לפני בית המשפט — הוא נעלם. בלי להסביר, בלי לומר שהוא מתכוון לוותר על התיק. פשוט נעלם. כשזה קרה בפעם השנייה, הופתעתי שנית. כשזה עם עורך הדין השלישי, הבנתי שמשהו לא בסדר. אולי מאיימים עליהם ומרתיעים אותם מפני השלכות של פתיחת התיק. מה שקורה בינתיים, זה שההורים שלי חיים עם שיברון לב ואֵבל שלא יוכלו להתגבר עליו לעולם".

     

    המוות של בהטה התרחש חמש שנים בלבד לאחר שהמשפחה עלתה לישראל. "היינו ילדים ולא הבנו לחלוטין את משמעות האסון שפקד את משפחתנו. המשפחה שלי נותרה בטראומה, ואני חיה אותה יום־יום. יש שירי צער וקינה אמהריים, ואם תגיעו לסלון הבית של ההורים שלי, תוכלו לשמוע את אמא שלי מזמזמת אותם כל יום. כבר 20 שנים עברו מאז והוריי עדיין מזמזמים מדי יום מנגינות של צער. באתיופיה טרחו לספר ליהודים כמה טוב יש בארץ ישראל, אבל אחרי שהגיעו לכאן — ליבם נשבר, ולא יתאחה עוד".

     

    הם עלו לארץ במבצע שלמה בשנת 1992, והטרגדיות לא איחרו לפקוד את משפחתם: שתי בנות נפטרו באתיופיה: וורקה בת ה־25 ושימבה בת התשע. שנים ספורות לאחר מותו של אילן — אחיו הצעיר הסתבך עם המשטרה, נשלח למעצר בית בבית דודתו ובאמצע הלילה שם קץ לחייו, בלי לדעת שבית המשפט זיכה אותו. "כששמעתי לראשונה ברדיו על צעיר שנורה בבת־ים", מספרת רעות, "הייתי בטוחה שמדובר במחבל, אירוע לאומני. אבל כשנכנסתי לפייסבוק וראיתי את התמונות, ואת הרשת גועשת — הזדעזעתי לשמוע שמדובר בנער אתיופי. אנחנו מבינים בכל אירוע מחדש כמה קלה האצבע על ההדק. כשמדובר במחבלים, נוהלי הפתיחה באש נלמדים עד הפרט האחרון. מה עם ירייה ברגליים? למה היה צריך לירות ליהודה בראש? אני שואלת את עצמי, איך אותו שוטר יחיה עם העובדה שרצח ילד, ככל הנראה חף מפשע? וכמה עוד נוכל להשליך את הכל על העובדה שאנחנו אתיופים? למה צבע העור שלנו עדיין מהווה סיבה?"

     

    תחושת חוסר האונים של רעות התחזקה בשנים האחרונות מאז שבנה נולד. היא גם מספרת לי על תופעה מצערת: "חלק מהזוגות האתיופים לא רוצים להביא ילדים לעולם. זה הזוי ועצוב, אבל את לא יודעת מאיפה זה יבוא לך ולילד שלך. כל החינוך והאהבה שתיתנו לו יוכלו להיגנז ביום אחד בגלל החלטה אימפולסיבית של שוטר. מי יבטיח לי שהילד שלי לא ייפול קורבן? למה צבע העור שלי הפך לסיבה לפחד במדינה שאני חיה בה ומגדלת בה את בני? כאמא, אני מפחדת על גורל ילדי. כאישה אתיופית בישראל, אני מפחדת מהמשטרה".

     

     

    "הפכו אותנו לחסרי זהות"

     

    לפני 5 שנים, אברהם דמתי ז"ל הסתבך בוויכוח שהסלים והפך לאלים. שיחת טלפון של אחד השכנים הזעיקה את המשטרה למקום במהירות. אותו שכן שהזעיק את המשטרה טען שאברהם מחזיק בידו סכין ומאיים על המעורבים. אברהם אמר לשוטרים כי הוא אינו חמוש, ושמצא את עצמו בלב הקטטה — רק כי רצה להגן על אחיו הצעיר. הוא נאזק, הגיע לתחנת המשטרה ושהה במעצר במשך חודש, ומאז — הוא איננו עוד. המשטרה טוענת שהוא התאבד, אבל משפחת דמתי חיה כבר חמש שנים בצילו של הספק.

     

    "הילד שלי שנא ריבים", מספרת אהובה דמתי, אמו של אברהם ז"ל. "יש ילדים מופרעים שמשתוללים, אבל אברהם שלי היה ילד טוב. הוא היה ילד שאחרי הלימודים חוזר הביתה, אפילו לא מסתובב עם חברים בחוץ. רק כשהגיע לגיל 18 הוא החל לצאת ולבלות, ועד אז היה ילד של בית", אהובה מספרת. "בחמש השנים האחרונות אני מבינה שאני לא יודעת כלום. אני לא יודעת כלום כי אין לי עורך דין, כי המשטרה סירבה לשתף אותי בכל הפרטים, כי הילד שלי עשה טעות ושילם עלייה בחייו. אני לא יודעת כלום כי אני שקופה, בסך הכל עוד אתיופית בישראל. הפכו אותנו ליצורים חסרי זהות. אברהם היה בסך הכל בן 19, הוא אהב את החיים יותר מהכל".

     

    אברהם דמתי ז"ל
    אברהם דמתי ז"ל

     

    אהובה עלתה לארץ בתחילת שנות ה־90. החלום הוורוד שהבטיחו לה באתיופיה, הפך לסיוט שחור שנמשך כבר שנים, ולא רק בגלל שאיבדה את בנה בנסיבות לא ברורות. "היו לי תשעה ילדים, היום הם שמונה. אחד מהבנים שלי אמור לחגוג 27 שנים להולדתו, אבל במקום זאת — נציין את שנתו השישית בכלא. בן נוסף שלי גם הוא נמצא מאחורי הסורגים, ומי אני? אם חד־הורית שניסתה לגדל את ילדיה בצורה הכי טובה שיכלה.

     

    אהובה דמתי
    אהובה דמתי

     

     

    "הבן הקטן שלי בן 8. הוא שואל אותי כמעט בכל יום, 'אמא, למה קוראים לי שחור ולא בשם שלי?' איך אני אסביר לו, שבמדינת ישראל, אם אתיופי מרים אצבע — יתקפו אותו, וככל הנראה גם יעצרו אותו או שיירו בו. המדינה הזו היא לא שלי, אני כבר לא מאמינה בה. האמת היא שכבר שכחתי למה באנו לכאן. לאתיופי בישראל אין זהות, וזה מכאיב לי מאוד. הילדים שלנו הולכים לצבא, משרתים את המדינה, משלמים מיסים, אבל נשארים מאחור בגלל הצבע שלהם".

     

    מה הרגשת כששמעת על המקרה של יהודה ביאדגה?

     

    "רתחתי. עלה לי החום והרגשתי שאני נהיית חולה. אמא שלו פנתה לגוף שהאמינה שיגן עליה, היא פנתה למשטרת ישראל. היא לא האמינה שיחזירו לה גופה. מה שנותר זה רק לרחם על האמא, ולבכות על עוד קורבן. היום אני מבינה שאנשי הקהילה האתיופית הם חסרי הגנה, והגיע הזמן להתעורר. בינתיים, הורים אתיופים רבים בוכים על הילדים שאיבדו או מבקרים אותם בכלא. הגיע הזמן לשנות את המציאות הזאת".

     

    ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען, משטרת ישראל מעניקה שירותי משטרה, מבצעת אכיפה ומספקת הגנה וביטחון באופן הוגן ושוויוני ללא תלות בלאום, תרבות, דת או צבע עור. המקרים שהוזכרו בכתבה, ושפרטיהם המלאים לא הובאו בפנינו, התרחשו לפני שנים רבות ולא מהווים מודל מייצג לקשר שנבנה בשנים האחרונות בין המשטרה לקהילה.

     

     

    במסגרת בחינה מעמיקה שנעשתה בשנים האחרונות, יזמה המשטרה תוכנית פעולה שמיושמת ומניבה תוצאות. בין היתר, ניתן מענה לסוגיית שיטור היתר, נסגרו עשרות תיקים פליליים לנוער יוצאי אתיופיה, מתקיים באופן תדיר דיאלוג מול מנהיגים מן הקהילה, כלל השוטרים הוכשרו כיצד לפעול אל מול המגוון הרחב של הקהילות והעדות המרכיבות את החברה בישראל (כשירות רב־תרבותית), וכן מתבצעת בשטח פעילות של עשרות שוטרים קהילתיים שהוכשרו במיוחד לפעילות בקרב הקהילה ועיקר עיסוקם במניעה ופתרון בעיות.

     

    אנו מצרים על התחושות הלא־מוצדקות והמכלילות שהובעו בכתבה, ולצד זאת מתחייבים כי לצד המשך אכיפה נחושה של החוק ומניעת פשיעה על כל גווניה, אנו נמשיך לפעול במרץ יחד עם נציגי העדה, על מנת להגביר את האמון בקרב יוצאי אתיופיה ולספק שירות וביטחון מיטביים לכל אזרחי מדינת ישראל באשר הם".

     


    פרסום ראשון: 21.01.19 , 20:00