הדוח השנתי של "הליגה נגד השמצה" שפורסם השבוע, קבע כי כל פיגועי השנאה הקטלניים שהתרחשו בארה"ב ב־2018 בוצעו על ידי אנשי ימין קיצוני. אלה גרמו ל־50 הרוגים, ביניהם 11 קורבנות הטבח האנטישמי בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג. הדוח הזה מצטרף לסקר מהשנה שעברה, שהעלה כי כ־22 מיליון אמריקאים מחזיקים בדיעות ניאו־נאציות, המספר הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

על רקע המציאות המדאיגה הזו, נולד קמפיין WeRemember# של הקונגרס היהודי העולמי, המתקיים שנה שלישית ברציפות לפני יום השואה הבינלאומי שיחול ב־27 בינואר. "יש החמרה קיצונית בתופעות של ביטול השואה והכחשתה", אומר מנכ"ל הקונגרס רוברט זינגר, "תנועות ניאו־נאציות הן כבר לא דבר נדיר, ובמדינות מסוימות הן מתמודדות בבחירות דמוקרטיות ומפגינות באופן חוקי". 

במסגרת הקמפיין ישתפו מיליוני אנשים ברחבי העולם תמונות שלהם אוחזים בשלטים, עליהם כתוב We Remember. ב־2018 זכה הקמפיין לחשיפה של יותר מ־650 מיליון בני אדם, ורשימת המשתתפים שבו נעה על הסקאלה שבין האפיפיור לגל גדות, אבל לא רק ידוענים מככבים בקמפיין, אלא גם שורה של אנשים עם עבר ניאו־נאצי שהיו שם עמוק בפנים.

שאנון מרטינז, אליזה הטגאן וג'ייסון דאונרד בילו שנים במחשכי תנועות ניאו־נאציות ונחלצו בקושי, בזכות אנשים טובים שלא הסכימו לוותר עליהם. מרטינז מנהלת היום את Free Radical Project, ארגון של ניאו־נאצים לשעבר, המנסים לשכנע אחרים לעזוב את התנועה. הטגאן כתבה ספר, מרצה ומלמדת, ודאונרד מסתובב בארה"ב עם חולצת טריקו עליה כתוב, "אני ניאו־נאצי לשעבר, תשאלו אותי שאלות". אז שאלנו את שלושתם, והתשובות לא ממש הרגיעו.

ג'ייסון: "קיבלתי לגיטמציה להיות אלים והכניסו לי לראש שזה מוצדק"

"הרבה צעירים אבודים"

גם יותר מ־20 שנה אחרי שנחלצה ממלתעות הארגון הניאו־נאצי שבו הייתה חברה, אליזה הטגאן חושבת פעמיים לפני שהיא יוצאת לרחוב באוטווה, בירת קנדה. אין לה רישיון נהיגה כדי שהכתובת שלה לא תופיע בשום רישום ציבורי, וכל רכושה רשום על שם בת זוגה. האנשים שניצלו את הבדידות שלה כנערה מהגרת מרומניה כבר נעלמו, אבל את הפרצוף של הטגאן עדיין זוכרים. בשנות ה־90 היא הייתה הפנים של הימין הניאו־נאצי בקנדה, אליה היגרה ב־1986 כשהייתה בת 11. בת יחידה לאבא מבוגר שאף פעם לא רצה אותה, ואמא מוגבלת שכלית.

"הגענו ממדינה קומוניסטית לטורונטו הפתוחה והמגוונת, וההלם היה מוחלט", אומרת אליזה, "בגיל 14 ברחתי מהבית ושמו אותי בבית אומנה שבו הייתי הילדה הלבנה היחידה, כשכולם מסביב שחורים. לא הסתדרתי איתם והתחלתי לשנוא שחורים".

כשהייתה בת 16 ראתה אליזה בטלוויזיה גבר רהוט, לבוש בחליפה יקרה, מדבר על "גאווה אירופית". היא כתבה לארגון שלו, ושם חיברו אותה לקבוצה בטורונטו בשם Heritage Front. שם קיבלו אותה באהבה ונתנו לה מחסה, הרחק מהבית ההרוס בשכונה הענייה. "תוך חודש עברתי מתמימות מוחלטת לנאומים בפני מאות אנשים על ההשמדה הצפויה של הגזע הלבן".

שאנון: "סמלים ניאו־נאציים היו שגרה"

אליזה בילתה שעות עם אחד מראשי הארגון, צפתה בסרטי תעמולה נאציים והפכה מומחית לעבודתה של לני ריפנשטאהל. "הוא היה איש מבוגר, התייחס אליי כמו סבא טוב, וכשהוא אמר שהיהודים רוצים להרוג אותו, האמנתי לו. הוא הראה לי תמונות של גופות במחנות ריכוז ואמר, 'תספרי, יש פה רק 100 גופות, איפה שש מיליון, וגם אלה מתו ממחלות'. נשרתי מבית ספר בכיתה ט', לא היו לי שום כלים להתמודד עם זה. הם הראו לי איך כל בעלי תחנות הטלוויזיה הם יהודים. אמרו לי, 'תראי איזה עשירים היהודים ולך ולאמא שלך אין כלום'".

הנכס הכי גדול של אליזה היה המראה שלה: נערה צעירה ותמימה, הכי רחוק מהמיתוס המפחיד של גלוחי ראש מקועקעים. "אין לי אף קעקוע", היא אומרת, "מגיל 16 עד 18 דיברתי בהפגנות, הייתי בטלוויזיה, ייצגתי את הארגון באופן מכובד, ילדה קטנה ומנומסת. הם הצליחו להחדיר אותי לבתי ספר תיכון כדי שאגייס נערים בגילי".

מי נחשב לפוטנציאל גיוס?

"כל אחד. מישהו שהחברה שלו עזבה אותו בשביל בחור שחור, או איבד מלגה לתלמיד סיני או יהודי. אין סוף לפוטנציאל. יש הרבה צעירים אבודים בעולם ותמיד יהיה מי שינצל את זה. עבדתי פעם עם מישהו שהוא אקס־טליבאן, והסיפור שלו זהה. אתה הולך לאינטרנט ומוצא שם תחושה של שייכות וקהילה, אתה הופך תוך זמן קצר מאדם נטול כוח לחלוטין לאדם עם הרבה כוח, ומתמכר לזה".

בהיותה הפנים הפוליטיות של הארגון, לא השתתפה אליזה בפעולות אלימות, למרות שלמדה להשתמש בנשק. ככל ששמעה יותר ויותר על מקרי אלימות, כך החלו הספקות לנקר. ואז גם הבינה שהיא נמשכת לבנות מינה. "הם רצו שאשכב עם גברים בארגון ושאגייס חברים חדשים באמצעות סקס. כשביקשו ממני לעשות טלפונים מאיימים לאקטיביסטיות לסביות, הבנתי שהם בעצם שונאים אותי".

בשלב הזה החליטה אליזה לעזוב, אבל ידעה שלא ייתנו לה. "אי־אפשר סתם לעזוב ארגון כזה, הייתי שייכת להם. החלטתי פשוט לגמור עם הכל. לקחתי כדורים מארון התרופות של אמא שלי, הלכתי לפארק ובלעתי אותם. התעוררתי בבית החולים בלי אף אחד שאני יכולה להתקשר אליו. היה לי מספר של אקטיביסטית לסבית, שהייתי אמורה להטריד בטלפון. במקום זה התקשרתי אליה לבקש שתבוא לקחת אותי, והיא באה. מישהי שהתכוונתי לאיים עליה, שלימדו אותי לשנוא אותה, הצילה אותי. נפגשנו במשך חודש בסודיות והיא ניסתה לנקות ממני את שטיפת המוח. רק אז גם יכולתי להגיד לעצמי בפעם הראשונה, 'אני לסבית".

בחודשים הבאים, מסוף 1993 ועד מארס 1994, שימשה אליזה כסוכנת כפולה. היא סיפקה למשטרת טורונטו מידע על ראשי הארגון, וכמה מהם הלכו לכלא. במשך שנים הייתה במצב קבוע של בריחה, עד שחזרה לביקור ברומניה, כולל עצירה באושוויץ, וגילתה בתפנית אירונית במיוחד שהמשפחה שלה בכלל יהודית במקור. "המשפחה התכחשה ליהדות בגלל הנסיבות והתקופה, אבל אני אמרתי פאק איט, אני לוקחת את הזהות שלי חזרה, אני יהודייה גאה".

הטגאן ממש לא מופתעת מהגזענות שזוקפת את ראשה המכוער ברחבי העולם. "אחרי אירועי שארלוטסוויל, עיתונאים שאלו אותי, 'מה זו התופעה החדשה הזו'. אמרתי להם שאין כאן שום דבר חדש, זה אותו נאציזם, רק השחקנים אחרים. הם הרבה יותר מתוחכמים, מתלבשים יפה, מדברים יפה, מבינים במדיה החברתית. הם עברו תהליך שאני קוראת לו From the boots to the suits. והם גם מגיעים למיינסטרים הפוליטי. אחד נבחר בהונגריה, אחד באיטליה, יש להם סימפתיה בבית הלבן באמריקה למען השם".

מה קרה למנהיג הארגון ששלחת לכלא?

"הוא נורה למוות ב־2005".

מי הרג אותו?

"איזה סוחר סמים. אני מקווה שהוא היה הומו יהודי שחור".

צלבי קרס ורימוני עשן

שאנון מרטינז מאטלנטה הייתה בת 14 כשהלכה עם חברה למסיבה בעיר קטנה על הגבול בין מישיגן לאוהיו, שם נאנסה בידי שני גברים. ֿ"לא סיפרתי לאף אחד", היא אומרת היום, ממרחק של 25 שנה. "קמתי בבוקר עם דם על הסדין, ניקיתי את עצמי והמשכתי, כאילו לא קרה כלום".

הטראומה הכניסה את שאנון, ילדה בודדה שגדלה בבית קשוח ושמרני, לסחרור שהוביל למעמקי עולם הפרינג'. זה התחיל עם חברים בסצנת הפאנק־רוק ואנרכיזם שבכלל נראה מתאים לשמאל הקיצוני, אבל מהר מאוד מצאה עצמה לגמרי בצד השני. "הייתי בנויה הרבה יותר להיות היפית, קראתי ספרים של מלקולם אקס, אבל אחרי האונס, השנאה העצמית שלי הייתה כזו שנמשכתי לאנשים הכי גרועים בעולם. מי יותר טראש מהנאצים? זו החברה שחשבתי שמתאימה לי".

חמש שנים הייתה בתוך העולם הזה, גלוחת ראש, מצדיעה במועל יד, יש לה בגוף קעקועי תזכורת נצחיים. היא נאנסה וקיבלה מכות, למדה לשנוא, אבל הרגישה שמצאה משפחה. "כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי להיות שייכת למשפחה הזאת היה להגיד, 'אני שונאת אנשים חומים, אני שונאת אנשים שחורים, אני שונאת יהודים'. זה היה העולם שלי".

ההורים אמרו משהו?

"אמא שלי הייתה מזועזעת, אבל היא הייתה גזענית לא פחות ממני. ההבדל בינינו היה שאני אמרתי בקול רם את מה שהיא חשבה בשקט".

מה הדבר הכי נורא שעשית?

"ציורי גרפיטי גזעניים בשכונות של שחורים וסמלים ניאו־נאציים ליד בתי כנסת היו שגרה. פעם אחת זרקנו רימון עשן לתוך מועדון של הומואים ואז חיכינו שהם ייצאו החוצה ונתנו להם מכות. הדרך שבה שנאה פועלת היא שאת חייבת להגביר אותה כל הזמן, אחרת זה מפסיק לרגש. ככל שהערך העצמי שלך יורד, כך עולה הערך שלך בקבוצה. כמעט כל הגברים שהייתי איתם הרביצו לי. ככל שהרביצו לי יותר, ככה שנאתי את עצמי יותר. ככל שאתה שונא את עצמך יותר, אתה מוכן לעשות דברים יותר איומים".

שאנון ברחה מהבית שוב ושוב, וההורים שלה הודיעו למשטרה בכל פעם. כשעברה את גיל 18 אמרו לה לא לחזור יותר. אמו של הבחור איתו יצאה, גלוח ראש אף הוא, פתחה לה את הבית והלב, והצילה אותה. "פתאום גיליתי חיים נורמליים, אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, עשיתי בייביסיטר לילדים. היא עזרה לי למלא טופסי קבלה לקולג'. לא הייתה שום סיבה שהיא תגלה כלפיי חמלה, שבכלל חשבתי שאני לא ראויה לה, אבל לפעמים כל מה שצריך זה אדם אחד טוב שיראה אותך. אני כבר 25 שנה מנסה להחלים מכל השנאה ששטפה אותי, תהליך הריפוי הזה לא ייגמר לעולם".

"נתנו לי כבוד"

בניגוד למרטינז והטגאן, ג'ייסון דאונרד בן ה־28 מאורגון שייך לדור הצעיר, העכשווי, של התעוררות הנאציזם באמריקה. אבל בדיוק כמותן, גם הוא נשאב לעולם הזה בעקבות ילדות קשה. הוא עבר משפחות אומנות ומגיל 11 הסתובב ברחובות. "לא היה לי בית", הוא אומר, "לא היה לי בסיס, ובאזור שבו גדלתי היו הרבה גלוחי ראש ונאצים, הם לקחו אותי תחת חסותם, נתנו לי כבוד ותחושה של משפחה".

במשך עשר שנים היה דאונרד חלק מכנופיה נאצית אלימה באורגון, מדינה ליברלית מאוד שבאופן אירוני נמצאים בה כמה מכיסי הימין הכי קיצוניים בארה"ב. הוא נכנס ויצא מבתי כלא, ובכל ביקור כזה רק שקע יותר עמוק. "גילחתי את הראש, עשיתי לעצמי טאטו עם הפרצוף שלי, קיבלתי לגיטימציה להיות אלים והכניסו לי לראש שזה מוצדק. כל הקלישאות הרגילות על מיעוטים ומהגרים, למה יש 'חודש ההיסטוריה השחורה' בארה"ב ואין 'חודש ההיסטוריה הלבנה'? למה מותר להיות שחור גאה אבל אסור להיות לבן גאה? בשלב מסוים אתה כבר לא מרגיש רע כשאתה מרביץ לאנשים, כי במוח המעוות שלך זה מוצדק, הרי אתה רק מגן על עצמך".

למי הרבצת?

"למי לא. לשחורים, הומואים, יהודים. אמרו לי, 'תראה איך לך אין כלום והיהודים שולטים בהכל, זה לא פייר'. אפילו הרבצתי לסתם אנשים לבנים שעשו סמים, כי בארגון שלנו אסור היה לעשות סמים. לא באמת הייתי צריך סיבה לשנוא ולהרביץ".

דברים השתנו כאשר אחת האחיות במשפחה האומנת שלו ילדה תינוק מנישואים לגבר שחור. "ראיתי את התינוק המתוק הזה והתמוטטתי פיזית מהגועל העצמי", הוא אומר, "הלכתי לטיפול והתנקיתי, אבל זה ארגון מאוד אלים וקשה לצאת ממנו. אני יכול להגיד שרק בשנה האחרונה יצאתי לגמרי. אני עדיין גר בעיר שבה עשיתי הרבה פשעים ועדיין צריך להתמודד עם העבר שלי".

דאונרד, גם בגלל גילו הצעיר, נשמע מודאג במיוחד: "טראמפ הוציא את האנשים האלה לחופשי, ואני חושב שהצומת הזה מאוד־מאוד מסוכן. בגלל זה קמפיין WeRemember# כל כך חשוב לי. אני רואה הרבה אנשים שרוצים להחזיר לנאצים באותה אלימות, אבל חושך לא יכול לגרש חושך. הדרך היחידה היא להראות אהבה, כדי שאנשים כמוני יוכלו למצוא את האומץ לקום ולעזוב. אחרת אנחנו בדרך לאסון גדול".