מעולם לא התקנאתי בעמיתיי כפי שאני מתקנא בארבעה שצילומיהם מופיעים על כרזת "הם לא יחליטו". אני מתקנא בהם למרות הסכנה האורבת בעטייה. אין לי ספק שבראשו של איזה קנאי דמוי יגאל עמיר כבר נרקמת מזימת התנקשות. במהלך עשרות שנות עבודתי בתקשורת, אף פעם לא הצלחתי לומר דבר מה שיחריד את השלטון עד כדי כך שיטרח להסתער עליי כדי למנוע מן האזרחים לציית לי. יוצרי הכרזה זיכו את עמיתיי בפרס החשוב ביותר במקצוענו, שהוא הכרה בהשפעתה של עבודתם.
מובן שהארבעה לא החליטו דבר. השפעתם נובעת מדיווח על עובדות שפרטיהן נבדקים על ידי המשטרה המודרכת על ידי הפרקליטות, ומשמעותם תיבחן בערכאות. הם צברו מידע, העבירוהו לידיעת הציבור ופירשו אותו לפי מיטב הבנתם. עד כמה שידוע לי, איש לא ניסה להתחבב עליהם בעזרת מתנות, סיגרים ושמפניה, תכשיטים ושירותי כביסה. את סיפוקם הם שואבים מפרסום מידע, לפני שמתחריהם הניחו עליו את ידיהם. בהכירי את אופיים התחרותי, ברי לי שלא תיתכן כל הסכמה ביניהם על פרסום ידיעה ועל אופי הפרשנות שתינתן לה. הם סולנים מושבעים הכומסים סודות אפילו מפני עצמם.
קנאתי בארבעה אינה כרוכה בהתכחשות להישגיו של נתניהו, אף לא בסתירת הטענה כי לפחות בראשית דרכו בחיים הפוליטיים התייחסה אליו רוב התקשורת באופן מחפיר. נעלבתי בעלבונו ואף מחיתי על כך באחדות מרשימותיי. יתר על כן, אפילו עתה אני מעריך כי אינו רודף תענוגות יותר משני קודמיו, אולמרט ושרון, אינו מפר חוק שיטתי יותר משהיו שניהם, ואינו מושחת יותר מהם. אני מסוגל להבין כיצד גאתה המרירות בליבו, עד כדי כך שגמר אומר להשמיד את האליטה הישנה ולהתנכל לתקשורת שלתחושתו מייצגת אותה.
הבעיה היא כבעייתו של נער פרוורים דחוי ומקופח, הסבור כי ילדותו האומללה מתירה לו לקטול כל מי שמעז להתחרות בו. ההיתר שהעניק לעצמו נער השוליים נתניהו הלך ותפח, ככל שבדמיונו המייסר התפשט חוג אויביו. תחילה התקשורת, אחר כך השמאלנים "שאינם יהודים", הערבים הנוהרים לקלפיות, חוקרי המשטרה ואנשי התביעה, אנשי פמלייתו החנפנים שהפנו לו עורף, ולבסוף היועמ"ש שהוא עצמו מינה.
בפסיכולוגיה ידועה תופעה המכונה Folie à deux (שיגעון בשניים), פסיכוזה הפורצת כתוצאה מהשפעה הדדית של צמד חולים בנפשם. אפשר להחילה על החיים הפוליטיים: פלח בציבור הישראלי לוקה באותן צריבת קיפוח ותאוות נקם שבהן לוקה המנהיג, ורגשותיהם מפרנסים אלה את אלה. במקום לשכך הוא מלבה, במקום לאחד הוא משסה ומפריד. הציבור הזה מהדהד את רגשותיו ומחמיר אותם. הוא צבר כוח פוליטי חסר תקדים, יריביו הפוליטיים מעוטי סיכוי, אבל הנער הנעלב לא נרפא. אדרבה, תסביכיו החמירו והפכו אותו ליריב המסוכן ביותר לעצמו ולכן לכולנו. הוא מוכן למוטט את הבית על יושביו.
