תורת הייחוס

קרנפורד // אליזבת גאסקל - מאנגלית: תומר בן אהרון - תשע נשמות והכורסא - 260 עמ'

'קרנפורד', ספרה של אליזבת גאסקל, ראה אור לראשונה בין 1851 ל־1853, בכתב העת שערך צ'רלס דיקנס, ומיד אחר כך יצא גם כספר. זו אולי אחת הסיבות לאופיו של הספר, המורכב מסיפורים־סיפורים, ולא מקו עלילתי אחד המתמשך לכל אורכו. ואולי הסיבה היא השפעתו של 'רשומות מועדון הפיקוויקים', ספרו של דיקנס, הפטרון של גאסקל, שכתוב באופן דומה (וגם הוא התפרסם לראשונה בכתב עת); רומן שאף מוזכר כאן כסיבה למותה של אחת הדמויות, שהייתה שקועה כל כך בקריאתו עד שלא שמה ליבה לרכבת מתקרבת.

גאסקל כותבת בטון סאטירי מתון, חם, לא ארסי, על עיירה אנגלית פרובינציאלית ובדויה בשם קרנפורד, המבוססת על העיירה שבה גדלה גאסקל עצמה בצ'שייר. הנמענים של הטקסט הם, לפחות באופן רשמי, בני המטרופולין, כך שתדירה בו הפנייה אל הקוראים הלא־פרובינציאליים בנוסח "האם יש לכם בלונדון מטריות משי אדומות?" המספרת, צעירה בשם מרי, מספרת־עדה בעיקרו של דבר ולא אחת הגיבורות, מקורבת לשתי אחיות זקנות רווקות, והיא עורכת מדי פעם ביקורים בעיירה הקטנה ומספרת לנו אנקדוטות וסיפורים מחיי העיירה, כאמור, סיפור בכל פרק. בין השאר סיפור על קפטן שפרש לגמלאות, ולמרבה הזוועה של נשות קרנפורד, אינו מסתיר את העובדה שהוא עני למדי ("לא בלחישה לחבר קרוב, מאחורי דלתיים סגורות וחלונות שננעלו מבעוד מועד, אלא ברחוב, לאוזני כל! בקול צבאי חזק!"); סיפור אהבת נעוריה המוחמצת של מטי, אחת מצמד הרווקות הזקנות שמרי מתארחת אצלן; סיפור בריחתו מהבית של אחיה של מטי בנעוריהם, אל המזרח, שם אבדו עקבותיו; וסיפור על מופע קסמים מסעיר שנערך בעיירה הישנונית.

הקריאה בסיפורים מהנה ומשעשעת רוב הזמן, אם כי לעיתים התחושה מעט סטטית (בגלל היעדר קו העלילה האחד) ואף מנומנמת. ל'קרנפורד' אין גם אותה רלוונטיות (לזמננו) ודחיפות (לזמן היכתבו) של הרומן הבא של גאסקל, 'צפון ודרום', שתורגם לפני שלוש שנים לעברית; רומן חזק שדן בהשלכות המהפכה התעשייתית.

לעומת 'צפון ודרום' שעסק בתעשיינים, במעמד הפועלים ובשכבה האינטלקטואלית שנקלעה ביניהם - הגיבורות של 'קרנפורד' הן אריסטוקרטיות זעירות, זעירות ברכוש וזעירות בייחוס. אחד ממושאי הסאטירה המרכזיים כאן, נושא אנגלי כל כך, הוא הסנוביזם. נשות קרנפורד חוששות תדיר להתחבר לאנשים שחשודים בהיותם פשוטי עם. וגם בתוך החבורה הפנימית של הנשים ישנה היררכיה ברורה בין מי שהיא קרובה של אריסטוקרט מפורסם למי שאיננה.

מושא סאטירי נוסף, גם הוא כמדומה אנגלי מאוד, הוא הפחד של שני המינים אלה מאלה, ובעיקר פחדן של נשים מגברים. אלו חלקים מבדרים ביותר ברומן. כאשר נודע לחבורת הרווקות והאלמנות על נישואיה הקרבים של אחת מהן, הן נלפתות מאימה: "'להינשא', חזרה ואמרה מיס מטי. 'ובכן! לא הייתי מעלה בדעתי. שני אנשים שאנו מכירות היטב עומדים להינשא. זה הולך ומתקרב אלינו!'" בעולם של הרווקות הזקנות מקרנפורד, "אישה אשר אינה מסוגלת להימנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה". אמנם כשמתרוצצות שמועות על גנבים ועל שודדים הפועלים בקרנפורד, מייחלות הרווקות לאיזה גבר יעיל וחסון שישמור עליהן, אבל ככלל, גברים הם מין חשוד ביותר, מפוקפק ביותר. הן אף מאחדות במחשבתן את שני הנושאים שמעסיקים אותן ברומן יותר מכל, עליונות מעמדית ורתיעה מגברים: "לנוכח אהבתנו לנימוסים וסלידתנו מהמין הגברי, כמעט הצלחנו לשכנע את עצמנו שלהיות גבר פירושו להיות 'המוני'". יש סנוביזם מעמדי ויש גם סנוביזם מגדרי, אם כן. גאסקל רומזת, כמובן, לכך שחלק מהסלידה המשעשעת הזו נובע ממשיכה מינית ומתסכול מיני.

בעידן שלנו, רגשות של עוינות בין המינים זוכים לשני סוגי התייחסות הפוכים זה לזה וקיצוניים כל אחד בדרכו. מצד אחד, בשולי תנועת MeToo נשמעות התבטאויות ארסיות על המין הגברי בכללותו (ביטוי בולט של אלו אפשר למצוא בסדרת הרומנים של אלנה פרנטה), התבטאויות שהן תמונת מראה של המיזוגיניות הגברית הוותיקה. מצד שני, רגשות עוינות כאלה נתפסים כבלתי נאורים ובלתי הולמים את העידן השוויוני שלנו, רגשות שיש למחוק אותם כליל (ביטוי לגישה כזו נמצא בספר השיחות היפה של שירה חדד ועמוס עוז, 'ממה עשוי התפוח', שבו מדבר עוז נגד הגישה הגברית הנפוצה של אהבת זיונים המלווה בשנאת נשים). אבל ייתכן, כפי שטען פעם מבקר התרבות כריסטופר לאש, שעוינות מסוימת בין המינים, בעוצמה נמוכה ולא ארסית, אינה דבר שלילי, אלא נחוץ ובלתי נמנע. עוינות כזאת מאפשרת שחרור קיטור ביחסים בין שתי קבוצות שונות כל כך, ועם זאת תלויות כל כך זו בזו למלאכת החיים. הגישה הסאטירית המשועשעת של גאסקל לעוינות המובנית הזאת בין המינים, גישה ביקורתית אך לא נחרדת, היא אולי דוגמה ליחס נכון כלפי הנושא. •