אחד הדברים שתמיד היו תמוהים בעיניי היה הניסיון של ילדיי, כשהיו בני שנתיים־שלוש ככה, לברוח ממני כשקראתי להם לעשות משהו שהם לא רצו לעשות. נניח, אני קורא לבן שלי לעשות אמבטיה - הופ, הוא מתחיל לברוח. פותח במנוסה. אני אשכרה רואה את האדם הקטן והמסורבל הזה מדדה בקצב של אַי־רובוט מקולקל, ומבין שמבחינתו הוא מנסה להימלט. עכשיו, אתה לא רוצה לעשות אמבטיה? אוקיי, אבל לאן אתה רץ, דביל? מה הסיכויים שלך? האם מחכה לך רכב מילוט בחוץ? אתה בכלל לא מגיע לידית של הדלת! ואם תצא החוצה, מה תעשה שם? אתה בן שנתיים וחצי, אתה מכיר רק אותנו ואת הגננת שלך, מה בדיוק הרעיון, לעבור לגור עם הגננת? היא לא תעשה לך אמבטיות? אגב, למקרה שזה לא היה ברור - היא עובדת אצלנו, אנחנו משלמים לה, אתה לא קולט? מה בשם אלוהים התוכנית שלך? לא אכפת לי מהאמבטיה בן אדם, אני לא באמת דואג לזה. אני דואג להתנהלות שלך. היא אידיוטית לגמרי, אלוהים.
השנים חלפו, הילדים גדלו והם כבר לא בורחים לי. היום הם בורחים יחד איתי, כלומר מבקשים שאסיע אותם. הורים בעידן הנוכחי מכירים את יחידת הזמן הבעייתית הזו: לקחת את הילדה לשיעור פסנתר, או את הילד לחוג ג'ודו, ואז אתה גם צריך להחזירם בסיומו. מה תעשה עכשיו? יש לך חמישים דקות שבהן אתה בבועה. לא שווה לחזור הביתה, אבל אין מספיק זמן לייצר אלטרנטיבה. מאות אלפי הורים יושבים ברכב עם האייפון בזמן הזה. ואני שואל: למה לא עושים גם חוג להורים במקביל?
אופציה נוספת היא חוג משותף להורים ולילדים. הרי יש כבר פעילויות שאנחנו עושים ביחד. הנה, הייתה לנו כזו השבוע: אמנם חשבתי שבאיקאה קונים רהיטים אבל לפני כמה ימים אפרת קנתה שם משהו ליצירה, מין גליל כזה ענק שיש עליו ציורים משונים וצריך לצבוע אותו. משהו נחמד שאפשר לעשות ביחד עם הילדים. פרשנו אותו על הרצפה, הבאנו טושים והתחלנו לצבוע. אלא שברגע הזה התחוור לי משהו שלא שמתי לב אליו עד כה, לגבי גילי המופלג. העובדה שלילדים נוח לשבת על הרצפה ולי קשה, ברורה מאליה. זה לא חדש. הם קטנים וגמישים, ואני מסורבל כמו פִּילָה בחודש חמישי. אבל מה שהבנתי פתאום זה שכשאתה מנסה בגיל 43 לשבת בכל מיני זוויות משונות, כדי להגיע לכל פינה בגליל הציור - יוצאים לך פוקים.
מיד אחזור לסיטואציה שגיליתי כשצבענו את הגליל מאיקאה, אבל ברשותכם, הערת ביניים באותו עניין: בשנים הראשונות לנישואים ישנים בשמיכה זוגית. בהמשך אתה אומר: למה בעצם? במה חטאתי? כל כך הרבה סבל בעולם, מדוע גם את העונג הקטן של הפחה תחת השמיכה הפרטית שלי, לקחו לי? זה הרי היה פשע ללא נפגעים. אבל אז עוברות עוד כמה שנים, וכבר לא אכפת לכם. אתה מפליץ, ובמקום לגעור בך אתה קולט את אשתך מריחה את זה ואומרת: "אה, אז אכלת בסוף מהמרק גריסים? יופי! איך יצא?"
תראו, זה אולי קצת לא נעים אבל חייבים לפתוח את זה: כאנשים מבוגרים, אם אנחנו מתכופפים יותר מדי משהו משתחרר. ילד יכול לעבור מישיבה מזרחית למצב שבו הרגל מעל הראש, ומיד לאחר מכן הוא מתמתח כחתול במעין גשר הפוך - והכל עובר בשקט. אבל כשאתה בן 43, הגוף מגיב במעין ביקורת למהלך היומרני שאתה מנסה לבצע בגופך המתפרק ומשחרר נפץ מלמטה. כך קרה שאנחנו יושבים ומציירים אבל אני כל הזמן משחרר, וכמנהג הסבאים גם לא מרגיש נבוך מזה. זה גם משהו שקשור בגיל: יש איזה רגע שהנודים הקטנים האלה, שבגיל צעיר נראו לך מביכים, פתאום הופכים לסתם קול כזה, כמו כחכוח בגרון. יש משהו בזקנה שאתה אומר לעצמך: אוקיי, הבנתי מה קורה פה בחיים. קלטתי את הסיפור, ועם כל הכבוד לכולם, אין מצב שאני ממשיך להחזיק הכל בפנים. אני לא הולך לבלות גם את שארית חיי בלעצור נודים.
אז כשאתה בן 43, הכל מתבהר קצת. אתה מבין שמצד אחד החיים לא כאלה קשים אבל מן הצד השני, הם גם לא איזה גם עדן עלי אדמות, וממילא אין סיבה אמיתית להשקיע מאמץ מיוחד כדי לחסום את הפלוצים הקטנים האלה. ומה שקורה לגוף זה שהוא מפנים את האווירה ואת הכללים הפחות נוקשים החדשים, והוא עצמו כבר לא חוסם את האירוע. וכך אתה מוצא שכל התכופפות לקשור שרוך מלווה באיזה פליץ קטן, וכל פישוק נרחב מדי ילווה בתרועה. זו האמת: יש רגע כזה בחיים שאתה חי כמי שיש לו פחות מה להפסיד. אני בן 43, מה כבר יקרה, תגידו? אני לא מקטר על כלום, אבל בואו, כבר לא אקבל פרס נובל, לא אזכה לתהילת עולם ואפילו לא אהיה ראש עיר קטנה. מה שיש לי כרגע, זה בערך הסיפור של חיי, פלוס־מינוס. זה לא גיל 20 שאתה תוהה מי תהיה בעולם. בגיל 43 כבר אין דרמה. וכשאין דרמה, משהו בך משתחרר. וכשמשהו משתחרר, אתה מתחיל לשחרר.
ומה שיפה זה שהצלחתי לשכנע את הילדים שזה לא ממש פלוצים. הסברתי להם שבגיל 43 זה משהו שיוצא ממקום אחר, אתה מתכופף ופוף, זה קורה, יותר כמו קנאקים. והם השתכנעו. זה די מדהים עד כמה קל לשקר לילדים שזקוקים לך כדי שתקפיץ אותם בערב למתנ"ס. לדעתי אני יכול כבר לעבור לשלב הבא ולהסתובב עם טיטול בבית. שבת שלום.
